בלי מילים

אני שוב חולה. ביום שלישי שעבר, נשארתי לשמור על הבן שלי, שהביא הביתה איזה וירוס מחמד מהגן. ביום רביעי התחלתי להיות מנוזל, וביום חמישי התחלתי להשתעל. למי שתוהה בעניין, מדובר באותם תסמינים כמו של הילד. מאז אני משתעל כמו חולה שחפת. אתמול גם הגיע החום - חיים טובים.
אחת הבעיות שבשיעול ממושך, היא שהקולות הרמים שמופקים במהלכו עלולים לגרום לצרידות. וכך, ביום ראשון, ככל שהתקדם היום גיליתי שקשה לי יותר ויותר לדבר. עכשיו, חשוב שתדעו שלמרות שזה מאוד נחמד לנסות לתקשר עם ילד בן 11 חודשים באמצעות פנטומימה, זה לא כל-כך יעיל. לכן, מצאתי את עצמי נאבק בכאב בעת הניסיון לשעשע את הילד במשך שעתיים, עד שאשתי הגיעה להושיעני.
לאור חוסר הנוחות הבולטת, החלטתי לנסות ולא לדבר ביתרת הערב. מדובר במשהו שהרבה יותר קל להחליט מאשר לבצע. הדיבור כל-כך נגיש ומהיר, עד שהניסיון לא לדבר דומה לניסיון לשחק כדורגל ולהשתמש רק ברגל החלשה שלך - זה יכול להצליח כל עוד אתה מרוכז בזה, אבל אז מגיע לך כדור לרגל החזקה והרפלקס משתלט עליך. השנייה שאחרי שאתה פוצח בדיבור ספונטני כזה בגלל שהייתה לך מחשבה כל-כך מבריקה שהיא פשוט לא יכלה לחכות, היא קצת כמו השנייה שאחרי שהכדור פגע לך בביצים - "אוי שיט, זה באמת היה כל-כך חשוב, לא יכולת להתאפק קצת, אייייייייי".
הקושי הזה, להתאפק מלדבר, מעיד במעט על הדרך שהמוח שלנו עובד. העובדה שכתיבה לא מהווה תחליף מספק לדיבור מראה לא רק על האינפורמציה הנוספת שעוברת בדיבור, פרט למילים עצמן (טון, אינטונציה, שפת גוף וכדומה), ולא עוברת בכתב, אלא גם על מהירות התגובה הנדרשת מאמצעי ההבעה שלנו. זה די מעליב, כי אילו המחשבות שלנו כל-כך חשובות, הרי ששווה שנהיה מסוגלים לזכור אותן ולנסח אותן גם בכתב. ואם הן לא כל-כך חשובות, נו טוב, אני לא אומר לא לדבר בכלל, אבל כשאין לך קול...

תעצרו את העולם...

לא בכל יום, מסתכל אדם על סביבתו ומגלה כי העולם שהוא מכיר משתנה. לי זה קרה בשבוע שעבר. בזמנו, הסברתי על אפליקציות היברידיות. באותו הכנס, הוצגו נתונים שנאספו לאחרונה, לפיהם מאז יציאתם לשוק של מכשירי ה-IPhone והאנדרואיד הראשונים, עלתה תעבורת המידע (Data) דרך מכשירים סלולריים במאות אחוזים, כאשר מכשירים אלו אחראים, למרות נפח השוק המצומצם שלהם, לכתשעים אחוזים מהתעבורה.הפרויקט הראשון אותו הובלתי בעבודתי הנוכחים היה פיתוח של אפליקציית מסרים מיידים. השקעתי מאמץ רב בפיתוח מודל שישמור את נתוני המערכת (Data Model) כך שלאחר שנכנסנו למערכת, האפליקציה תקבל רק עדכונים על שינויים. כמו כן, השקענו מאמץ בהפחתת התעבורה של האפליקציה למינימום. תעבורה היא דבר יקר, אמר לנו הלקוח, ואנחנו לא רוצים להעמיס על המשתמש עלויות לא הכרחיות.
כל זה השתנה. התקשורת הפכה בשנים לזולה ומהירה הרבה יותר. לאחרונה, היה עלי לתכנן (בקווים כלליים) מגוון של אפליקציות שונות. פתאום הגיעה לי ההארה - הן כולן דומות באופן מפחיד, ושונות מאות מהאפליקציות שתכננתי לפני שלוש שנים.
בעבר, כללה אפליקציה סלולרית שמשתמשת בשרת מספר רכיבים: היה רכיב של תקשורת שיודע לשלוח ולקבל נתונים מהשרת. היה את רכיב ניהול הנתונים (שוב אותו Data Model), כמו כן היה אוסף של רכיבי ממשק למשתמש (UI), שאפשר הצגה בדרכים אלו או אחרות של נתונים למשתמש, ועל כולם ניצח רכיב של ניהול האפליקציה - הוא זה שמימש את הלוגיקה העסקית של האפליקציה.

האפליקציות החדשות שונות מאוד. מדובר באוסף של מסכי משתמש שכל אחד מהם מציג נתוני שאילתה שמגיעים מהשרת. כיוון שהתקשורת מהירה מספיק, הרי שזמן התגובה מהיר מספיק ע"מ לאפשר חווית משתמש טובה. במצב כזה, אין צורך בשמירת נתונים באפליקציה - כל מסך מקושר לשאילתה הרלוונטית, ובהגעת הנתונים הם מוצגים. השלב הבא הוא העברת ניהול האפליקציה למסכים - בדומה לאפליקציית רשת שבה המעבר בין מסכים נקבע ע"י קישורים. בסופו של דבר, מה שמבדיל אפליקציות כאלו זו מזו הוא העיצוב הפונקציונלי והיישום של ממשק המשתמש. מי שיישם ממשק משתמש נוח ומגניב יזכה להצלחה. נדרשת הרבה פחות השקעה בדרישות הלא-פונקציונליות של האפליקציה.

התהליך הזה, שמונע ע"י נגישות רבה לרשת ונפח תעבורה גדול הרבה יותר, מאפשר להפוך את פיתוח האפליקציות הסלולריות לפשוט הרבה יותר. האפליקציות בסך הכל משקפות באמצעות ממשק המשתמש את הנתונים שמגיעים מהשרת. וכאשר האפליקציות פשוטות, לא צריך תואר שני במדעי המחשב ע"מ לפתח אפליקציות כאלו - הן בעצם אפליקציות רשת במסווה - מן סוג של אפליקציה היברידית במסווה.

על ההיבטים העסקיים של שינויי כזה, אני אדון כשאספר לכם על "העולם הוא שטוח" - ספר שכתב תומאס פרידמן, מהפובליציסטים המשפיעים בעולם, על הגלובליזציה.

להיות עם חופשי

הארץ סוערת סביב שאלת גירוש ילדי העובדים הזרים. יובל דרור כתב על זה וזכה לשלל תגובות. אחת מהן הוא פירסם כפוסט אורח בגלוב. מומלץ לקרוא את התגובות - ניתן ללמוד מהן הרבה. אני רוצה להתעכב על נקודה שנמצאת בשולי הוויכוח, אם כי היא מעסיקה אותי זמן רב. השאלה האם מדינת ישראל צריכה/יכולה להיות מדינה דמוקרטית, קרי מדינת כל אזרחיה.
משום מה, הביטוי "מדינת כל אזרחיה" מעורר חלחלה בחלקים נרחבים מהציבור בישראל - כולל אנשים שקוראים לעצמם ליברלים או שמאלנים. מה שאני אנסה לעשות כאן הוא לבחון מה כל-כך מפחיד אותנו (טוב, לא אותי, אבל כה רבים בציבור) במדינה שמגנה על זכויות האדם של כל אזרחיה בצורה שווה, ולנסות להראות דרך שבה מדינת ישראל תוכל גם להפסיק לרמוס את זכויות אזרחיה וגם להמשיך לשמש כבית לעם היהודי.
עיקר הקושי מגיע, כמובן, מהשואה. השואה נצרבה בתודעה היהודית/ישראלית כאירוע שהמחיש את העובדה שהיהודים אינם מוגנים בשום מקום בעולם כל עוד לא קיימת מדינה יהודית שתשמש להם בית. אני לא אתווכח על נכונות התחושה הזאת (יהודי ארה"ב נראים לי די בטוחים), כיוון שזה לא חשוב. מה שקובע הוא שהציבור מאמין שללא מדינת ישראל כבית לאומי ליהודים - העם היהודי בסכנה.
הצעד הבא בפרנויה נובע מלוגיקת הכל או כלום של עקרונות פילוסופיים. אם מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה, הרי שיהיה עליה לוותר על חוקים היוצרים אפליה בין אזרחים על רקע דתי או לאומי, כמו חוק השבות. כמו כן, היא תצטרך לקבוע איזושהי מדיניות הגירה אחרת. מדיניות כזו תהיה אחת מהשניים - או שנאפשר ללא יהודים להגר לארץ, ואז יש סכנה לרוב היהודי בארץ, או שלא ניתן לאף אחד להיכנס, ואז גם לא נשמש בית לאומי לכל יהודי העולם, וגם יש סכנה לרוב היהודי, כי הערבית מתרבים יותר מאיתנו (ואסור להרוג אותם כי זה נוגד את זכויותיהם הבסיסיות). בכל מקרה, עוד כמה שנים, לא יהיה פה רב יהודי וכיוון שהמדינה תהיה דמוקרטית, הרי שהגויים ישלטו בפרלמנט וכולנו נמצא את עצמנו שוב בגטו.
חשוב להכיר שמדינת ישראל כמדינה יהודית תאו-אתנוקרטית מתבססת על כמה עקרונות שאין ברירה אלא לקרוא להם גזעניים (בעבר חשבתי לכתוב פוסט הבוחן האם בישראל יש אפרטהייד - התשובה היא כנראה שלא, אבל הבדיקה מדליקה כמה נורות אזהרה). הלוגיקה שבפסקה הקודמת גורסת ישי שני מצבים אפשריים: או שאתה גזען, או שאתה לא גזען. כמובן שהעולם מורכב הרבה יותר. יש גזענים פחות, יש גזענים יותר ויש את היטלר. הפתרון שאני מציע תוקף את לוגיקת הכל או כלום שבפסקה הקודמת. תפקידה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי, מצריך סוג של אפליה על רקע גזעי, אבל ניתן לצמצם את האפליה הזו למינימום ההכרחי.
הפתרון שלי הוא פשוט. תפקידה של המדינה כבית לאומי לעם היהודי יעוגן בחוקה. את החוקה יהיה כמעט בלתי אפשרי לשנות (רוב מיוחס). הסעיפים העוסקים באופיה היהודי של המדינה יוכלו להשתנות רק באישור משאל בקרב אזרחי המדינה היהודים. המדינה תקבע חוקי הגירה ברורים שיאפשרו למי שקושר את גורלו בגורלנו להצטרף אלינו כאזרח (האם צריך להזכיר לכם שאם לפני שלושת אלפים שנה היה חוק השבות בארץ, דוד המלך לא היה נולד?). המדינה תנתק את עצמה ממוסדות הדת ותאפשר חופש דת לכל אזרחיה - העובדה שאין נישואין אזרחיים בארץ היא שערוריה לכל הפחות.
אני מודע לעובדה שהקורא הביקורתי ימצא וודאי בעיות אין-ספור בתכנית שלי. זה לא יפתיע אותי, כיוון שהגיתי אותו בחמש דקות של השראה. הנקודות החשובות בפוסט הזה הן שהמדינה היהודית שלנו סובלת מאפליה מובנית וחמורה נגד אלו שאינם יהודים. את האפליה הזו נוהגים להצדיק בצורך לבית לאומי לעם היהודי. אבל גם אם מכירים בצורך הזה (ואני מכיר בו), אפשר לעשות המון כדי לצמצם את האפליה הזו למינימום (מי מכם שיקרא את "אלטנוילנד", יגלה שחוזה המדינה שלנו גרס כי יש לאפשר לכאלה שאינם בני העם היהודי - חברות מלאה ושווה בחברה היהודית, ובלבד שיקיימו את כל תנאי החברות). העניין הוא שמרבית התומכים במדינה יהודית, לא חושבים שקיפוח זכויות המיעוט הוא בעיה. הם זוכרים מה קרה לעם שלנו לפני אלפיים שנה, אבל שוכחים מה קרה לו לפני 70.

חלומות

הלילה, חלמתי שאני רץ.
הייתי ביער אורנים על שביל כורכר נעים, ורצתי.
מזג האוויר היה נעים, רוב השביל היה מוצל, ורצתי.
למרות שידעתי שזו ריצה ראשונה אחרי המון זמן, לא הייתה לי בעיה להמשיך לרוץ, ואפילו רצתי מהר.
רצתי והרגשתי חופשי.
כשקמתי, הרגשתי את שרירי התאומים תפוסים.

ממעמקי הבאסה

המחלה הזו היא באסה רצינית. אז נכון שמצד אחד אני בבית עם כרטיס פתוח לימי מחלה מהרופא. ונכון שבד"כ למרות שאני לא יכול להגיד שאני מרגיש טוב (או שהרגשתי טוב בחודש האחרון), אני לא מרגיש כאבים נוראיים, או תופעות לוואי אחרות שעלולות להתלוות למחלות מסוימות. ונכון גם שירדתי החודש משהו כמו 2 קילו ואני לא יכול להגיד שסבלתי מרעב, אבל המחלה הזאת היא עדיין באסה.

זה באסה כי להיות בבית שבוע זה סבבה, ושבועיים זה גם נחמד, אבל תכל'ס כמה זמן אפשר להיות בבית ולנוח? בתור בן-אדם עובד (שלא היה מובטל יום אחד ב-11 השנים האחרונות - מאז הטיול לאוסטרליה), אני מתחיל להרגיש גירודים בגיד העבודה. וכנראה שגם העבודה שלי מתחילה להרגיש גירודים. חוץ מזה, אני בסך הכל די נהנה מהעבודה שלי.

וזה באסה כי אם כבר לרדת 2 קילו, אני מעדיף לעשות את זה בעזרת 5-6 ריצות בשבוע, ולא בעזרת הימנעות מאוכל. הצד הבעייתי יותר הוא שכבר חודש שלא נהניתי מאוכל - וזו אחת ההנאות שלי בחיים. בחודש האחרון או שאני מרגיש מלא מדי אחרי שאכלתי משהו בגודל של תפוח, או שיש לי טעם לוואי בפה שגורם לכל מה שאני אוכל להיות בעל טעם חזק מדי, או שאני סתם מרגיש הרגשה מגעילה בבטן.

ובעיקר זה באסה כי אמנם אני לא סובל, אבל אני עייף כל הזמן. אם אני מטייל עם הילד רבע שעה בעגלה, אני צריך שעה התאוששות. זה לא משנה כמה אני נח במהלך היום, בשבע בערב אני מרגיש כמו אחרי ריצת מרתון. וזה מבאס כי לבן שלי מגיע שלאבא שלו יהיה כוח - שהוא יוכל לשבת לשחק איתו ולהרים אותו על הידיים. וזה עוד יותר מבאס כי לאשתי מגיע שותף מלא בניהול חיי היומיום - ולא אחד כזה שצריך חצי שעה הפסקה אחרי שהוא הוריד את הפח. ואני נורא רוצה לתת להם את זה בחודש האחרון, כי מגיע להם - זו זכותם, אבל זה נורא קשה, כי אני כל הזמן עייף.

אני יודע אשתי מבינה. והיא מנסה להתחשב בי ולקחת יותר על עצמה, אבל גם כשאני לא חולה לא קל לה, ועכשיו אני לא יכול לעשות את כל מה שאני רוצה. לכן המחלה הזאת מבאסת. אני רוצה לחזור להיות בריא שוב, כי בריא זה הכי, אחי.

לא עוצר באדום

עמותת "אור ירוק" מייצרת אצלי אנטגוניזם לא קל בכלל. זה מוזר, כי העמותה מתעסקת בתחום חשוב - הבטיחות בדרכים. אולי זו העובדה שהעמותה מנסה להיכנס לתחומים שאמורים להיות באחריות הממשלה, ואולי זה בגלל שמוזר לי שההתנהלות של עמותה לשינוי תרבות הנהיגה בישראל היא כל-כך כוחנית. דוגמא לכוחניות הזו ראיתי במקרה בתוכנית של גיא מרוז ואורלי וילנאי שעסקה בנושא תאונות דרכים. בקטע שעסק בתאונות פגע וברח, דיבר יו"ר העמותה שמואל אבוהב וטען כי הפיתרון לבעיית הבריחה מזירות תאונה הוא החמרת הענישה, למרות שאין שום מחקר, ושום מומחה שיעיד כי החמרת הענישה תביא לירידה בכמות הבריחות.
דוגמא נוספת לכוחניות הזו אפשר לראות בקמפיין התשדירים ברדיו איתו יצאה העמותה לאחרונה. מדובר במספר תשדירים שבכל אחד מהם מדובר על תופעה בעייתית אחרת בנושא הבטיחות בדרכים - פעם זה אנשים שעושים מרוצי מכוניות על כבישי ישראל, ופעם אחרת זה על נהגים שיכורים (הידעתם שלפי העמותה ישראל היא המדינה המובילה בעולם מבחינת בדיקות אלכוהול?). התשדיר  מסתיים כשהקריין חמור הסבר, בקולו התקיף ביותר אומר: "שר התחבורה, ישראל כץ, באחריותך לדאוג ל-בלה בלה בלה". זה לא שאני משתגע על ישראל כץ, אבל מה קורה איתכם אנשים? מה, אם לא יהיו מספיק בדיקות אלכוהול אתם תבואו אליו הביתה עם לומים?
התשדיר האחרון בסדרה עסק בנושא חשוב שבד"כ אינו זוכה לכותרות: חילוץ מוסק. לפי טענת העמותה, מערך החילוץ המוסק בפריפריה נמצא בחוסר גדול של ציוד (מסוקים) ותקציב. אני מניח שהטענה הזו נכונה במידה רבה. כמו בתחומים רבים אחרים, חסר במדינה כסף. בהמשך התשדיר נטען כי החוסר במערך החילוץ המוסק יגרום ליותר הרוגים. גם טענה זו נשמעת לי הגיונית - אחרי הכל, בפציעות מסוימות, מהירות הגעת העזרה הראשונה ומהירות ההגעה לבית חולים עלולות להיות קריטיות לסיכויי ההחלמה (או השרידה) של הפצוע. אבל "אור ירוק" הולכת עוד צעד עבורנו - הם מספרים לנו כמה אנשים ימותו אם לא יתוגבר מערך החילוץ המוסק בפריפריה.
המספר בו הם נוקבים הוא: שני הרוגים בשבוע. נשמע יפה, נכון? אבל המספר הזה הדליק לי נורת אזהרה. ראשית, אודה, שאין בידי נתונים מדוייקים או מעודכנים בנושא, אבל יש לי קצת נתונים ישנים יותר (שאיני חישב שמשתנים בצורה משמעותית). ראשית, אני מאמין בעבודה על בסיס נתונים שכולנו מבינים. 2 הרוגים בשבוע זה כמו 100 הרוגים בשנה. בשנה שעברה נהרגו בכבישי ישראל 348 איש. אני מניח שהמספר הזה חריג לטובה, והשנה נראה משהו כמו 400 הרוגים, לכן, "אור ירוק" טוענת שכ-25 אחוז מההרוגים הצפויים השנה, ימותו כתוצאה מפינוי איטי מדי של תאונות בפריפריה.
אז הנה כמה מספרים שכן הצלחתי למצוא: בשנים 96' עד 02' תאונות בדרכים בין עירוניות היוו כ-55 אחוז מסך התאונות הקטלניות. אם אני עושה קצת מניפולציות לא מדעיות על המספרים, אני מגיע לסביבות 250 הרוגים בשנה בתאונות בדרכים בין עירוניות (לא רק פריפריה). לא מצאתי אומדן סביר לכמה מהתאונות הקטלניות קורות בפריפריה, כך שאיני יכול לדייק יותר, אבל "אור ירוק" אומרת לנו ש-40 אחוז מההרוגים האלה ימותו בגלל פינוי איטי מדי. כמובן שהאחוז גבוה יותר, כיוון שהמספר (250) כולל גם תאונות שהתרחשו במרכז - קרוב לבית חולים. בכל מקרה, מדובר במספרים מדהימים - הפתרון להורדת 25 אחוז ממספר ההרוגים בארץ בשנה הוא השקעה של כמה מליוני שקלים?
מה אם הייתי אומר לכם שממשלת ישראל הקציבה יותר מ-10 מיליארד שקל לבניית הפרדות מפלסיות בין כבישים ומסילות ברזל? ומה אם הייתי אומר לכם שבעשר השנים שקדמו להחלטה הזו נהרגו בישראל לא יותר מעשרים איש כתוצאה מתאונות שבהן הייתה מעורבת רכבת? ומה לדעתכם אמרו ב-"אור ירוק" על ההקצאה של המון כסף לפתרון בעיה שולית? (כמובן שבירכו על ההחלטה).
עכשיו, זה הולך ככה: אתה יכול להקציב 10 מיליארד ש"ח כדי להציל 2 אנשים בשנה, או להקציב 100 מיליון ש"ח (ואני נדיב) בשביל להציל 100 איש בשנה. מה עדיף? אם תשאלו את "אור ירוק", התשובה היא לאיים על שר התחבורה.

נ.ב.
חבר שלח לי את הקישור הבא. אין לי הרבה מה להוסיף.

נשיקות לכולם

אני חולה. בערך מתחילת יולי אני לא מרגיש טוב. בהתחלה חשבתי שמדובר באיזה וירוס חולף, רק שהוא לא חלף. יש לי חום, בדר"כ נמוך, כבר ארבעה שבועות. אחרי שבועיים בערך, קבעתי תור לרופא. הוא בדק אותי ואמר לי שאם זה ממשיך עוד שבוע לחזור אליו. זה לא רק המשיך, אלא שהרגשתי עוד פחות טוב. הוא שלח אותי לסדרת בדיקות מקיפה, ובדיקות הדם הראו בעיה באנזימי הכבד.

ביום רביעי, אחרי חוות דעת שניה על הבדיקות, נכנסתי למרפאה וביקשתי לדבר עם רופאה (הרופא שלי לא עובד במרפאה בימי ד'), אמרתי לה שאני מודאג, ואחרי בדיקה היא הפנתה אותי למיון. אני חייב להגיד שהופתעתי לטובה מהיחס והשרות בבית החולים. תוך בערך שעתיים הופנתי למחלקה פנימית לאישפוז. גם שם, הצוות היה אדיב ומסביר פנים. בבית החולים נשארתי ללילה, ובבוקר המחרת הגיעה רופאה עם מזרק ארוך וכחמש עשרה מבחנות.
היא לקחה לי איזה ליטר דם לבדיקות. בביקור רופאים, הרופאה הראשית אחרה שהם חושדים במחלת הנשיקה, אבל בינתיים הם בודקים עוד כמה דברים.כיוון שקבעו לי בדיקה, הייתי בצום עד הצהריים, ואז הגיעה הרופאה ואמרה לי שהבדיקה לא תהיה היום, ושאני יכול לאכול. התאכזבתי מעצם המחשבה להישאר עוד לילה בבית חולים.בערך בשלוש, אשתי האהובה הייתה אמורה לבוא לבקר, ואני החלטתי לצאת ולחכות לה בלובי. בעודי בדרכי החוצה, תופסת אותי האחות ואומרת: "חדשות טובות, הגיעה לך תשובה חיובית לאחת הבדיקות". היא הכניסה אותי לדבר עם אחת הרופאות שאישרה בפני שאכן יש לי מחלת הנשיקה, אחרי שהבדיקה ל-CMV חזרה חיובית.
תוך משהו כמו שעה, השתחררנו מבית החולים עם המלצה למנוחה ואישור למסכנות. את הימים/שבועות הקרובים אני אבלה בנסיון להתאושש ולחזור לעצמי. כרגע, אני רק רוצה להרגיש טוב יותר, נמשיך משם.

על העילגות...

אתמול, בזמן טיול עם אשתי ועם הילד נתקלנו בשלט החוצות הבא: "נהג, ילדינו בחופשה. נהג בזהירות, שמור עלינו". בקרוב, אני מקווה לכתוב את דעתי על המאבק בתאונות הדרכים, אבל הפעם אני רוצה להתעכב על השפה. אני לא יודע מי כתב את המודעה הזו (כנראה שהעירייה) אבל... נו, באמת.
מה אתם ילדים בגן? צריך ללמד אתכם שלמשפט יש רק דובר אחד? זה נראה לכם הגיוני שתתחילו משפט כהורים מבוגרים, ותסיימו אותו כילדי בית ספר?
אני מניח שבבית הספר לפרסום של מכללת המועצה המקומית שלומי (ללא כוונת דעות קדומות), לימדו אתכם שמשפטים שנאמרים ע"י ילדים מעוררים אמפטיה. אולי זה נכון, אבל לא כשהמשפט התחיל כאילו מבוגר מדבר.
ונשאלת השאלה: אף אחד בעירייה לא עובר על השלטים האלה לפני שמפרסמים אותם?

כמה זה שלוש שנים?

בטח קראתם את הכותרת הזו וחשבתם: "כוס אמק על השופטים האלה". אנשים דורסים ילד למוות (טוב הוא צמח ולא מת, אבל זה קרוב מספיק), בורחים מזירת התאונה, מנסים להסתיר את הראיות, ובסוף מקבלים עונש קל - כמו זורק הנעל על בייניש. "עונש קל?", אני אשאל אתכם, "שלוש שנים בכלא זה לא קל". "עונש קל", אתם תענו לי - "הם הרגו ילד בן 12".
ומה אם תגלו פתאום שהם בכלל לא פגעו בו - הוא פגע בהם. כן, גם המשטרה וגם בוחן התנועה שלה טוענים שהם לא אשמים בתאונה. נו, תשאלו: "מה זאת אומרת הם לא פגעו בו? הרי היה כתוב בעיתון.". הם אכן היו מעורבים בתאונה, אבל הם ממש לא אשמים - הילד, אמיר בלחסן, פגע בהם. ומה אם תגלו שגם אם הם היו נשארים שם לנסות לעזור לו (הם הרי מוסמכים בנוירו-כירורגיה, כמוני), זה לא היה משנה כלום - הוא הובהל לבית חולים בתוך דקות. עכשיו בואו נגיד עוד כמה דברים:
בואו נגיד שהילד נסע על קורקינט ממונע (אני חושד שמהסוג שאינו חוקי בארץ - אולם איני בטוח). ובואו נגיד שהוא נסע עליו בלי קסדה. התמונה שמתקבלת עכשיו, היא שלזוג הזה לא הייתה שום השפעה על מצבו של הילד בעקבות התאונה, פרט לחוסר המזל שהילד נכנס בהם ולא במישהו אחר.
נכון, הם ברחו מזירת התאונה וזו עברה על החוק בישראל. אבל זו עברה שמבוצעת בד"כ תחת השפעה של טראומה. יום אחד אולי נשאל מה עושים עם אדם שהפר חוק אבל הוא חסר הכישורים המנטליים לקיים את החוק (אחריות מופחתת?). והם צריכים להיענש על העברה הזו. אבל כשחושבים על העובדה שלמעט הבריחה, התאונה יותר קרתה להם מאשר הם היו שותפים לה, נראה ששלוש שנים מאסר על החלטה שגויה תחת לחץ - זה קצת יותר מדי.
לעיתים, כשאני שומע סיפורי פלילים בחדשות, אני מנסה לשים את עצמי במקום האשם ולחשוב מה הסיכוי שאני אנהג כמוה באותה סיטואציה. לרוב, הסיכוי הוא אפסי. במקרה הזה, אני לא יכול להגיד את זה, והמחשבה של לבלות 3 שנים בכלא, מפחידה אותי.

השופט...

זהו. נגמר המונדיאל. היה כיף גדול. אני חולה על המשחק הזה. אמנם הולנד שוב הפסידה בגמר, והאכזבה גדולה, אבל לפחות זה לא היה לארגנטינה או גרמניה - נחמה פורתא. במונדיאל הזה, פרט למיעוט השערים המדאיג, התגלתה תופעה מטרידה עוד יותר - ההשפעה של השופטים על תוצאות המשחקים. החוכמה המקובלת, יענו, Common Sense, אומרת ששופט טוב הוא שופט שאף אחד לא זוכר אותו בסוף המשחק. לצערי, יותר מדי שופטים, יותר מדי פעמים טעו טעויות שהשפיעו על תוצאת המשחק בצורה ישירה.
כדי שלא תגידו שאני משוחד, אני לא אדבר על האוורד ווב, ששפט (לא טוב, לטעמי) בגמר. הנה רק כמה שאני ראיתי במו עיני: לנבחרת ארה"ב נפסלו שני שערים חוקיים בשני משחקים בבית המוקדם. לנבחרת אנגליה נפסל שער חוקי בשמינית הגמר נגד גרמניה (שהיה יכול לשנות את המשחק לגמרי). בגול השני של ברזיל מול חוף השנהב, לואיס פביאנו משתמש פעמיים בידו. קרלוס טבס כבש את השער הראשון לטובת ארגנטינה מעמדת נבדל ברורה.
אל תחשבו שאני חסיד שוטה שמאמין ששופט יכול לשפוט ללא טעויות. אני גם חושב שטעויות שיפוט הן חלק ממה שעושה את המשחק מעניין יותר. אבל יש טעויות שיפוט, ויש טעויות שיפוט שמכריעות משחקים. הבעיה העיקרית עם האחרונות, היא שהן גורמות לנו לדבר עליהן במקום על המשחק, ובזה הן ממאיסות על הקהל את המשחק. וזה כבר ממש מסוכן לכדורגל.
בכדורסל, ההשפעה שיש לשופטים על המשחק בד"כ גבוהה הרבה יותר. התאחדות הכדורסל האירופאית, באמצעות הפוליטיזציה הבוטה של השיפוט (ועל זה אני מוכן לדבר בהזדמנות אחרת), הצליחה להפוך את אליפות אירופה בכדורסל לאירוע שולי, בו המשחקים משוחקים מול אולמות ריקים. אפילו בישראל, שמשחקת באליפות אירופה בכדורסל באופן קבוע, פחות אנשים צופים באליפות אירופה בכדורסל מאשר בכדורגל. זה ממש לא מקרי. מי רוצה לראות ספורט שהתוצאה בו ידועה מראש?
אני לא יודע מה קרה מאז המונדיאל הקודם. המשחק לא השתנה, אבל טעויות השיפוט עשו קפיצת מדרגה. אולי זה מקרה, אבל לקרדיט של הצופים יש סוף. אולי זה בגלל שהשחקנים רצים יותר, ואולי זה בגלל שהכיסוי הטלוויזיוני טוב יותר (זה כנראה לא זה), אבל אם זו מגמה, האנשים בפיפ"א יהיו חייבים לנקוט בפעולה. לשתוק זה נחמד, אבל כשהמונדיאל יהפוך לאירוע שולי, זה יהיה הרבה יותר מסובך לשנות.

פקטור צפון

השבוע היינו בחופשה. הילד ישן אצל הסבים שלו, ואנחנו נהנינו מכמה ימים של מנוחה. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו בצפון - לפחות פעם בשנה אנחנו מגיעים לאיזה נופש או לפחות סופ"ש. אנחנו די מחבבים את הצפון, כך שעל סמך אוסף התצפיות הללו מהשנים האחרונות, הגענו למסקנה אודות קיומו של פקטור הצפון בתחום המסעדות.
העניין הוא כזה: אתה נוסע לצפון. אתה רוצה לצאת לאכול במסעדה טובה. אתה מחפש באינטרנט/ שואל חברים/ מבקש המלצות. ואת מספרים לך על מסעדה במצפה חור, או בעין תקווה או משהו כזה. האוכל, כך אומרים, גורמה ממש - לא מהעולם הזה. אתה מתלהב, לא שוכח להזמין מקומות מראש, אחרי הכל הצפון לא כזה גדול ומקומות טובים נתפסים במהירות.
ואז מגיע ערב הארוחה. אתם מתלבשים יפה, נכנסים לאוטו ונוסעים בחושך. מחפשים את המקום, אחרי הכל, מצפה חור לא ממש גדול. אתם מגיעים ומארחת חיננית מקבלת את פניכם בסבר פנים יפות. מושיבה אתכם ומגישה את התפריט. אתם מסתכלים בתפריט ומבינים - המחירים הם אכן גורמה. לפעמים גם המנות נראות מעניינות. אתם חושבים לעצמכם: "החציל בלאדי הזה, בטח נקטף היום מהמשק של השכן בעין תקווה. ואת השומשום לטחינה טחנו פה בחצר עם אבן".
ואז מגיע האוכל. ובואו נגיד, האוכל טוב. הוא טוב, אבל הוא ממש לא מעיף אתכם לשמיים. פה מנה מפוספסת, ושם רוטב לא מאוזן. ובדרך כלל זה בסדר, אבל המחיר.
במחיר הזה במרכז, אתה נכנס למסעדת יוקרה. כזו שהשרות בה הוא ללא רבב והאוכל מדויק כאילו התאמנו עליו כמה פעמים לפני שהגישו לך. זה פקטור הצפון. המסעדות בצפון מקבלות פקטור בגלל שהן בצפון. הפקטור בא לידי ביטוי במחיר גבוה מדי, באוכל מוערך מדי, או בזה שכל הקינוחים הם ווריאציה על כנאפה. שלא תבינו אותי לא נכון, יש בצפון מסעדות שנותנות תמורה לכסף, השבוע אפילו אכלנו באחת - "פוקאצ'ה" במתחם אלונית ליד הפנייה לקיבוץ הגושרים, אבל נתקלנו כבר ביותר ממסעדה אחת שנהנות מפקטור הצפון. כנראה אנשים חושבים שאם הם נוסעים שעתיים בשביל אוכל, הוא חייב להיות מדהים.

למה אני שונא את ארגנטינה?

מונדיאל עכשיו. זה זמן קסם. בתור חולה כדורגל, יש לי חודש של כיף פעם בשנתיים - המונדיאל ואליפות אירופה. הולנד היא הנבחרת האהובה עליי, אבל אני אשקר אם אגיד שכך היה תמיד. ב-82' הייתי בן 7, ולא ידעתי מה הולך. ב-86' הולנד שוב לא הייתה במונדיאל, ומצאתי מחליפה בשם דנמרק. היה מאכזב לקרוא על החמישיה שהיא חטפה מספרד בשמינית. כשראיתי את הולנד ב-88' התאהבתי.
אבל דבר אחד אני זוכר עוד מ-82' - שאני שונא את ארגנטינה. אני חושב שקיבלתי את זה בעיקר מאחי, ואני חושב שעבורו זה התחיל בגמר של 78'. משחק הפתיחה במונדיאל בספרד הפגיש את בלגיה (סיפרתי לכם שסבא שלי נולד בבלגיה? המשפחה במקור מהולנד) וארגנטינה. זה נגמר 1:0 לבלגיה - איזה אושר. במשחק עם ברזיל זה קרה:

מאז אני שונא את מרדונה. נכון שהשנאה שלי לארגנטינה (נכון, רק בכדורגל - טיילתי שם עם אשתי וזו ארץ נפלאה) התחילה עוד לפני שהבנתי משהו מהחיים שלי, אבל נבחרת ארגנטינה עשתה הכל במשך שנים כדי להצדיק את מה שתמיד חשבתי עליה. במונדיאל שנערך בארגנטינה החונטה קנתה את המשחק עם פרו (במקום אחר קראתי ש-35 אלף טון חיטה ואשראי של 50 מיליון דולר גם עזרו). את מה שקרה ב-82' כבר ראיתם.
במקסיקו, ב-86' כולנו ראינו את זה:

אני לא אוסיף על האיש שקרא לעצמו אלוהים בזכות מעשה רמאות מגעיל.
ואז הגיע מונדיאל 90' באיטליה (שאולי היה המונדיאל המגעיל ביותר שאני זוכר). ובשמינית הגמר, ארגנטינה פוגשת את ברזיל. אחרי בונקר במשך שמונים דקות, ארגנטינה מבקיעה שער ניצחון במתפרצת, ועוברות להן עוד 14 שנים עד שאנחנו מגלים את האמת על מה שקרה במשחק הזה. נכון זה נשמע הזוי? אבל איזה אינטרס יש לקרלוס בילארדו, המאמן של ארגנטינה באותה תקופה להגיד משהו כזה?
במונדיאל בארה"ב מראדונה עושה את הקאמבק שלו אחרי פרשת הקוקאין, רק כדי לגלות שההשעיה שלו עברה אבל ההתמכרות לא. ד"א הוא השחקן האחרון שנתפס על שימוש בסמים בבדיקות שנערכו במונדיאלים. מאז, ארגנטינה לא עשתה יותר מדי במונדיאלים, חוץ מהפרובוקציה הזו על שחקן אנגלי צעיר ב-98':

השנה, חוץ ממתנה מהשופט בשמינית, ארגנטינה לא עשתה שום דבר לא הוגן (עדיין, אל תשכחו מי המאמן שלה), אבל אולי מישהו יסביר לי למה הטעויות של השופטים אף פעם לא הולכות לטובת הקבוצה שאני אוהד?

מה המחזור שלך?

רבים מכם, וודאי רואים את אימון הריצה כתרשים לינארי פחות או יותר. אתה לא בכושר ומתחיל לרוץ. לאט לאט, הכושר משתפר ואתה מסוגל לרוץ יותר ומהר יותר. אתה מתחיל לרוץ יותר ומהר יותר, ואם גם קראת את מה שכתבתי כאן וכאן, אתה שומר על התאוששות מתאימה. ואז אתה שומע שצריך לרוץ מהר, אז אתה מתחיל לעשות אימוני חזרות. בגלל שאתה חכם, אתה מתחיל עם מעט חזרות ולא מאומצות מדי, ולאט לאט את מגביר את העצימות. ואתה כל הזמן משתפר - אתה רץ מהר יותר ממירוץ למירוץ. עד שבמירוץ החמישי או השישי או העשירי אתה לא מצליח להשתפר. ואז אתה מאשים את העומס בעבודה, או את מזג האויר ביום המירוץ. ואתה מתאמן יותר חזק ובא מלא תקווה למרוץ הבא, רק כדי לגלות ששוב אתה תקוע.
למרות שריצה היא הספורט הפשוט ביותר בעולם, עדיין יש בה כמה מרכיבים שונים - סיבולת אווירנית, סף חומצת חלב, צריכת חמצן מירבית, סגנון, יעילות ריצה ואלה רק כמה עיקריים. הרכיבים האלה שונים זה מזה בכמה אופנים. ראשית, הם שונים במה שצריך לעשות ע"מ לשפר אותם. שנית, הם שונים בקצב ובפוטנציאל השיפור. ע"מ לשפר צח"מ נדרשים משהו כמו 6 שבועות, והוא יכול להשתנות בדר"כ בסביבות 10-15 אחוז. פוטנציאל שיפור הסיבולת האווירנית הוא גדול מאוד (זהו הרכיב המשפיע ביותר בריצה למרחקים ארוכים), אולם משך הזמן הנדרש לקבלת השיפור הוא ארוך ביותר, ויכול להגיע גם לשנים. שיפור סגנון מבוצע בדר"כ ע"י תרגילים, ויכול להימשך זמן רב.
העניין הוא שלא ניתן לעשות אימון אחד שיפתח את כל המרכיבים של הריצה בבת אחת. פרט לכך, אנחנו רוצים לרוץ מהר בתחרות - אין טעם להגיע לשיא הכושר באוגוסט, כשאין שום תחרות באופק. הפתרון הוא מחזוריות. אנו עושים מחזורים של הכנה לתחרויות. זה מתחיל מיד אחרי תקופת התחרויות (Off Season). זהו זמן של התאוששות, הן פיזית והן מנטאלית מתקופה של אימונים קשים. בתקופה זו רצים רק כדי שהגוף לא ישכח איך זה לרוץ. זה זמן לעשות את כל הדברים שלא היה לכם זמן לעשות כי רצתם. אבל יותר מכל, זה הזמן לבנות מחדש את הרעב - את הרצון לרוץ מהר יותר.
אחרי שהתאוששתם, זה הזמן להתחיל לבנות מהבסיס - הבסיס האירובי. בשלב הזה, אתם מעלים את הקילומטרז' עד שאתם מרגישים שאתם רצים הרבה - יותר ממה שרצתם בשנה שעברה. אתם לא רצים מהר, או לפחות לא מהר במובן המקובל. המטרה שלכם היא לרוץ פעמיים או שלוש בשבוע בקצב אירובי מהיר - קצת איטי מקצב הסף האירובי. אתם לא אמורים לרוץ מהר יותר מקצב הסף, זה יפגע בהתקדמות שלכם בשני מובנים - מצד אחד, כשאתם רצים מהר מדי, אתם צוברים חומצת חלב ואז אתם לא תוכלו להמשיך לרוץ מספיק זמן בשביל לקבל את האפקט האירובי. מצד שני, ריצה מהירה תדרוש התאוששות חריפה יותר, דבר שלא יאפשר לכם לצבור את הקילומטרים הנחוצים. השלב הזה יכול להיות די מתסכל. תחשבו על זה כמו על סלילת כביש - עד שלא יסעו עליו הרבה מכוניות, אתה לא מבין מה הרווחת בנתיב הנוסף שעליו עבדת כל-כך הרבה, אבל אז מגיע יום ראשון בבוקר. ובראשון בבוקר (יום התחרות), או שאתה מגיע במהירות או שאתה מקלל את עצמך על זה שלא סללת עוד נתיב.
כחודשיים לפני תחילת תקופת התחרויות, זה הזמן להתחיל לשלב ריצות עצימות בתוכנית השבועית. מתחילים עם אימוני עליות, שמהווים הכנה לאימונים המהירים יותר, ולאחר מספר שבועות, עוברים לאימוני חזרות. בשלב הזה, ההתאוששות שלך, שנסמכת על בסיס אירובי רחב, מהירה ומאפשרת לך להגיע לריצות המהירות יותר כשאתה מרגיש קליל.
בתקופת התחרויות העיקרית, מתחיל שלב החידוד - מורידים עומס של קילומטרים, ומשמרים את האיכות באימונים. בשלב הזה אתה רוצה להרגיש רענן ו"קפיצי" ומוכן לתחרות. את הכושר של התחרות אפשר למשוך כמה שבועות טובים, אבל בסופו של זה יגמר, וכל מה שתרצו זה לנוח.
ואז הכל מתחיל מהתחלה. מחזוריות - ככה קוראים לזה.

בית יעקב, לכו...

בימים האחרונים, סוערת הארץ סביב פרשת בית הספר בישוב עמנואל. היום נכנסו לכלא ההורים לילדות שסרבו לשלוח את בנותיהן ללמוד בבית הספר יחד עם ילדות אחרות. החרדים יספרו לכם סיפורים על זה שבג"ץ לא מבין אותם, ושהם לא עושים אפליה עדתית אלא אפליה דתית. אל תאמינו לרגע. הסיפור הזה הוא בדיוק כמו שהוא נשמע - הם לא אוהבים ספרדים ולא רוצים שילדות ספרדיות ילמדו באותו בית ספר עם הבנות שלהם.
השאלה שכדאי לכם לשאול את עצמכם (בעיקר כי לא תשמעו אותה בכלי התקשורת) היא, איזה מסר זה מעביר לילדה שההורים שלה אומרים לה שאסור לה ללכת לאותו בית ספר עם ילדה אחרת? אני חושב שהמסר הוא ברור: מה/מי ששונה ממך הוא רע/נחות ואסור להמצא במחיצתו. אני בטוח שמסר כזה ישמע לרובכם (בטח לאלה מכם שיש להם ילדים) נורא מוזר - אנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו לקבל את השונה, אבל כשזה נוגע לחרדים המסר הזה לא מפתיע.
עבור החרדים, הפחד מהזרים הוא ערך יסוד בשימור החברה. הם כל-כך לא בטוחים בערכים הפנימיים של החברה שלהם, עד שהם מנסים להימנע מכל מגע עם העולם החיצון, מחשש ש"חלשי האופי" ביניהם ילכו שבי אחרי מנעמי העולם החיצון. הם מספרים לכם שמידת הדתיות של הילדות האשכנזיות שונה ממידת הדתיות של הילדות הספרדיות (ריצ'ארד דוקינס היה אומר על זה, ובצדק, שאין ילדות דתיות - יש ילדות להורים דתיים). הם כל-כך בטוחים בחינוך שלהם (מקור גאוותם - באמת) עד שהם בטוחים שאם הילדות ייחשפו לדעה, אפילו לו דעה - ניואנס, שונה הן לא יוכלו להתאפק ויבחרו לאמץ את הדעה השונה.
עכשיו, עשו ניסוי מחשבתי קטן: נסו לחשוב מה משפיע על הערכים הנלמדים בבית ספר. ברור שאיכות המורים וגודל הכיתות משפיעים. ברור גם שסדר היום של מנהל בית הספר מהווה נדבך חשוב. אבל ילדים אחרים? ילד יקבל ערכים אחרים בבית הספר בגלל שהוא לומד עם ילדים ששונים ממנו?
עבור החרדים, הגזענות הזו (הילדות האשכנזיות קראו לספרדיות "ספרדג'וקים" ו-"מנקות") היא משהו ששווה להילחם עבורו. יותר מזה, שווה להיכנס עבורו לכלא. כדי להבין איך חברה מגיעה למצב בו מעלה את הגזענות על ראש שמחתה, חייבים להבין שהחרדים אינם נקראים כך סתם. הם חיים בחרדה מתמדת מן העולם החיצון. אישית הייתי מצפה ממי שחושב שיש לו את המפתח לאמת הניצחית (תורתנו הקדושה כמובן), שיראה קצת ביטחון עצמי למול העולם - אחרי הכל, אלוהים לצידו. באיזשהו מקום, אני חושד שגם החרדים, בסתר ליבם מבינים שרב ההתעסקות היומיומית שלהם בהלכות צניעות, טהרה, כשרות והשד יודע מה, היא התעסקות בטפל ושמי מתוכם שיחשף לעולם החיצוני, יבין זאת ברגע.
שלא תבינו לא נכון, אני לא חושב שצריך לוותר לגזענים - המדינה צריכה לאכוף את סמכותה על כל המגזרים, ואני עצוב שהנושא טופל ע"י בג"ץ ולא ע"י משרד החינוך. אבל אני חושב שהחרדים, כמו שהם היום, צועדים בבטחה לעבר מקומם הטבעי בהיסטוריה של מדינת ישראל - הערת שוליים.

5278

הבוקר יצאתי לרוץ. קמתי בחמש, האכלתי את הילד, התלבשתי ויצאתי. עברתי 5278 מטר של משהו שחלקכם יקרא לו ריצה. הרגשתי כאילו הרגליים שלי עשויות ג'לי וכאילו הריאות שלי התכווצו ולקחו את הצלעות איתן. להגיד שנהנתי יהיה שקר, אבל זה בסדר - לא ציפיתי להינות.
להתחיל לרוץ זה אף פעם לא שוס גדול. רוב הזמן אתה תוהה: "איך זה יכול להיות שאני מרגיש כל-כך גרוע ואני רץ כל-כך לאט". אבל זה בסדר, זה משתפר די מהר, כל מה שצריך זה להתמיד. להמשיך לקום מוקדם ולצאת לרוץ, עד שמרגישים יותר טוב. ואז, אם ממשיכים לקום ולצאת, מתחילים להרגיש נפלא. כל מה שצריך כדי לעמוד בהתחלה, זה לזכור איך זה בהמשך.
בינתיים כואבות לי הרגליים. אני אנסה לרוץ ביום חמישי שוב - נקווה שזה משתפר ממש מהר :)

מבחן התוצאה

לשאלה מה יותר חשוב, הגודל או הטכניקה אין תשובה טובה. אם תענה שהטכניקה קובעת, יפטירו לעברך: "עוד אחד עם קטן". אם תאמר שהגודל הוא שחשוב יותר, יסננו אליך: "עוד אחד שגומר מהר". על רקע זה, נראה כי מי שבוחר ב"מבחן התוצאה" הוא מי שלא רוצה שיסתכלו על הדרך שבה הוא עושה דברים.
השבוע, הנהלת מכבי תל-אביב בכדורסל הודיעה כי פיני גרשון לא יאמן את הקבוצה בשנה הבאה. קשה לי, ולא רק לי, להתנער מהתחושה שאם מכבי ת"א הייתה מנצחת לפני שבוע את הגליל וזוכה באליפות, הרי שפיני היה ממשיך לאמן אותה. התחושה שלי מתחזקת ע"י מה שקרה באותו מעמד לפני שנתיים. גם אז, לאחר שמכבי הפסידה את האליפות, הופסקה עבודתו של צביקה שרף (שאין לחשוד בי שאני מאוהדיו הגדולים) במועדון, למרות שלפי כל הדעות, לקבוצה הייתה עונה מוצלחת מעל המצופה עד 3 שניות לסיום המשחק האחרון. לפני מספר עונות, נשלח הביתה המאמן הישראלי של צ'לסי, אברם גרנט, לאחר שהגיע עם צ'לסי למקום השני בליגה האנגלית, לגמר ליגת האלופות ולגמר הגביע.
הסיבה העיקרית שהספורט כל-כך פופולרי, היא שהוא מהווה אספקלריה לחיים. אפשר למצוא בו הכל - צריך רק לדעת ללמוד את הלקח. בשלושת המקרים הללו, גבה מבחן התוצאה מחיר מאנשים שכנראה לא הגיע להם לשלם. אבל לדעתי, המחיר שהם שילמו נמוך לעומת מה שכולנו מקריבים על מזבח מבחן התוצאה. מה שניתן ללמוד מהמקרים הללו הוא שהמאמנים הללו לא פוטרו כיוון שלא היו טובים, אלא כיוון שלא היה להם מספיק מזל. אם ג'ון טרי לא היה מחליק בפנדל האחרון בגמר ליגת האלופות, צ'לסי הייתה זוכה בגביע. האם ההחטאה של טרי הפכה את גרנט למאמן פחות טוב? אם הזריקה האחרונה של חולון, שלוש שניות לסיום המשחק, לא הייתה מסתיימת בסל, האם זה מה שהיה הופך את צביקה שרף למאמן טוב? יהיו מי שיגידו שהתשובה לשתי השאלות (הרטוריות, יש לציין) הללו היא חיובית - אני אענה להם בהמשך. בינתיים, נמשיך עם הטיעון.
המחיר שאנחנו משחמים, כחברה, הוא יקר כיוון שכמו שכישלונם של השלושה היה תלוי במזל, כך גם פעמים רבות (רבות מכפי שהיינו רוצים להודות) הצלחות תלויות הרבה יותר במזל מאשר בכישרון או בעבודה קשה. וכך, אנחנו מוצאים את עצמנו מתגמלים טיפשים עם מזל במקום את אלו שבאמת ראויים לתגמול. החיים הם דבר מוזר: אתה יכול לעבוד קשה כל החיים. לטפח את הכישרונות שלך בהתמדה ובנחישות, ובסופו של דבר לא להצליח. מנגד, אתה יכול למלא לוטו, ולהסתדר לכל החיים.
 נסים ניקולס טאלב, מעלה את הרעיון הבא בספרו "תעתועי האקראיות": תארו לכן שני שכנים בשכונת יוקרה בניו-יורק. האחד, רופא שיניים. הוא גר בבית גדול, נוהג במכונית יוקרתית ויש לו אישה ושלושה ילדים. מולו, בבית גדול פי שתיים, וברשותו צי של מכוניות פאר גר אדם פשוט שלא סיים תיכון, אבל מילא פעם אחת לוטו. לפי מבחן התוצאה, הרי ניתן לומר שממלא הלוטו הוא אדם מוצלח יותר מרופא השיניים. אבל טאלב מציע לנו את הרעיון של היסטוריות אלטרנטיביות. מה אם הדברים לא היו מתרחשים בדיוק אותו הדבר. ובכן, גם אם נבחן עוד מיליון היסטוריות אלטרנטיביות, לא נראה את ממלא הלוטו גר בשכונה היוקרתית, כיוון שהסיכוי שלו לזכות בלוטו הוא אפסי. לעומת זאת, השוני בין ההיסטוריות האלטרנטיביות אצל רופא השיניים לא יהיה גדול מדי. לפי טאלב, בעזרת בחינה של ההיסטוריות האלטרנטיביות נוכל להבין מה גודל ההשפעה של המזל על חיינו.
הדרך הנכונה לפיה עלינו לבחון את מקבלי ההחלטות, ויהיו הם מאמני ספורט, פוליטיקאים או מנהלי חברות אינה ע"י מבט צר על השורה התחתונה, אלא ע"י בחינה מדוקדקת של השיקולים והמידע שהיה ברשותם בעת שקיבלו את ההחלטה. החלטה נכונה לא יכולה להימדד עפ"י התוצאה כאשר לתוצאה תורמים גורמים שאינם בשליטת מקבל ההחלטות ושהתנהגותם אינה ניתנת לחיזוי. לצורך העניין, גם אם משתתפי "משט החופש" היו מחליטים להתחפש לחסידי אומות העולם ומקבלים את לוחמי השייטת ביין ופרחים, זה לא היה הופך את ההחלטה על ההשתלטות, כמו שהיא בוצעה, לנכונה יותר או לנכונה פחות.
לפני סיום, אענה לאלה מכם שטוענים שהבקעה של ג'ון טרי הייתה הופכת את אברם גרנט למאמן טוב יותר. הטיעון שלכם היה יכול להיות רק כזה - אם גרנט היה מאמן טוב, הוא היה יודע שג'ון טרי מועד להחטיא פנדלים תחת לחץ, והיה משבץ מישהו אחר במקומו. הטיעון הזה בעייתי משתי סיבות - ראשית, אין שום דבר בקריירה של טרי, קודם להחמצת הפנדל בגמר ליגת האלופות שיעיד עליו שהוא לא עומד בלחץ. ושנית, גם שחקנים גדולים ממנו החמיצו פנדלים במעמדים דומים. להחליק על הדשא בבעיטת פנדל זה פשוט מזל רע, ומי שמנסה להתעלם מכך צפוי להרבה הפתעות לא נעימות בחיים.
מי שהביא את מבחן התוצאה לשיח הציבורי בישראל היה אחד, אהוד ברק. אפשר למצוא סוג של שעשוע בכך שדווקא אותו ברק מצליח להיכשל במבחן התוצאה פעם אחר פעם תוך עקביות מרשימה. כנראה שהוא יודע למה הוא לא רוצה שנסתכל על הדרך שבה הוא עושה דברים, אבל לא ברור למה הוא רוצה שנבחן את התוצאה.

המלצה - הכירו את טד

הרגע סיימתי לראות את ההרצאה הזו של מייקל סנדל - מרצה לפילוסופיה פוליטית בהרווארד. ההרצאה עסקה באומנות של הוויכוח הדמוקרטי על ערכים. זוהי אחת מיני עשרות הרצאות מצולמות באתר של טד. כותרת האתר היא "רעיונות ששווים הפצה".
טד, ראשי תיבות של "Technology, Entertainment, Design", הוא ארגון ללא מטרות רווח שמאגד בתוכו מאוד מהאנשים המרתקים בעולם. הארגון מקיים מספר פעמים בשנה וועידות של הרצאות. הוועידות מתרכשות כולן באולם בודד כך שכל המשתתפים בוועידה שומעים את כל ההרצאות. ההרצאות, בשלל נושאים מצולמות ומופיעות באתר. אורך הרצאה בודדת לא עולה על 20 דקות.
נתקלתי בטד לראשונה לפני כשנה ונהגתי לראות הרצאה ביום. עם הזמן, החיים גררו אותי מהמנהג הזה, עד שלפני שבוע נזכרתי וחזרתי לאתר. מלבד נושאי ההרצאות, שום דבר לא השתנה. ההמלצה שלי על האתר נובעת מהמגוון העצום של נושאים ומהאיכות היוצאת מן הכלל של המרצים - כל אלו שאני ראיתי הם דוברים רהוטים ומרצים מעניינים.
היכנסו לאתר, חפשו לכם הרצאה שמעניינת אתכם וצפו בה. עשו לכם מנהג לבקר באתר ולראות הרצאות. אני מוצא שדווקא המגוון הרחב של נושאים שונים (ראיתי הרצאה על בית ספר למפגעים מתאבדים באפגניסטן, כמו גם הרצאה על יצירת חיים סינתטיים), עוזר פרט להעשרת הידע, גם ליצירה של רעיונות חדשים.
אז תלמדו להכיר את טד, זה יעשה אתכם חכמים יותר.

מעשה בחמישה בלונים

אנחנו אוהבים לקרוא לילד סיפורים. גם אשתי וגם אני מכירים את "איה פלוטו" בעל פה. עד כדי כך שכשאני מקריא לו את "איה פלוטו" אני נותן לו את הספר ומקריא לו מהזיכרון. על רקע זה, אני חייב להתוודות שאני לא סובל את "מעשה בחמישה בלונים". ולא, זה לא בגלל שיש לי בעיה עם המסר של הסיפור, ואפילו לא בגלל שמתייחסים לאחד הילדים שם בשם "רוני-רון" - שם שסר חינו לאחר שהתברר שרוני רון הוא שמו של רוצח מתועב.
לאחרונה אנחנו נתקלים פעמים רבות במוצרים זולים באיכות ירודה המיובאים בעיקר ממזרח אסיה. התחושה שאופפת אותי כשאני בא במגע עם מוצרים כאלה היא של אומנות רעה (אין לי תרגום טוב יותר ל-Bad Craftmanship). נתקלים באומנות רעה גם בדברים אחרים בחיים, לפעמים תו"כ עבודה, ולפעמים בפרסומות. המגע עם אומנות רעה תמיד מפריע לי. ב"מעשה בחמישה בלונים" אני נתקל באומנות רעה וזה מטריף אותי.
אחרי שבלון מתפוצץ - בלון נקרע, מגיע חרוז ניחומים. אני מחבב את החזרות המבניות בטקסט. לאורי אומרים לה להצטער, הוא יקבל בלון אחר. ומה אומרים לרון? שזה סופו של כל בלון. עד פה, הכל בסדר. מקורי, חינוכי מעניין. ואז אנחנו מגיעים לסיגלית. סיגלית המסכנה. לא רק שהבלון שלה התפוצץ - הבלון נקרע, אבל המחברת לא מוצאת אפילו חרוז מקורי בשבילה: "כך קרה גם לרון, זה סופו של כל בלון". זהו. נגמרו החרוזים. תצטער - אחר. רון - בלון. ואין יותר חרוזים בעברית. (וזה בלי לציין ש"תצטער" ו"אחר" זה לא חרוז אמיתי וגם לא "רון" ו"בלון"). וכדי להוסיף חטא על פשע רותי מקבלת בדיוק את אותו חרוז כמו סיגלית.
ועל זה אני אומר. אם אתה לא טוב בחרוזים, אז או שתכתוב בלי חרוזים, או שאל תכתוב כי אתה לא טוב בזה. אם אתה מחליט שכל ילד מקבל חרוז משלו, אז אל תמחזר. זה ממש מעליב. צר לי, אם הילד רוצה לשמוע את "מעשה בחמישה בלונים" שיבקש מאמא שלו. אני לא מסוגל.

בהזדמנות זאת, אני מבקש מכם המלצות לספרי ילדים - אבל איכותיים, כן? אני לא מקריא לילד שלי בררה.

נפלנו חזק

עשו לנו פרובוקציה. לא נעים. האנשים שעלו על הספינות בדרך לעזה לא עשו את זה כדי להביא סיוע הומניטרי לעזה. מי שרוצה לשלוח סיוע הומניטרי היה מסתפק בצוות של הספינה ועוד עשרים איש בשביל הלוגיסטיקה - הוא לא היה מביא 600 נוסעים. מי שרוצה להביא סיוע הומניטרי היה בא במו"מ עם ישראל על איך מבטיחים שהסיוע שלו נכנס לעזה ולא מסכן את הסיוע במשט שברור שייעצר. כל האנשים שהיו על הספינות רוצים שמדינת ישראל תפסיק להתקיים, וחלקם גם רוצים שלא יהיו פה יותר יהודים.
המשט הגיע במסגרת של מערכה מתוכננת ומתוזמנת על מנת להכפיש את שם ישראל באוזני הקהילה הבינלאומית ולגרום לבידוד ודה לגיטימציה של המדינה. המשט הצליח מעל ומעבר לכל הציפיות של מארגניו. במחיר הפעוט של 9 הרוגים הם הצליחו להוציא את ישראל יותר גרוע ממה שהם דימיינו (לכל יפי הנפש - מי שאוגר כלי לחימה על הסיפון כדי להתנגד לחיילים חמושים מצפה, ואולי מקווה לעשרות הרוגים - זו בדיוק המשמעות של פרובוקציה). שתי העובדות המטרידות בכל הסיפור הזה הן הקלות שבה ישראל נפלה לתוך מלכודת ברורה כל-כך וחוסר היכולת של המדינה לשחק במגרש התיקשורתי. המשותף לשתי הבעיות הללו הוא הקיבעון המחשבתי.
אם איני טועה, המשט הזה היה המשט השישי במספר שנע לעבר עזה. הוא גם היה הגדול ביותר. בחמש הפעמים הקודמות, חיל הים עצר את המשטים באותה שיטה שבה הוא ניסה לעצור את המשט הזה. משום מה, הגנרלים שלנו שוב נלחמו את המלחמה הקודמת. שוב נפלנו לקו המחשבה של "מה שהיה הוא שיהיה". ההנחה הזו, שהאויבים שלנו לא לומדים וימשיכו לעשות את מה שהם ניסו ונכשל בעבר עד עולם, מחרידה בטפשותה. עד היום, דווקה האויבים שלנו הוחיכו שהם לומדים מטעויות. אנחנו הוכחנו שאנחנו לא מבינים מה הם מנסים לעשות.
ניתן לומר היום בבטחה שכל אויבינו הבינו שישראל היא הכח הצבאי החזק ביותר בסביבה. הם הבינו שהם לא יצליחו להביס את ישראל בכח הזרוע. אז למה הם ממשיכים לנסות לפגוע בישראל? כדי לגרור את ישראל אל המקום הכי גרוע בתודעה העולמית - של הבריון המתעלל. הם מחפשים, בנחישות ותוך כדי התמדה את התמונות של ישראל מתעללת ומובסת. וכשההזדמנות תגיע, תמיד יהיו שם מצלמות, והם תמיד יציגו את ישראל באור שלילי. ברגע שראשי המדינה, והצבא, יבינו מה האויב שלנו מנסה לעשות, אולי הם יצליחו להימנע מהמלכודות.
אולי, אם המנהיגים שלנו היו מבינים מה האויבים שלנו מנסים לעשות הם היו מבינים ממה הם צריכים להימנע. אז מצד אחד אי אפשר לתת למשט להגיע לעזה. ומצד שני, אי אפשר להשתלט על הספינות בשקט. דילמה. אולי אפשר להשבית את הספינות בלב ים? נניח לגרום לתקלה במנוע של אחד מהם או לחור קטן בגוף שלה, כזה שיגרום לה לשקוע אחרי יומיים. ואז, כשהספינה תקועה בלב ים, אפשר להציע לנוסעים חילוץ אדיב לנמל אשדוד. אני מודה שלא בדקתי האם זה אפשרי, אבל אני חושב שיש לנו מספיק אנשים יצירתיים בדרג הביצועי, בשביל להעלות רעיונות יישימים. צריך רק להכתיב להם את המשימה הנכונה.
אם המנהיגים שלנו היו מבינים את המצב, התמונות שהתחלנו לקבל בערב, של הטרוריסטים שמכים חיילים, היו התמונות שמחכות לאזרחי אירופה יחד עם הקפה בבוקר, וכנ"ל גם תמונות שמראות שהחיילים עולים לספינה חמושים רק ברובי צבע. אם  הם היו מבינים את המצב, אז מצלמות היו מלוות את הטרוריסטים במהלך החקירה שלהם ומראות אותם אומרים שכל מה שהם רצו זה לעשות פרובוקציה ולפגוע בחיילים, ואז משדרים גם את זה לעולם.
הקרב העיקרי פה הוא על התודעה, ועד שמנהיגי ישראל יבינו את זה, ויתחילו להילחם בנשק המתאים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במקום של דרא"פ לפני עשרים שנה, וזה מסוכן הרבה יותר מקסאמים על שדרות.

רכיכה

מאז שהילד נולד, נהייתי רכיכה.
יש דברים שאתה מצפה שיקרו לך כשנולד לך ילד. לי, למשל, לא היה מושג מה עושים עם תינוק שרק נולד. למען האמת, גם עכשיו קשה לי עם תינוקות שהם לא הבן שלי. זה נראה כאילו אני מכיר רק תינוקות עד גיל 7 חודשים. אם להיות יותר מדויק, אין לי מושג מה עושים עם תינוקות אחרים. כל מה שאני יודע על תינוקות, למדתי מהבן שלי.
עד כאן, זה צפוי. העניין המוזר הוא שמאז שהילד נולד, נהייתי הרבה יותר רגיש לכל הנושא הזה של תינוקות. בטח תאמרו: "גם זה צפוי. מה אתה מצפה ממי שכל עולמו הרוחני הפך להיות חיתולים, עגלות ותמ"לים*". אבל העניין הרבה יותר נרחב ומדאיג מזה. אם זה היה נגמר בשיחות בעבודה על למי יש יותר גדול (התינוק, סוטים שכמותכם, על מה עוד נדבר בעבודה?), עוד הייתי חי עם זה בכיף, אבל אני מדבר על משהו הרבה יותר עמוק.
מאז שהילד נולד - אני לא מסוגל לשמוע תינוק בוכה. אם בטלוויזיה רואים תינוק צורח בצורה משכנעת מדי - אני ממש סובל. כשבחדשות מדברים על התעללות בילדים - אני מתמלא בכעס, או יותר נכון זעם. תגובה רגשית כל-כך אינטנסיבית בלתי אפשרית בלי מעורבות רגשית חזקה. אני מודה שאני חולה על הבן שלי, אבל מה הסיפור עם כל האחרים?
מאוד קשה לי עם מערבולת הרגשות שתוקפת אותי בחודשים האחרונים. בתור מישהו שמחפש שלוות נפש, עולמי מעורער כל פעם שמספרים על איזה טינופת שהרביץ לילד שלו בגלל שאיזה אידיוט אמר לו שככה צריך לחנך ילדים. איך אפשר לפגוע במישהו כל-כך תמים וחסר ישע?
אמרתי לכם, רכיכה.

נ.ב.
סחרחרת הרגשות הזו נגרמת בעיקר בגלל האוקסיטוצין. זה הורמון שמעורב בלידה ובהנקה, אבל לאחרונה גילו שהוא מופרש גם אצל גברים סמוך ללידת התינוקות שלהם. מדובר כנראה במנגנון אבולוציוני שקושר את האבא לתינוק (וכך מגביר את סיכויי השרידות שלו).

* תמ"ל - תרכובת מזון לתינוקות

הלוואי שהייתי עמוק כמו שאני יומרני (שלומי שבן)

באמת שלא התכוונתי לכתוב על כלכלה שוב, אבל אז נתקלתי בכתבה הזו בדה מרקר. לא יכולתי להתעלם מהכתבה הזאת, אבל לא בגלל שאני נהנה להיכנס באנשים שלוקחים משכנתא של 85 אחוז על דירה שהם לא יכולים להרשות לעצמם, אלא בגלל שאני חושב שאפשר להראות פה משהו על התרבות שלנו, או לפחות על התקשורת. אבל לפני שאגיע לעיקר, אי אפשר בלי משהו קטן על כלכלה.
בנק ישראל, יותר נכון המפקח על הבנקים, הורה לבנקים לרתק הון בשווי 0.75 אחוז מערך הבית שעבורו נלקחה משכנתא בגובה של יותר מ-60%. משמעות הדבר ביא שאם מר ישראלי ירכוש דירה שמחירה מיליון ש"ח, וייקח עבורה משכנתא של יותר מ-600 אלף ש"ח, הבנק יהיה חייב לשמור בצד 7500 ש"ח. זהו כסף שהבנק לא יכול להשתמש בו ע"מ לתת הלוואות - זה חלק מההון של הבנק שהבנק לא יכול להרוויח עליו כסף נוסף. המפקח על הבנקים הגדיר הלוואה של יותר מ-60 אחוז היא הלוואה בסיכון גבוה, או אם תרצו, בנק ישראל הגדיר מה היא הלוואת סאב-פריים בישראל.
שנית, מה אני אגיד לכם. בכתבה מופיעים שני זוגות שלוקחים משכנתא של משהו כמו 950 אלף ש"ח. לאחד מהם יש הון עצמי של 165 אלף ש"ח. הם מדברים על לשלם 4000 ש"ח לחודש ב-30 השנה הקרובות (בלי להזכיר הצמדות). הזוג השני מדבר על החזר מטורף של 5000-5500 ש"ח. האנשים האלה לא צריכים לקנות דירה. הם מבצעים התאבדות פיננסית. הם ישלמו, במקרה הטוב, כל חודש 3000 ש"ח רק עבור ריבית. אני לא אוסיף יותר - אני מאמין שאתם יודעים מה אני חושב.
ולעיקר. ההוראה של המפקח על הבנקים יצאה לפני שלושה ימים. ההנחה שהריבית על משכנתאות בשווי יותר מ-60 אחוז תתייקר, היא הנחה סבירה, אבל אף אחד לא יודע בכמה - לדעתי גם הבנקים עדיין לא גיבשו מדיניות בנושא. אבל בדה-מרקר לא יכלו להתאפק. הם רצים לראיין אנשים שגם ככה שיקול הדעת הכלכלי שלהם מוטל בספק, ושואלים אותם איך הם יגיבו על משהו שעדיין לא ברור מה הוא יהיה.
אולי זה רק אני, אבל הייתי שמח לקרוא ניתוח של המשמעויות של הוראה כזו (באופן כללי, זה אומר שהבנק מפסיד תשואה על הכסף שהוא מרתק - במקרה שלנו 7500 ש"ח ל-30 שנה - לפי 3% לשנה זה יוצא קצת יותר מ-18 אלף ש"ח). נכון, שדי ברור שהדרך של הבנק להחזיר לעצמו את הכסף הזה היא ע"י העלאת הריבית (הרי אם הוא ינסה להעלות עמלות - העיתונות תישחט אותו). מה שלא ברור זה מה תהיה העלאת הריבית הזו. שכן משמעות העלאה של הריבית בעשירית אחוז לעומת משכנתא קטנה יותר, קטנה עשרות מונים מהמשמעות של העלאה באחוז שלם.
את כל זה, דה מרקר לא ניסו לברר. בתור עיתון כלכלי, במקום לעשות קצת מתימטיקה ולהביא לנו עובדות שאפשר לדון עליהן - בדה מרקר בחרו ללכת לכתבה אנקדוטלית (רכילותית אם יורשה לי לומר). הם בחרו לא ללמד אותי שום דבר חדש מלבד הטריוויאלי - שהמשכנתא כנראה תתייקר, ושזה יקשה את החיים של מי שלוקח משכנתא במימון גבוה. כשסוף סוף קורה משהו שישפיע על חייהן של אלפי ישראלים, העיתונות, במקום לתת ערך מוסף, הסבר ופרשנות, סופקת כפיים בתנועת אוי, אוי, אוי.
הנה כמה שאלות שדווקא הייתי שמח לקבל עבורם תשובות (או הערכות מלומדות): בכמה תתייקר הריבית על משכנתאות במימון גבוה? איך הדבר ישפיע על הריבית של משכנתאות במימון נמוך? האם ייתכן שתתפתח תחרות בין הבנקים על המשכנתאות הזולות? איך ההוראה של המפקח על הבנקים תשפיע על מחירי הדיור? יש כל-כך הרבה עיתונות טובה שאפשר לכתוב סביב הנושא, אבל כנראה שהצורך לספק כתבות מהר, והעובדה שרכילות זולה מוכרת - הם פשוט יותר מדי עבור דה-מרקר.
האמת היא, שדה-מרקר לא אשמים לבדם. התרבות שלנו בימינו היא תרבות של סאונד-בייטים. תרבות של מה שנשמע טוב, ומצטלם נהדר. רוב האנשים יעדיפו לראות בטלוויזיה מישהו שנראה טוב ומדבר בסיסמאות קליטות. בעיקר אם אין לא ממש מה להגיד ואפילו אם הסיסמאות שלו לא מוסיפות לשומע כלום, אלא להיפך. הבעיה הקשה יותר, היא שזה מה שקורה גם בפוליטיקה. כך קיבלנו את ביבי, איש שנשמע מאוד משכנע, אבל לנוכח הצורך לקבל החלטות הוא משתתק, בתור ראש ממשלה. הבעיה היא שהעיתונות לכודה במעגל קסמים עם רוב הצרכנים שלה. סאונד-בייטים מגניבים ושטוחים מביאים רייטינג וכסף, אולם הם גם מרדדים את היכולת של הציבור להתמודד עם טיעונים מורכבים. וכך, כיוון שקשה לנו לקרוא ניתוח מורכב של המצב, אנחנו פונים לרכילות.

בואו נדבר על כלכלה, שוב

כתבתי פעם אחת, ואז כתבתי שוב, שבנק ישראל יעלה את הריבית במשק. חלקכם גם שמע ממני בהזדמנויות שונות את ההערכה שמחירי הנדל"ן בארץ ירדו כשהריבית תעלה. בחודשים האחרונים קרו דברים בכלכלה העולמית, ואני חושב שצריך לדבר על זה. המקרה של יוון למשל, יכול ללמד אותנו הרבה על החשיבות של שליטה של הבנק המרכזי על ערך המטבע. המקרה של ספרד, שהוא שונה לחלוטין, מלמד אותנו על החשיבות של שיעור הריבית במשק. ויש גם את ההשפעה של כל זה על מחירי הנדל"ן בארץ. נכון כיף?
אין הרבה מילים טובות שאפשר להגיד על ממשלת יוון בהקשר של המשבר הנוכחי. ממשלות יוון לאורך השנים העדיפו שרידות פוליטית על מדיניות תקציבית אחראית, ודירדרו את המדינה לחובות עצומים. זאת, בלי להזכיר את מעשה ההונאה שהם ביצעו כלפי שאר החברות בגוש היורו, בכך שהסתירו את היקף החובות שלהם. הגרעון התקציבי של יוון עמד על כ-14 אחוז ב-2009. הבעיה של יוון התעוררה לפני כמה חודשים כשהיא גילתה, לעולם ולעצמה שהיא אמורה לשלם חלק מהחוב שלה, ואין לה מספיק כסף.
באופן עקרוני, זה מצב לא נעים לכל אחד. אדם פרטי, צריך במצב כזה לפנות לבנק ולקחת הלוואת גישור. אם הבנק סומך עליו, הוא יאשר את ההלוואה, אבל מן הסתם בריבית גבוהה יותר. אם הבנק לא חושב שהוא מסוגל להחזיר את ההלוואה, הוא יסרב, והאדם יצטרך לקחת הלוואה בתנאים פחות טובים (למשל בשוק החוץ-בנקאי), או לדבר עם הנושים שלו על דחייה/מחיקה/פריסה מחדש של החוב. לא נעים
כשממשלה נקלעת למצב כזה, היא בד"כ תנסה למחזר את החוב ע"י גיוס של הון באמצעות אג"ח. אם שוק ההון העולמי לא מאמין שהמדינה מסוגלת להחזיר את החוב, הוא ידרוש ריבית גבוהה על החוב.במקרה של יוון הריבית על החוב שלה ל-10 שנים הגיעה כבר ל-11 אחוז. אבל למדינה יש עוד כלי להתמודד עם מחסור בכסף. היא יכולה להדפיס כסף ולשלם את החוב. כמו הרבה תרופות, יש לפתרון הזה תופעות לוואי - ירידת ערך הכסף (אינפלציה) למשל, אבל תופעות הלוואי עדיפות על האלטרנטיבה בהרבה.
ליוון אין את האפשרות הזאת. בגלל שהיא חלק מגוש היורו, אין לה את האפשרות להדפיס כסף - הבנק האירופאי המרכזי הוא זה שמדפיס את הכסף. לכן, יוון פנתה לחברות בגוש היורו כדי שילוו לה כסף. בסופו של יום, הבנק המרכזי של אירופה ידפיס עוד כסף כי מישהו צריך לשלם את החוב של יוון ולשאר המדינות יש את הבעיות שלהן. אם יוון הייתה לבדה, עם מטבע משלה, היינו עדים כנראה לקריסה של המטבע שלה. זה אמנם לא היה נעים, אבל היה עוזר לשלם את החוב ומגביר את התחרותיות של מוצרים יווניים בשוק הבינלאומי. בגלל שהיא לא לבד, היא זקוקה לחילוץ.
המקרה של ספרד שונה. ספרד סובלת מהתפוצצות של בועת נדל"ן אדירה. הסיבה לבועת הנדל"ן הייתה אשראי זול מדי. לפני שספרד הצטרפה לגוש היורו, רמת הריבית בה הייתה 5-6 אחוזים. כשהושק היורו, הריבית בספרד ירדה ללא יותר מ-3 אחוזים. פתאום הספרדים גילו שיש כסף זול שאפשר לנצל. אז הם ניצלו. הם לקחו אשראי והשקיעו בנדל"ן. זה גרם בטווח הקצר לפריחה מטורפת של הכלכלה הספרדית ולזרימה של הון מחוץ למדינה. אבל הריבית הנמוכה גרמה גם לאינפלציה ועליית מחירים.
אם ספרד הייתה שולטת בריבית על המטבע שלה, היא הייתה מעלה אותה וכך מוציאה אוויר מבועת הנדל"ן. במקום זאת, הבנק האירופאי המרכזי שלט בריבית והשאיר אותה נמוכה. שום דבר לא עצר את הבועה הספרדית מלהתנפח ולהתפוצץ בסופו של דבר עם התחלת המשבר הפיננסי ב-2008. בשני המקרים הללו, של ספרד ושל יוון, אנחנו רואים שבגלל ההצטרפות לגוש היורו, ניטלו מהמדינות כלים חשובים לשליטה בכלכלה, והדבר הוביל אותם בסופו של דבר לבעיה קשה יותר.
ומה זה יעשה למחירי הנדל"ן בישראל? כדי לחלץ את המדינות הבעייתיות, באירופה יצטרכו להדפיס כסף, והרבה. הדפסת הכסף הזאת תגרום (כבר גורמת) לנפילה של שער החליפין של היורו. נגיד בנק ישראל, מנסה לאזן בין מערכת של שיקולים מנוגדים. מצד אחד, התחזקות של השקל מול מטבעות העולם פוגעת בתחרותיות של המשק מול העולם. העלאת הריבית תחזק את השקל עוד יותר. מצד שני, הריבית הריאלית השלילית בארץ עלולה לגרום לאינפלציה ולהתפתחות בועת אשראי. האיזון של הנגיד עד עכשיו היה העלאה הדרגתית ואיטית של הריבית.
כרגע, היחלשות היורו מזיזה את נקודת האיזון לכיוון של הותרת הריבית נמוכה. אם אמרתי בעבר שבתוך שנתיים אנחנו צפויים לראות את ריבית בנק ישראל בסביבות 4-5 אחוזים, הרי שהיום נראה שהעלייה תהיה איטית הרבה יותר, ואני לא משוכנע שבסוף השנה הריבית תהיה מעל 2 אחוזים. השארת הריבית נמוכה ממשיכה להזין את עליית מחירי הנדל"ן. האשראי הזול וחוסר הסבלנות של הקונים ישמרו את המחירים ברמה גבוהה. אין ספק שהיוונים סידרו למשפחת כהן מרחובות עוד כמה חודשים של חסד :)

צחוקים

הילד שלי יודע לצחוק. יש אנשים, אמא שלו היא דוגמא מצויינת, שמסוגלים להצחיק אותו כמעט בכל מצב. אותי, מצד שני, הילד לא מוצא כמשעשע. זה לא שהוא לא שמח לקראתי, אבל כשאני מנסה לעשות משהו שהרגע אשתי עשתה ושגרם לו להתפקע מצחוק, הוא מביט בי במבט של "בדיחה צריך לדעת לספר".
לאחרונה, הילד התחיל לצחוק גם סתם. הבוקר למשל כשלקחתי אותו לטיפת חלב, הוא ראה איזו ילדה בת 4 בערך במעלית והתחיל להתפקע מצחוק, כאילו אמא שלו התעטשה. "מספיק", אמרתי לו, "זה לא מנומס". כנראה שהוא לא הבין אותי, כי הוא המשיך לצחוק ממנה.
הבעיה היא שהילד חסר טקט לחלוטין. אתמול נכנסתי איתו ועם אמא שלו למעלית. בגלל שהיה קצת צפוף, אתם יודעים, מעלית קטנה ועגלת תינוק בפנים, דרכתי בטעות על הרגל של אשתי. היא פלטה אנקת כאב, והילד התחיל לצחוק כאילו מונטי פייטון מבצעים את הקרב עם האביר השחור ממש מולו. מובן שניצלנו את המומנטום להצחיק אותו עוד כמה דקות.
הילד עוד רק בן 7 חודשים, אבל עד מתי יסלחו לו בזכות הפרצוף היפה שלו?

אויבי ההגיון או הומיאופתיה, למי זה טוב. זהירות פוסט ארוך

השבוע ראיתי שוב את "אויבי ההגיון" - סדרת תוכניות שהעומד מאחוריה הוא לא אחר מאשר ריצ'רד דוקינס. דוקינס הוא ביולוג שקנה את פירסומו בזכות תאורית "הגן האנוכי" - ספר שכתב בשם זה בשנות השבעים עומד בבסיס ההבנה שלי את האבולוציה. בשנים האחרונות, עושה רושם שדוקינס מסיט את כובד משקלו מן הזירה המדעית לזירת דעת הקהל - הוא אחד מן הדוברים הרהוטים בתנועה למען האתאיזם (הוא הפנה מאמץ ניכר במאבק נגד לימוד הבריאתנות - שאולי עוד אטפל בה בפעם אחרת) ונגד אויבי ההיגיון - מגוון תיאוריות  שמתהדרות באצטלה פסאודו-מדעית וזוכות להתייחסות רצינית ולמשאבים למרות שהן מעולם לא הוכחו כנכונות. הפרק ב"אויבי ההגיון" שראיתי, עסק בתחום הרפואה האלטרנטיבית. חלק נכבד ממנו הוקדש להומיאופתיה.
בואו נשים דברים על השולחן - הומיאופתיה זו רמאות. עכשיו, אחרי שכתבתי את זה, חלקכם ירצו אולי לא לקרוא את ההמשך, כי אתם מאמינים בהומיאופתיה (ואתם כנראה אלו שצריכים לקרוא יותר מכולם), חלקכם כבר יודעים שזה נכון, אבל אולי יעניין אתכם למה, וחלקכם עדיין לא גיבש דעה בעניין, או עדיין לא חשב על זה ברצינות. הפוסט הזה הוא לכולם.
עקרון הבסיס של ההומיאופתיה הוא "דומה ירפא את הדומה". בצורה מורחבת יותר זה אומר שהתרופה למחלה היא דילול של חומר שבצורה המרוכזת שלו גורם לאותם סימפטומים של המחלה. ז"א שדילול של החומר הפעיל בבצל הוא התרופה לעיניים דומעות, והחומר הפעיל בקיסוס רעיל, כאשר הוא מדולל, הוא התרופה לפריחה. אני אטפל בדילול בהמשך, אבל ראשית, אני רוצה לדבר על עיקרון הבסיס.
בואו נבחן כיצד התפתח הרעיון הכביר הזה: "סמואל האנמן הגה את רעיון ההומאופתיה בעת שתרגם לגרמנית חיבור רפואי מאת הרופא והכימאי הסקוטי ויליאם קאלן. האנמן היה סקפטי ביחס לתאוריה של קאלן לגבי פעילות הכינין במלריה, ולכן נטל מעט מהקליפה, כדי לראות אם היא מרפאת קדחת "בזכות השפעתה לחיזוק הקיבה". לאחר נטילת הקליפה שם לב להשפעה מועטה על הקיבה, אך חש בקדחת, צמרמורת וכאבי פרקים. אלה סימפטומים דומים לאלה המופיעים בשלביה הראשונים של מלריה, המחלה אותה הקליפה שימשה לרפא.דוגמה זו גרמה להאנמן להאמין כי כל התרופות היעילות גורמות, אצל אדם בריא, לסימפטומים דומים למחלה אותה הן מרפאות". בואו נדגים את ההיגיון הזה בפעולה: התייבשות קלה גורמת לכאב ראש. מכת אלה בראש גורמת לכאב ראש לאדם בריא. לכן, התרופה להתייבשות קלה היא מכה קלילה בראש עם מקל של ארטיק.
הדוגמא הזו בטח הצחיקה אתכם, אז אני ממליץ לכם לבדוק את המבנה הלוגי שלה. הוא זהה למבנה של סמואל האנמן (אני אשמח אם תתקנו, אבל גם אם אני טועה - זה לא יציל את ההומיאופתיה מהשיפוט שלי - שהיא הונאה. זאת נראה בהמשך) שימו לב, שהעקרון הזה לא עושה כל הבדלה בין מחלה לבין הסימפטומים שלה. לפי ההומיאופתיה, הטיפול בשתי מחלות שונות בעלות תסמינים זהים הוא אחד, בעוד מחלה הגורמת לתסמינים שונים אצל שני אנשים שונים, תזכה את שני האנשים בטיפול שונה.
כאן הייתם יכולים לעצור אותי ולטעון משהו כגון: נכון שהעקרון הבסיסי של ההומיאופתיה לא מסתדר עם ההגיון שמוכר לך, אבל התוצאות מראות שההומיאופתיה עובדת. טיעון כזה היה עובד, אם הוא היה נכון. אבל הוא לא נכון. איך אני יודע שההומיאופתיה לא עובדת? פשוט מאוד, עדיין לא נמצא מחקר אחד שנערך בסמיות כפולה, שיעיד שההומיאופתיה יעילה יותר מאפקט הפלצבו. מה שאמור להפתיע, זה שלהומיאופתים צריך להיות אינטרס ברור להוכיח שההומיאופתיה עובדת. מדובר בהמון כסף, ובאפשרות להיכנס תחת כנפיה של הרפואה הממוסדת. מצד שני, ייתכן שהמצב של ההומיאופתים עכשיו טוב להם יותר. הם עוסקים בתחום חסר רגולציה, גובים כמה כסף שהם רוצים ולא חייבים דין וחשבון למוסדות המדינה. הוכחת יעילות עלולה לגזול מהם את החופש הזה. אבל אל דאגה, גם אם האינטרס של ההומיאופתים הוא לתקף את עיסוקם מבחינה מדעית, אין להם סיכוי להצליח. וזאת בגלל הדילול.
לוקחים ליטר תמיסה עם חומר פעיל בריכוז 1 מולר. לוקחים 10 מיליליטר מהתמיסה, מוהלים אותה ב-990 מיליליטר של מים ומטלטלים (ומגרדים באף). חוזרים על התהליך הזה (עם התמיסה המהולה) 12 פעמים. כמה מולקולות של חומר פעיל יהיו בתמיסה שתתקבל? 0.612 בממוצע. חוזרים על התהליך 30 פעמים. איזה נפח של תמיסה מהולה אנחנו צריכים כדי שנוכל למצוא בו מולקולה בודדת של חומר פעיל? בערך הנפח של מערכת השמש. ב"רמדי" ההומיאופטי אין חומר פעיל. בכלל. הם מוכרים לכם מים עם גלוקוז במחיר מופקע.
אז איך זה עובד? זה לא. אבל לפי ההומיאופתים, למים יש זיכרון של החומר הפעיל. אתם באמת צריכים שאני אגיד לכם שאין שום שמץ של עדות בפיסיקה או בכימיה שלמים יש איזשהו זיכרון? חשבתי כך. במקום זאת אני אשאל את ההומיאופטים, איך המים יודעים לזכור דווקא את החומר הפעיל, ולא נגיד את השתן של מיק ג'אגר? כי בעוד בתמיסה הומיאופתית לא נמצאת אף מולקולה שהייתה באותו כלי עם החומר הפעיל, הרי שבממוצע, בכל כוס מים שאנו שותים, יש מולקולת מים שעברה בשלפוחית של מיק ג'אגר (נכון שעכשיו אתם מצטערים שקראתם את הפוסט הזה?).
אז איך בכל זאת ההומיאופטיה משגשגת כבר כ-200 שנה? לפני 200 שנה, היא הצליחה בגלל שהיא לא עשתה כלום. הרפואה בשלהי המאה ה-18 הייתה מסוכנת. כשהגעת לרופא, היה סיכוי לא רע שהתרופה תגרום לך נזק רב יותר מהמחלה. על רקע זה, ההומיאופתיה, שכפי שהראנו לא עושה כלום הייתה שיפור ניכר. אם נוסיף לכך את ההמלצה לאמץ אורח חיים בריא יותר, ונבין מדוע ההומיאופתיה נחשבה לרפואה מוצלחת. כיום, כאשר הרפואה התקדמה, ניתן לייחס את הצלחת ההומיאופתיה לאפקט הפלצבו.
את ייחוס ההצלחה לאפקט הפלצבו נעשה משני טעמים: ראשית, שיעור ההצלחה של תרופות הומיאופתיות במחקרים שכן נעשים, דומה לשיעור ההצלחה של אפקט הפלצבו (כ-30 אחוז). שנית, ההומיאופתיה עושה ככל שביכולתה ע"מ לעודד את אפקט הפלצבו במטופלים שלה. אתה נכנס לקליניקה מסודרת ונקייה. על הקיר תעודה העידה על מומחיות המטפל ושנים של לימודים. אדם בחלוק לבן יושב ומדבר איתך על הבעיות שלך. הוא מגלה אמפתיה, מנסה להבין מה הבעיה, ועושה את עצמו כאילו הוא יודע מה התרופה. לאחר כ-45 דקות, או שעה, הוא נותן לך מרשם לתמיסת מים וגלוקוז, ומפנה אותך לדלפק התרופות, שם רוקחת חיננית נותנת לך את התרופה בחיוך וממליצה לקחת פעמיים ביום שתי טיפות עם האוכל. אתה מודה לה, משלם המון כסף והולך הביתה משוכנע שהבעיה שבגללה באת הולכת להיפתר. אחרי הכל אדם אינטיליגנטי בחלוק לבן השקיע 45 דקות בלהקשיב לך ולנסות להבין אותך. ההמלצה לאורח חיים בריא מן הסתם תעזור, אבל היא הייתה עוזרת בכל מקרה, אבל את עיקר העבודה תעשה האמונה שקיבלת תרופה אמיתית שתעזור לך.
אני חושב שאני צריך לייסד ענף פארא-רפואי חדש. נקרא לו PET (כי באנגלית זה נשמע טוב יותר) - Placebo Enhancing Treatment. הטיפול מגביר הפלאצבו הוא בדיוק כמו הומיאופתיה, אולם הוא לא מתיימר לעשות משהו פרט להגברת אפק הפלאצבו אצל המטופלים. גם לנו תהיה מרפאה יפה ופקידת קבלה צעירה ויפה, ומטפל נשוא פנים ורציני שיקשיב למטופלים ויהנהן ויביע אמפתיה. ואפילו יהיו לנו אחוזי הצלחה. אני שואף ל-32%

פיטר מה?

חלקכם וודאי שמע על העקרון הפיטרי.למי שלא שמע, נסביר בקצרה. העקרון הפיטרי טוען שבארגון היררכי, אדם מתקדם כל עוד הוא מצליח בתפקידו. כאשר האדם מגיע לתפקיד שהוא אינו מוכשר בו, הוא נשאר בו (כיוון שלא מורידים אף אחד בדרגה).
הערב, בארוחת הערב המשפחתית, עלה במוחי הרעיון שהעקרון הזה נכון גם לגבי הורות. זוג מביא לעולם ילד. ילד אחד זה נחמד, אז הם מחליטים להביא עוד ילד. גם שני ילדים זה לא רע, אז הם מביאים עוד אחד וכן הלאה, עד שיש להם יותר ילדים ממה שהם נהנים ממנו, ואז הם נעצרים.
כיוון, ואת זה מגלים כבר בילד הראשון, שברגע שנולד ילד - אין דרך חזרה, הרי שבסופו של דבר, למעט אלו שהתחילו עם כל העסק מאוחר מספיק, ו/או אלו שתמיד ידעו מראש כמה ילדים הם רוצים, כולנו חשופים לעקרון הפיטרי בהורות.
וזה מסביר למה אנשים תמיד מתלוננים על הילדים שלהם.

מה זה היברידי ולא מכונית?

בשבוע שעבר שוב השתתפתי בכנס של ה-IMA. הפעם עסק הכנס באפליקציות היברידיות, או בעברית, יישומי כלאיים (אל דאגה, הרגע המצאתי את הנוסח העברי, אף אחד שם לא השתמש במונח הזה). תודו שזה נשמע לכם מרתק. עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם את השאלה הבאה: "יישום כלאיים אמור להיות הכלאה של שני סוגי יישומים שונים. אילו סוגי יישומים קיימים?"
שיחקתם אותה, זו באמת שאלה מצויינת. ובכן, בעולמם המכשירים הניידים נהוג להבדיל בין שני סוגי יישומים עיקריים. יישומים שרצים על המכשיר (Native), ויישומי רשת (Web). לכל אחד מסוגי היישומים הללו יש יתרנות וחסרונות שנובעים מעצם טבעם. יישומי Native הם בעצם קבצים בינאריים מסוג זה או אחר שמותקנים בזיכרון המכשיר. יישומי רשת נמצאים על השרת ורצים על המכשיר באמצעות דפדפן האינטרנט.
יישומי רשת זולים יחסית לפיתוח. לא צריך לפתח את היישום מחדש עבור כל מערכת הפעלה וכל מכשיר (פעולה הידועה כ-Porting). מספר הדפדפנים הקיימים בשוק מצומצם הרבה יותר ממספר דגמי המכשירים כך שניתן להגיע לנתח שוק רחב בהשקעה נמוכה יחסית. כמו כן, ניתן להריץ את יישומי הרשת על מכשירים הרבה פחות מתקדמים (בעלי מעבד חלש ומעט זיכרון) ולכן גם זולים יותר.
מצד שני, יישומי הרשת מוגבלים ביכולות שלהם. כיוון שהם לא נמצאים על המכשיר, אין להם גישה לתכונות רבות של המכשיר. הם לא מסוגלים לקרוא ולכתוב את רשימת אנשי הקשר של המכשיר, או לגשת לסנסורים של המכשיר (כגון מד תאוצה, או מד שטף מגנטי - תודו שלא ידעתם שיש לכם כאלו במכשירים הניידים). חסרון נוסף של אפליקציות הרשת הוא שהן מופעלות רק דרך הדפדפן - אין אפשרות להשתמש בהן ב-Offline, ללא לגלוש באינטרנט.
יישומי Native נהנים מהימצאותם על המכשיר, ויש להם גישה לכל הממשקים שהמכשיר מספק. הם יכולים במקרים מסויימים להידמות לאפליקציות של מערכת ההפעלה. מצד שני, פיתוח של יישום כזה הוא יקר יחסית. הוא יקר מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא שיישומים אלו הם בד"כ יישומים מורכבים יותר מיישומי הרשת. הסיבה השנייה נקראית פראגמנטציה (צר לי, לא מצאתי את המילה המתאימה בעברית - אולי פיצול). משמעות הפראגמנטציה בשוק המכשירים הניידים היא שכל מערכת הפעלה, ולפעמים גם מכשירים שונים המשתמשים באותה מערכת הפעלה, שונים זה מזה במידה כזו שלא תאפשר ליישום לרוץ באותו אופן על מכשירים שונים. אם אני מפתח יישום למכשירי אנדרואיד, אני לא יכול להפעיל אותו על iPhone, או בעצם על כל מכשיר שהוא לא אנדרואיד. מצב זה גורם לכך שעל מנת לכסות נתח שוק נרחב, עלי לייצר לפחות 3-4 יישומים שונים, שעלות כל אחד מהם עלולה להיות משמעותית. הסיבה השלישית היא קושי ההפצה - על מנת שהיישום ירוץ, אנחנו צריכים לגרום למשתמש להתקין אותו על המכשיר. לכל מערכת הפעלה יש דרך משלה להתמודד עם בעית ההפצה, אבל העסק לא תמיד פשוט. כמו כן, בעת העלאת גירסת תוכנה מתקדמת יותר, יש לחזור על תהליך ההפצה מחדש.
יישומי הכלאיים משלבים בין שני סוגי היישומים המובהקים. מצד אחד, יש להם חלק שנמצא על המכשיר ויכול לגשת לכל הממשקים שהוא מציע. מצד שני, היישום ניגש לרשת על מנת להוריד משם את התוכן. היישום שפיתחנו בכנס הוא דוגמא טובה. פיתחנו יישום שמציג את הדפדפן של המכשיר. היישום מתחבר לסנסורים של המכשיר ומזהה מתי המשתמש מזיז את המכשיר. בתזוזה שמאלה, היישום מציג בדפדפן את אתר עיתון הארץ. בתזוזה ימינה, היישום מציג את האתר של רוטר.
השאלה המעניינת בנושא יישומי הכלאיים היא האם ניצול היתרונות של שני סוגי היישומים יהיה משמעותי יותר מהחשיפה של היישום לחסרונות. יישומי כלאיים יישארו חשופים לפראגמנטציה של המכשירים ולכן כאשר מפתחים יישום כזה, הוא חייב להיות מספיק מתוחכם על מנת שהחלק שמחובר למכשיר יוכל לתמוך, ללא שינוי, בגרסאות עתידיות של של החלק שמחובר לרשת.
המגמה בעולם, נוטה לכיוון של יישומי רשת, אולם תשתית הרשת עדיין לא חזקה מספיק על מנת לדחוק את רגלי יישומי המכשיר מהעולם. יישומי כילאיים אמורים להיות הגשר בדרך לשם, אבל הם נמצאים עדיין בתחילת דרכם. מי שיידע ליצור אותם בדרך שיתרונותיהם יגברו על חסרונותיהם, ייצור לעצמו יתרון גדול בשוק, אבל כמו שאני רואה את הדברים כרגע, יהיה קל מאוד ליפול למלכודת שתיצור יישומים מרובי חסרונות ובעלי יתרונות מוגבלים בלבד.
יהיה דיסקו.

דליק לא לבד

רק בשבוע שעבר, כתבתי כאן שרוב גדול של אזרחי ישראל היהודים תומך במתווה של שתי מדינות בין הירדן לים. מסתבר שיכול להיות שטעיתי. לפחות ככול שמדובר ביושב ראש הכנסת, מר רובי ריבלין. מר ריבלין, בשיחה עם שגריר יוון אמר כי הוא מעדיף לתת אזרחות לכל ערביי השטחים מאשר לחלק את הארץ.
עכשיו, אם הייתי רוצה להשתמש בדמגוגיה, הייתי כותב בפסקה הקודמת שרוב אזרחי ישראל תומכים בשמירה על אופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, אבל אני לא דמגוג. הסוגיה הזאת הטרידה אותי עוד מנעוריי כשמאלן. כנער, לא הצלחתי להבין את האידיאולוגיה של הימין: הנחת היסוד של האידיאולוגיה הימנית הייתה שלא מוותרים על השטחים. במצב זה יש שתי אפשרויות. או שמספחים את השטחים ומכילים עליהם את החוק הישראלי, או שלא מכילים את החוק הישראלי על השטחים, ומותירים את המשטר שם כמשטר צבאי.
אם מספחים את השטחים, הרי שיתווספו עוד מספר לא מבוטל של אזרחים ערבים למדינת ישראל. כשאני רואה כמה קשה לרובי ריבלין עם 10 ח"כים במפלגות הערביות, אני תוהה למה הוא מעוניין שיהיו 25 ח"כים במפלגות הערביות. אם לא מספחים את השטחים, הרי שאנו משאירים מיליון אנשים (פלוס מינוס כמה מאות אלפים) במצב שבו יש פגיעה קשה ומתמדת בזכויות האדם שלהם.
הסיבה שקוראים להן "זכויות אדם", היא שאלו זכויות שאנו מאמינים שמגיעות לאדם פשוט כיוון שהוא נולד. הן לא אמורות להיות תלויות בדת, מגדר, מוצא או לאום. זכותו של אדם להביע את דעתו, או לנוע ממקום למקום, או להתאגד להשגת מטרה פוליטית, אינה מותנית בדבר. כיום, כאשר ישראל שולטת בשטחים כבר 43 שנה, כל מי שהיום הוא בן 42 או צעיר יותר, נולד כשהוא משולל את הזכויות האלה.
הדבר שהפריע לי ביותר בעמדה של הימין היה שכיוון שהיה לי ברור שמבחינה מעשית הם לא מתכוונים לספח את השטחים (כי הם לא רוצים מיעוט ערבי של 40% מאזרחי מדינת ישראל - הם בקושי מסתדרים עם 20%), הרי שהם מתכוונים להחזיק אותם תחת משטר צבאי לנצח. כנער, ולמען האמת, גם כבוגר, זה נראה לי לא מוסרי לשלול מאדם זכויות יסודיות כבר מרגע לידתו (ובואו נודה, יותר ממחצית תושבי השטחים נולדו לתוך המציאות בה צה"ל שולט בשטח, ולהם אין זכויות יסוד).
רובי ריבלין פתר לי את הדילמה. אם עד היום חשבתי שהימין הוא לא מוסרי, בא רובי ריבלין וגילה לי שהוא פשוט לא חכם. בעצם, זה לא מדויק, יכולה להיות אפשרות נוספת - שמדינת ישראל תחדול מלהיות דמוקרטית (אני לא מאמין שריבלין יוותר על אופיה היהודי של המדינה, מה שזה לא אומר).
כיוון שרובי ריבלין לא נחשב קיצוני בליכוד, אני מניח שטעיתי. כנראה שרוב מצביעי הליכוד לא יחתמו על "השמאל הלאומי" אם יקראו לו רק "המניפסט הלאומי". הם יבחרו, בין להיות לא מוסרי, ללהיות לא דמוקרטי, ללהיות טיפש.

בוקר

בשבוע שעבר גיליתי שיטה לשיפור איכות חיי. כל בוקר, הילד מתעורר בסביבות חמישה לשש כשהוא רעב בטירוף (רעב בטירוף הוא סוג הרעב שמתפתח לבכי\צרחות בתוך דקות ספורות). בבוקר ראשון, הילד התחיל להתעורר בעשרה לשש. החזרתי לו את המוצץ, ולקחתי את הבקבוק ואת האבקה שלו לסלון כדי לא להעיר אותו סופית, ואחרי שהכנתי לו את האוכל, ננחתי את הבקבוק ליד כורסת ההאכלה.
השלב הבא, היה להשחיל יד מתחת לילד, ולהרים אותו כשהוא עדיין מנומנם. לקחתי אותו לכורסא, התיישבתי ונתתי לו לאכול. הילד פקח עיניים כדי לראות מי הוא מיטיבו, ולאחר שהשתכנע כי האוכל הוא אותו אוכל, הוא חזר לנקר על הבקבוק. אחרי כ-10 דקות של ניקורים, הילד פשוט נרדם. אחרי שווידאתי שהוא לא אוכל, הוצאתי לו את הבקבוק, החזרתי את המוצץ והעברתי אותו, עדיין שוכב למיטה.
חשבתי שהוא יישן עוד איזה חצי שעה, אז חזרתי לישון. התעוררתי בחמישה לשמונה. הילד עדיין ישן. התלבשתי בבהילות, לפני שהמטפלת תגיע. בימים הבאים, אמנם לא הצלחתי לשחזר את העובדה שהילד לא התעורר, אבל השיטה עובדת. כשהילד חוזר למיטה, אחרי שלא טילטלתי אותו יותר מדי, הוא נרדם בתוך דקות וישן עוד כשעתיים.
בעוד שהתגלית הזו מאוד משמחת, בעיקר בסופי שבוע (אם כי משום מה, בסופ"ש הוא מתעורר סופית בשבע וחצי), יש לה תופעת לוואי מצערת. אני רואה את הילד הרבה פחות. הוא ישן עד שאני צריך לצאת לעבודה, ובערב, אני רואה אותו במקרה הטוב שעה. כל שעת האיכות שהייתה לנו בכל בוקר התאדתה לה באחת.
זה קצת מבאס, אבל בקצב שהדברים משתנים, אני מקווה שעוד חודש, הוא ימשוך את הארוחה עד שבע, ואז יקום חייכן.

כל הדרכים מובילות לצומת (ספרים)

בטח קראתם לפני שבוע בערך אודות המהומה האחרונה שקמה בנוגע להחלטת "צומת ספרים" להפסיק את מכירת המניפסט "השמאל הלאומי". למען אלו שטרם קראו, אתמצת את הסיפור : המחזאי שמואל הספרי ועו"ד אלדד יניב (מי שהיה איש סודו של אהוד ברק לפני שהוא איבד לחלוטין את הבושה) כתבו ופירסמו מניפסט בשם "השמאל הלאומי". הם הציעו אותו למכירה במחיר של שקל אחד בחנויות צומת ספרים. בעקבות הופעת המניפסט בחנויות הופעל לחץ כבד של "גורמי ימין" על הנהלת הרשת להפסיק את מכירת הספרים. בעקבות זאת הרשת נכנעה והורידה את המניפסט מהמדפים.
לפני שנמשיך, יש כמה נושאים שמטרידים אותי:

• מי הם גורמי הימין האלה, ואיך בדיוק הם לחצו על הנהלת הרשת? תשובה מסוימת קיבלתי מדבריו של יו"ר מועצת יש"ע (אני חושב שמשעשע שהם קוראים לעצמם מועצת יש"ע גם שאין כבר יהודים בעזה, אבל זה רק אני), דני דיין: "הפצת הספרון תמורת שקל בצירוף דגל ישראל כערכה ליום העצמאות היתה נקיטת עמדה פוליטית והבעת הזדהות עם תוכנו המסית של הספר מצד הרשת.". יש שתי דרכים לקרוא את הציטוט של דני דיין. בראשונה, נקיטת העמדה הפוליטית של הרשת היא עצם הפצת המניפסט. זה הופך את הטיעון שלי לקל מדי, כיוון שהרשת מוכרת טקסטים פוליטיים אחרים ("מקום תחת השמש" של בנימין נתניהו הוא רק דוגמא אחת) ואז מה שמפריע לדני דנון זה שהרשת מעזה למכור טקסט שמאלני. האפשרות השנייה היא שמה שמפריע למר דיין הוא העובדה שהמניפסט השמאלני נמכר יחד עם דגל ישראל, ועוד במחיר של שקל אחד, רחמנא ליצלן. זה כבר יותר מתקבל על הדעת, כיוון שברור שדגל ישראל הוא סממן ימני מובהק, ולא ייתכן ששני סמולנים ימכרו אותו יחד עם הטקסט העוכר ישראל שלהם. ועוד בשקל. שקל. העניים עוד עלולים להיות מסוגלים לרכוש דגל. ולקרוא טקסט סמולני. נו, באמת.
• איך בדיוק גורמי הימין הללו הפעילו לחץ על הנהלת "צומת ספרים"? הרי רוב מצביעי הימין שיחרימו רשת ספרים בגלל מכירה של טקסט בעל גוון פוליטי שמאלני, הם כאלה שגם כך לא קונים את הספרים שלהם בצומת ספרים.

עשיתי עבורכם עבודת מחקר קטנה וקראתי את המניפסט המדובר. ראשית אציין, שאכן מדובר בטקסט פוליטי. שנית אציין, שמדובר בטקסט שמאלני ציוני. אחת ממטרות המניפסט היא הבטחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. שנית, מדובר בטקסט קריא להפליא, שמואל הספרי הזה - יודע איך לכתוב, וכתוב בצורה משעשעת. אבל הנקודה המדהימה ביותר התבררה לי רק לאחר שסיימתי לקרוא את הטקסט.
אם תוציאו מהטקסט את ההתייחסות השבטית (שמאל מול ימין, מתנחלים וכו'), ותשאירו בו את דרך הפעולה האופרטיבית שהוא מציע, תקבלו טקסט שכל מצביעי חדש, מרץ, העבודה, קדימה, ישראל ביתנו, שלושת רבעי מצביעי הליכוד וכרבע ממצביעי ש"ס היו מוכנים לחתום עליו. הטקסט הזה, ואולי אלדד יניב יכעס עלי (סתם, איך יכעס? הוא לא יודע אודותיי), נוגע במעמקי הקונצנזוס הלאומי הישראלי.
נראה לי, שזה הדבר שגורמי הימין מפחדים ממנו הכי הרבה. שיום אחד, יקום ישראל ישראלי, ויבין שהמדיניות שהוביל אריאל שרון (כן, ההוא ממלחמת לבנון הראשונה) לפני חמש שנים, היא מדיניות שמרץ קוראת לה מאז שנות השמונים. והדבר הבא שישראל ישראלי עלול להצביע בהתאם למדיניות ולא בהתאם לשבט.
ןמה נעשה עם צומת ספרים? פשוט תזכרו את זה בפעם הבאה שתקנו ארבעה ספרים במאה.

למה דנה קמה?

לאחרונה, ניתן לשמוע ברדיו את דנה, שמציגה את עצמה: "Hi, I'm Dana" ואז מספרת לנו ש: "When people ask me, why i speak such a good english, i tell them its from wall street". מדובר בפרסומת לוול-סטריט, בית הספר ללימוד אנגלית.
מה שהפריע לי בפרסומת, פרט לפתיחה הלא כל-כך מקובלת - אא"ט נהוג לפתוח ב: "Hi, my name is Dana" - הייתה השאלה: "why i speak such a good english". הבעיה היא שהשאלה Why, לא מתאימה לשאר השאלה. השאלה היא בקשה להסבר, כיצד ניתן לרכוש אנגלית טובה כל-כך, בעוד מילת השאלה Why דורשת סיבה, ולא הסבר. על מנת לקבל הסבר כגון: "It's from Wall Street", יש לשאול "How come you speak such a good english".
בהתחלה, חשבתי שזה סתם לא נשמע טוב, אחר כך חשבתי שה-Why הוא תרגום ישיר מדי מעברית, טעות שמתרגמים עושים מפעם לפעם. הבעיה היא, שגם בעברית השימוש ב-"למה" הוא שגוי. גם בעברית, שואלים "איך זה שהאנגלית שלך טובה כל-כך?" ולא "למה האנגלית שלך טובה כל-כך". מסתבר, כי זו פשוט עילגות. מה שמפתיע אותי, זה שהחל מהפרסומאי שכתב את הטקסט הזה, דרך המנהלים שלו בחברת הפרסום ועד מנהל השיווק של וול-סטריט (בית-ספר ללימוד שפה, להזכירכם), אף אחד לא עלה על העובדה המוזרה והדי ברורה, שהמשפט שדנה אומרת בפרסומת, שגוי.

דוד לוי לא לבד :)

בשבוע שעבר, הילד נעלב בפעם הראשונה. ישבנו, אשתי ואני על הספה בסלון. הילד, שסיים לא מזמן לאכול ישב על אשתי והאווירה הייתה מבודחת. ואז קרה מה שקורה פעמים רבות קצת אחרי שהילד אוכל - הוא פלט. לא פליטה קטנה, אבל גם לא משהו שלא ראינו בעבר. כיוון שהוא היה על אשתי, הוא גם פלט עליה - מה לעשות, הילד רוצה לתרום בחזרה לחברה :-).
כיוון שהאווירה הייתה מבודחת, המשכנו לצחוק תוך כדי שאני מנסה לנגב את אשתי משארית הפליטה. הילד הסתכל על אשתי וראה שהיא צוחקת, ואז קרה דבר מדהים. זה נראה כמו הילוך איטי: הילד הסתכל קדימה ואז שרבב את השפה התחתונה למטה בפרצוף נעלב. למשך מספר שניות, ניתן היה לחשוב שהכל בסדר, אולם אז הילד פרץ בבכי קורע לב. חיבוק על הידיים וסבב התנצלויות כנות (גם אם קשה להישאר רציני במצב כזה) הרגיעו את הילד אחרי כדקה או שתיים.
מצד אחד, כאב לי לראות את הילד (עוד לא בן חצי שנה) ככה. כשראיתי אותו נזכרתי בכל הפעמים שאני נעלבתי בילדותי (והיו לא מעט כאלו), וכל מה שרציתי זה לנחם אותו ולהבטיח ששוב זה לא יקרה. אבל מצד שני, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הילד מגיב (גם אם לא התגובה המתאימה - אף אחד לא ניסה להעליב אותו) לסיטואציה שהיא לגמרי חברתית. הוא לא בכה כי כאב לו, או בגלל שהוא היה רעב. הוא בכה כי הוא היה בסיטואציה לא נעימה (אני מניח שלפלוט בחזרה אוכל זה לא עיסוק הפנאי המועדף עליו), והסביבה לא הקרינה את אותה המצוקה שהוא חש.
וזה מעליב,
צודק.

הרהור ליום השואה

מזה הרבה זמן, עוד מילדותי, נושא השואה היה נושא רגיש אצלי. זה לא שאני לא משתעשע מפעם לפעם במעט הומור שחור, אבל לדברים שאני שומע וקורא בנושא יש בהחלט את היכולת לזעזע אותי כל פעם מחדש. עדויות של ניצולים עדיין מדהימות ומזעזעות אותי (ושמעתי כבר הרבה). גם ספרים עשויים לעורר בי רגשות עזים. וכך, מדי שנה, בסביבות יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני מוצא את עצמי מהרהר בנושא.
אחת האמירות המקובלות בימינו היא ששוב השואה לא תקרה. אני רוצה לחלוק על האמירה הזו, או ליתר דיוק להוסיף לה שני סייגים. הסייג הראשון הוא ששנית השואה לא תקרה לנו, העם היהודי. הסייג השני הוא ששנית השואה לא תקרה לנו, העם היהודי, כרגע. זאת אומרת, כל עוד מדינת ישראל קיימת.
לפני שאמשיך, הרשו להסיר ספק מליבכם - עד היום, לא הייתה כשואת העם היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה. לא רצח העם שביצעו הטורקים בארמנים, לא הטבח ההמוני ברואנדה, וגם לא הטיהורים האתניים בבוסניה (וגם חבל דארפור בסודן לא מגיע לזה). אף אחד מהפשעים האלו לא מגיע לרמה של שואת העם היהודי. הם חסרים את האידיאולוגיה, התכנון, ההטעיה והיעילות המכאנית שהפכו את מכונת ההשמדה הגרמנית לנוראה כל-כך.
מה שמשותף לכל הפשעים הללו הוא שהם כולם התרחשו ללא התערבות משמעותית של הקהילה הבינלאומית בזמן אמת. בזמן מלחמת העולם השניה, צבאות בעלות הברית לא הפנו אפילו עשירית האחוז מהמאמץ המלחמתי שלהם על מנת לעצור את השמדת העם היהודי. אף מדינה בעולם לא נקטה (ולטענתי, גם לא תנקוט בעתיד) בפעולה על-מנת למנוע מעשים שאינם פוגעים באינטרסים שלה. כל מדינות העולם יכולות להתכנס בהאג ולקרוא למשהו פשע נגד האנושות, אבל אף אחת מהם לא תניע חייל אחד ע"מ לעזור לפני שמחנה פליטים ענק יוקם בשטחה.
הסיבה ששואת העם היהודי היא יחודית נובעת מזה שלא בני ההוטו, לא הטורקים ולא הסרבים (ולא אף אחד אחר, עד היום) לא היו חזקים ומאורגנים כמו הגרמנים. ברואנדה נטבחו כ-800 אלף איש בתוך 100 ימים. אבל ההוטו הפסידו בסופו של דבר במלחמת האזרחים. אם תקום אומת רוצחים חזקה ומאורגנת מספיק, היא תוכל לבצע רצח עם שיעמיד את השואה בצל.
אין לי ספק, שהעולם לא למד את הלקח. נכון, שהעם היהודי בטוח כל עוד מדינת ישראל קיימת, אבל גם אין לי ספק שאין שום אמת מידה מוסרית ברמה המדינית הבינלאומית (וזה שווה פוסט נוסף)

חזרתי

זה התחיל לפני יותר מחודש. כמה ימים של עומס, בעבודה ובבית. בהמשך, המחשב שלי החליט שחמש שנים זה די והותר בשבילו, והפסיק לעבוד. אני די הסכמתי איתו ואתמול, קניתי לי מחשב חדש. מדובר ב-Dell Inspiron. פרט לשדרוג קטן, שעשיתי לו לכונן הקשיח, מדובר במחשב מאוד סטנדרטי. בגלל שהוא חדש ועם מערכת הפעלה Windows 7, ובגלל שהמחשב הכי חדש שראיתי לאחרונה כבר מתקרב לגיל 3 (ומדובר על המחשב מהעבודה), השיפור בביצועים מאוד מורגש, כך שאני מאוד נהנה ממנו.
הנה תקציר של מה שעבר עלי בחודש האחרון, ככה, כדי שתהיו מעודכנים:
אשתי ואני חתמנו על זכרון דברים לרכישת דירה חדשה מקבלן. אני עוד אכתוב בעתיד, על ההחלטה ועל דרכי המימון שלה. אני יודע שיעניין אתכם לשמוע למה מישהו שטוען שמחירי הדירות הולכים לרדת, הולך וקונה דירה לפני שירידת המחירים מתממשת, אז אני אנסה להסביר את זה בהמשך. ד"א מהבדיקה הפרטית שלי, מחירי הדירות באזור שלנו אכן בירידה.
בנושא הריצה, התייצבתי על 4 ריצות בשבוע. כל ריצה נסגרת על משהו כמו 15 ק"מ. הייתי שמח עם ריצה חמישית של כ-20 ק"מ ויותר, אבל בהשוואה לחודשים שעברו, המצב משתפר. מה שמגביל את הריצות שלי כרגע זה זמן זריחת החמה והנכונות שלי לקום שעה קודם. אני עובד על לקום, והשמש עובדת על לזרוח מוקדם יותר.
הילד שלנו מתפתח בצעדי ענק. הוא מתהפך מהגב לבטן, אבל לא תמיד מצליח להתהפך בחזרה. הוא מקסים את אמא שלו כל יום מחדש, אבל את זה הוא עשה כבר מזמן. בקרוב, אני אכתוב על כמה דברים שהוא עשה, אבל תאלצו להזדיין בסבלנות.

זהו לעכשיו, חזרתי ואני מקווה להשלים את כל הפערים בכתיבה בקרוב. עד אז, טה-טה

בואו נעשה פעילות

בפעם הקודמת הסברתי על הכוונה (Intent) באנדרואיד. זוהי אבן ייסוד חשובה ביותר לצורך הבנת העבודה במערכת ההפעלה של אנדרואיד. הפעם, אסביר על הפעילות (Activity). הפעילות היא אולי הרכיב החשוב ביותר מבין כל הרכיבים של אנדרואיד שמניתי בעבר, אבל היא בהחלט רכיב שיופיע כמעט בכל אפליקציה, כיוון שהיא רכיב המגדיר את ממשק המשתמש.
אכן, המאפיין העיקרי של פעילות הוא היכולת שלה להציג למשתמש ממשק שבאמצעותו המשתמש יכול להפעיל את האפליקציה. מערכת ההפעלה של אנדרואיד קוראת למתודות של הפעילות כאשר משתנה מצב ההצגה של הפעילות למשתמש. הקריאה למתודות של הפעילות מתרחשת באירועים הבאים:

• כאשר הפעילות נוצרת
• כאשר הפעילות מוצגת כפעילות העליונה על המסך - במצב זה הקלט של המשתמש יגיע לפעילות והיא מוצגת (בד"כ על כל המסך)
• כאשר הפעילות מוצגת חלקית על המסך - פעילות אחרת מוצגת מעליה, אולם לא תופסת את כל המסך, כמו הודעת popup
• כאשר הפעילות מפסיקה להיות מוצגת על המסך - פעילות אחרת תופסת את כל המסך
• כאשר פעילות חוזרת למסך מריצה ברקע.
• כאשר הפעילות נסגרת

בעת יצירת הפעילות, אנחנו מציינים איזה Layout של רכיבי UI יוצג למשתמש. כמו כן, זהו הזמן להרשם לאירועים שעשויים להתרחש במערכת, ושאנו רוצים שהפעילות שלנו תגיב להם. דבר נוסף שיש לעשותו בעת יצירת הפעילות הוא התחלה של תהליכי הריצה שלנו, בין אם המדובר בהפעלה של שירות (Service), או בהרשמה של פונקציות לטיפול בממשק המשתמש (OnClick, ודומיו).
בעת שקורה כל אירוע אחר במהלך חיי הפעילות, יש לטפל בדרך שאנו מעונינים שהפעילות תגיב בה: למשל, אם כאשר הפעילות אינה מוצגת למשתמש, איננו רוצים שהיא תקבל אירועים מסוימים (למשל, די לחסוך במשאבים), אנו יכולים להוריד את הרשמתנו לאירועי מערכת.
עוד על הפעילות, תוכלו לקרוא פה. 

חוסך שבטו

לפני מספר ימים, בעת שנסעתי עם אשתי באוטו, שמענו תוכנית רדיו שעסקה בהורות. בתוכנית, דיברה מאזינה שסיפרה כי בתה בת ה-14 מסוגרת, אלימה ואף מכה את אחיה בן השנתיים, וכי היא אובדת עצות. דומה כי היא אינה היחידה. הסבר אחד עשוי להיות כי בגלל זרימת המידע המהירה של ימינו, אנו נחשפים ליותר מקרים של אלימות ושל אין-אונות הורית, ממה שהורגלנו בעבר. הסבר אחר, ונראה לי כי הוא מדויק יותר, הוא כי אכן פחות ופחות ילדים, מפנימים פחות ופחות סט של ערכים והתנהגויות מקובלות.

"הנוער של היום, זה לא מה שהיה פעם" - בכל דור ודור, נשמעת האמירה הזו בפי מי שכבר אינם נערים, אודות בני התשחורת בהווה. וייתכן כי זהו המקרה גם כאן. ניתן להסביר תופעה זאת באמצעות מודל הדורות, לפי מודל זה, מתקיימם מחזוריות דורית בעלת זמן מחזור של כ-80 שנה. אולם אני רוצה לטעון, כי משהו מהותי השתנה בעשרות השנים האחרונות, משהו שגורם למשבר ההורות שאני עדים לו בימינו (ניתן לומר שהמשבר לא פוסח על מערכת החינוך בארץ, כפי שאראה, זוהי אותה הגברת בשינוי אדרת).

אם רוצים לקרוא למחולל המשבר בשם קצר, נוכל לקרוא לו "הומניזם". כעת, בואו נבהיר משהו לפני שנתחיל. אני הומניסט. אני חושב שהשינוי שההומניזם מביא לשיח ולתודעה הציבורית של ימינו הוא מבורך ואסור לוותר עליו. אבל חייבים להכיר בבעיות שהוא יצר. במשך מאות ואלפי שנים, נהגו בני האדם לאלף את צאצאיהם למצוות ולמעשים טובים. למה בחרתי במילה קשה כמו "לאלף"? כי חשוב להבין שזה מה שקרה. אתם בוודאי מכירים את שיטת המקל והגזר, את "אם לא תסיים לאכול מהצלחת יבוא שוטר" וכמובן את "חכה, חכה שאבא יבוא ואז תראה מה יהיה" הבלתי נגמר.

הרעיון שעומד מאחורי השיטות הללו הוא שכאשר הילד לא מתנהג כראוי, אנחנו נגרום לו לשנות את דרכיו באמצעות גרימה של אי נעימות, וכאשר הילד עושה דברים כראוי, נתגמל אותו בפרס. כיוון שאף אחד לא אוהב אי-נעימות, הילד יסגל לעצמו התנהגויות מקובלות וימנע מהתנהגויות בלתי מקובלות. זה עובד אותו דבר עם כלבים, וכיוון שסט ההתנהגויות הנדרשות מכלבים מצומצם הרבה יותר מזה שנדרש מילד שיגדל לבוגר, הרי שהתהליך עם הכלבים בד"כ מוצלח ומהיר יותר.

שתי הנחות, לא לגמרי מנותקות זו מזו, עומדות בבסיס הגישה שהייתה מקובלת עד לעשורים האחרונים של המאה העשרים. ההנחה הראשונה, היא כי הילד הוא רכושו של המבוגר. במאות קודמות, זה היה כך הלכה למעשה, אולם גם בימים אלה ניתן לשמוע משפטים כמו: "תדע כל אם עבריה, שמסרה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך". אם הילדים אינם רכוש האם, כיצד היא יכולה למסור את גורלם בידי מישהו?

ההנחה שבאה בצמידות להנחה כי הילד הוא רכוש הוריו, היא ההנחה שלהורים יש זכות לעשות לילדים מה שצריך על מנת לאלף אותם, וזה אומר גם לצעות , לקלל ולהכות. שתי ההנחות הללו, איפשרו להורים לאלף ילדים בהצלחה במשך מאות שנים.

ואז הגיע ההומניזם המעצבן הזה, וטען שהילד, בתוקף היותו בן-אדם, הוא בעל זכויות ואינו רכוש של הוריו. בתי המשפט, המחוקק והשיח הציבורי השתנו במהרה (ותודה לד"ר יצחק קדמן) במהלך שני העשורים האחרונים, ומההורים ניטל הכלי החזק ביותר בעזרתו הם יכולים לאלף את הילד - היכולת ללכת עד הסוף. האילוף עובד ע"י יצירת מאזן כוחות ברור. ברגע שהילד מבין שהוא לא יכול לנצח בעימות עם הוריו, האילוף הושלם. ברגע שההורה חש שהוא לא יכול לעשות הכל על-מנת לבסס את עליונותו, מהר מאוד גם הילד מבין זאת, ומכאן יש שתי אפשרויות: או שההורה ימצא דרך לא להתעמת עם הילד, או שההורה יתעמת עם הילד, ויפסיד.

אני בכוונה משתמש במונחים כוחניים כשאני מתאר את תהליך האילוף (ואני בכוונה מסרב לקרו לזה חינוך, כי זה לא), כיוון שזהו תהליך כוחני. זהו המצב שבו אנחנו נמצאים היום - הורים שהדרך היחידה שהם מכירים לגידול הילדים היא אילוף, מוצאים את עצמם בלא הכלים לבצע את האילוף ועומדים חסרי אונים מול הילדים.

ישנן דרכים אחרות לגדל ילדים ולהעביר אותם את תהליכי החיברות בלי לאלף אותם. הבעיה היא שהדרכים הללו דורשות היכרות, ידע ותפיסת עולם מוצקה שמכירה בילד כבעל זכויות - הומניזם. אני לא אכנס כאן לדרכים האלה, חלקכם וודאי שמעתם על שיטת אדלר. אני לא בטוח שאני מת על השיטה הזו, אבל היא דוגמא לשיטה שמנסה לחנך את הילד שלא ע"י אילוף.

מכאן יש שתי אפשרויות, האופטימית, שלפיה הידע כיצד לגדל ילדים בלי לאלף אותם יופץ ויילמד ע"י יותר ויותר הורים, וכך הנוער של העתיד יהיה טוב יותר מהנוער של ימינו. האפשרות הפסימית, היא שנצטרך במידה רבה לוותר על השיח של זכויות הילד על מנת לאפשר להורים שליטה על ילדיהם. במקרה כזה, זכויות הילד יהיו בבחינת גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה. כולי תקווה שלא כך יהיו פני הדברים.

ובנושא אחר לגמרי, בשבוע שעבר רצתי מעט יותר מ-44 ק"מ בארבע ריצות.

"פרויקט האתיופים"

לפני שבוע פורסמה באתר איגוד האתלטיקה הודעה הזאת. אני כנראה בחור ביקורתי מדי, אבל כבר הכותרת, "ניו באלאנס תממן פרויקט אתיופים", נשמעת לי בעייתית. קריאה קצת יותר מדוקדקת, מעלה בעיות קשות עוד יותר. ראשית, חשוב לציין שלמרות הכותרת, אחד מבין 7 המרתוניסטים הוא לא ממוצא אתיופי. זה יכול לגרום לי לחשוב שהכותרת היא סתם טעות מביכה. עכשיו, אני חושב איך עליי לנסח את הביקורת על הכותרת, בלי שאחשד בגזענות.

מה שיותר מטריד מהכותרת, זה הציטוט הבא: "וזאת במטרה לסייע ולקדם את האוכלוסייה האתיופית בעלת פוטנציאל בריצות הארוכות." כמובן שזה משפט דו משמעי (אם לא רב משמעי), אבל אני אתייחס למשמעות המסתברת יותר לפי הדרך שבה הוקצו המשאבים. לפי משמעות זאת, הכסף יינתן לאוכלוסיה של אתיופים בעלי פוטנציאל בריצות ארוכות. לאור זאת, היה נחמד אלמלא ניתן היה לומר בביטחון יחסי ששיאם של בערך מחצית מהספורטאים שייתמכו בפרוייקט נמצא מאחוריהם.

איני מנסה לגזול מכבודו של איש - מדובר ברצים עתירי הישגים. ברשימה ישנם 4 אלופי ישראל למרתון ולפחות שניים מהם החזיקו (אחד עדיין מחזיק) בשיא ישראל. אבל רשימת הגילאים שלהם כוללת 47, 41, 37 ו-34. לא מדובר פה בפיתוח פוטנציאל, מדובר בנסיון להשיג יותר (קריטריון לאליפות אירופה) מרצים שלא הצליחו לשחזר בשנתיים האחרונות את ההישגים אותם קבעו בשיא הקריירה.
אני תמיד מברך על כסף שמושקע באתלטיקה, בעיקר בגלל שמושקע כל-כך מעט. אבל דווקא בגלל שמושקע כל-כך מעט, זאת נראית לי פשוט כהשקעה לא חכמה. יש כמה רצים צעירים עם פוטנציאל להצליח בריצת המרתון, אם ישקיעו בהם ויעבדו איתם נכון. מיצוי פוטנציאל למרתון הוא תהליך ארוך וקשה לעשות אותו כמו שצריך בלי תמיכה. במקום לנסות לאתר פוטנציאלים כאלה ולתמוך בהם לאורך זמן, ניו-באלאנס והאיגוד בוחרים לנסות להשיג מטרה לטווח קצר (אליפות אירופה).
חוץ מזה, האיגוד צריך דובר. "פרויקט האתיופים" מוכיח את זה.

אהבה זה כואב

אתמול בבוקר יצאתי לרוץ. היה אוויר טוב, קריר. הרגשתי לא רע. יצאתי מוקדם, אז תכננתי לרוץ 12 ק"מ. סוף סוף, לראשונה מאז חזרתי לרוץ, הריצה זרמה (גם אם הקצב לא היה מאוד מהיר) והרגשתי טוב.
זאת אומרת, הרגשתי טוב עד הקילומטר העשירי, שם רצתי בכניסה לפארק המדע מכיוון עוקף רחובות החדש. שם, סמוך למדרכה שמרוצפת בבלטות בטון של אקרשטיין, יש שדרת עצים ומתחתיה איזשהו עשב. אני נוהג לרוץ על העשב כיוון שהמשטח רך ונעים יותר. הכל היה בסדר, עד שהרגשתי דקירה חזקה ברגל שמאל, ממש לפני העקב.
מסתבר שלעצים שעיריית רחובות בחרה לשתול בשדרת הראשונים שלה יש ענפים דקים שמעוטרים בשורת קוצים באורך של כ-3 ס"מ. הקוצים האלה ארוכים, דקים וחזקים ומסודרים בצפיפות של קוץ כל 5 ס"מ בערך. עוד מסתבר, שהענפים הנפלאים הללו נוטים לנשור מהעצים ולנוח באין רואה בעשב, עד שמישהו, אדם או חיה, ידרוך עליהם.
הוצאתי את הקוץ, שחדר דרך הגפה לנעל ומשם לכף הרגל, מהרגל, והורדתי את הנעל על מנת לאמוד את הנזק. כבר על הגרב ראיתי את הדם, אבל הפצע לא דימם באופן פעיל. נותר שטף דם ברגל. עכשיו, התחלתי לדאוג, כי הייתי 3 ק"מ מהבית, וההיתי צריך לחזור עד עשרה לשבע. נעלתי את הנעל מחדש וניסיתי לרוץ. למזלי, הפצע לא נמצא במקום שאני דורך עליו ישירות אלא מעט במעלה הקשת. חזרתי הביתה בזמן.
תודה לעריית רחובות. אני אוהב לרוץ, והם הזכירו לי שלפעמים אהבה זה כואב.

בעניין שונה מעט, בשבוע שעבר רצתי מעט יותר מ-33 ק"מ בשלוש ריצות

השכבה

היום מלאו לילד ארבעה חודשים. המזל הטוב שלנו נמשך, והוא רק הולך ומשתפר. דבר ראשון הוא ילד מאוד סבלני (מעניין מאיפה הוא קיבל את זה), הוא נחמד לכולם ומאוד חייכן. הוא גם רגוע, וזה עושה גם את אמא שלו וגם אותי רגועים. אבלהכי חשוב, זה שהוא ישן ממש בסדר. הילד הולך לישון בשמונה בערב, וקם פעם אחת בלילה לאכול, ועוד פעם או פעמיים הוא רוצה מוצץ.

יש רק רגע אחד במהלך כל יום שאני חושש ממנו - ההשכבה. התהליך הוא כזה: אני חוזר הביתה, ואז אנחנו מקלחים אותו, ואם הוא לא עייף אני עושה לו עיסוי. בשלב מסוים, וזה יכול לקרות אחרי דקה עד עשרים דקות, אני שם לב שהילד התעייף. מכאן מתחיל מרוץ מורט עצבים - להלביש את הילד לפני שהוא מתחיל לישון. אם תפסתי אותו בזמן, והבגדים נוחים להלבשה, אז אפשר לערסל את הילד בזרועותי ולשים אותו במיטה אחרי דקה. מקסימום לחזור עוד פעם או פעמיים ולתת לו את המוצץ שהוא הפיל.

אבל אם הילד התחיל לבכות, אלו יכולות להיות גם עשר דקות ויותר של בכי קורע לב עד שהוא נרגע ומוכן ללכת לישון. זה פשוט קטע מבאס, כי תמיד הילד ביידים, והוא בוכה וזז ונהיה לי חם ואני רק רוצה שהוא יירגע, ואני חייב להישאר רגוע אבל זה ממש מבאס.

והקטע הכי מטריד הוא שאין לי מושג, כשאני מגיע הביתה, ואפילו לא בזמן המקלחת, איזו השכבה תהיה היום. וזה מה שהורג אותי. אם הייתי יודע שהילד יבכה אפילו שעה - הייתי מתמודד עם זה. הייתי סופר את הדקות אחורה ומנחם אותו ומחכה שזה יעבור. אבל אי הידיעה הזו - מבאסת אותי.

תמיד מזכירים לנו שילדים צריכים סדר יום ויציבות. שהם צריכים לדעת מה הולך לקרות, וזה מקנה להם שלווה וביטחון. מסתבר שגם הורים.

1984

בשבת האחרונה טיילתי עם המשפחה. את הטיול התחלנו ב"מיני ישראל". זהו מייצג מרשים שאמורלהכיל דגמים מיניאטורים של אתרים נבחרים מרחבי המדינה. אני חייב להודות שהרעיון מקסים, ושקיבלתי מספר רעיונות לטיולים שארצה לעשות בעתיד. מהביקור באתר, ניתן ללמוד הרבה על הקורה במדינתנו הקטנה.
למדתי למשל על בעיית השילוט בארץ:

אחד הדברים שצרמו לי מעט היה הדגש שקיבלו התורמים ל"מיני ישראל" במייצגים. זוהי מהדוגמאות הפחות בוטות:

כשנכנסתי עכשיו לאתר של "מיני ישראל" למדתי במדור השאלות הנפוצות ש: "אחת המשימות הקשות ביותר שעמדו בפנינו בעת בניית הפארק הייתה הבחירה באתרים שיוצגו בו, וכן באתרים שלא נוכל להציג. לשמחתנו, מדינת ישראל עישרה במקומות ואתרים מרהיבים הראויים להופיע בפארק מיני ישראל. לצערנו, לא נוכל לגדוש את הפארק יתר על המידה. על כן, נדגמו מספר אתרים מייצגים מכל אזור בארץ, ובהחלט יתכן כי ביום מן הימים יתווספו אתרים נוספים."
זה נכון, המדינה באמת מלאה לעייפה במקומות מדהימים. הר הבית, העיר העתיקה, ים המלח, הגנים הבאהיים, עכו העתיקה, קיסריה וגם:

בלא שום ספק, בית האח הגדול הוא מקום חשוב לפחות כמו כל המקומות שהזכרתי קודם.

יומן ריצה

כיוון שחזרתי לרוץ, חשבתי לשתף אתכם ולספר איך מתקדמת תוכנית הריצה שלי.
בשבוע שעבר רצתי 3 פעמים.
סה"כ רצתי קצת יותר מ-23 ק"מ במשך קצת יותר מ-1:45 ש'

התחלה

תפוחי אדמה

בחיים לא למדתי כלכלה. אפילו לא בתיכון. כל מה שאני חושב שאני יודע על כלכלה למדתי מקריאה בעיתונים ובספרים כאלה ואחרים (אף אחד מהם לא היה ספר עיון בכלכלה). לא מזמן, כתבתי שברוב תחומי החיים, ניתן לנסח מספר מצומצם של משפטים שיכולים להסביר את התחום, או לפחות להפריד את המוץ מהתבן. אחד המשפטים שאני נוהג להשתמש בו לגבי כלכלה הוא: "מישהו חייב לגדל תפוחי אדמה".
המשפט הזה בה להזכיר לי, שלמרות שיש לנו הסכמי מימון מתוחכמים וניירות ערך שצריך תואר שני כדי להבין מה הם מייצגים ו"הנדסה פיננסית", בסופו של יום, אם לא יקומו מספיק חקלאים ויגדלו מספיק אוכל, שום דבר לא ישנה. יש דברים שלא ניתן להתחמק מהם. המציאות הפיזית היא דבר אחד כזה, והעובדה ששום דבר לא הולך לאיבוד היא עוד דבר.
הפעם, אני רוצה לדבר על המשבר הכלכלי שאנו נמצאים בעיצומו. בפעם אחרת, אני אדבר על "הנדסה פיננסית". הסיבה שאני שם את הביטוי במרכאות היא שאני מעריך מאוד מהנדסים (חסר לי שלא, אשתי מהנדסת), ואני חושב שהביטוי הזה מעליב את כל המהנדסים בכך שהוא רומז לקשר בין מה שהם עושים לבין מה שעושים "המהנדסים הפיננסיים".
לפני שאני אתחיל (זאת אכן פתיחה מאוד ארוכה - 'צטער), הנה עוד משפט שלמדתי מפרופסור יעל (יולי) תמיר: כלכלה זה לא מדע, זו אידיאולוגיה. אז נכון שפרופסור תמיר היא לא פרופסור לכלכלה, אבל מה שעומד מאחורי המשפט הזה הוא ההכרה שההחלטות הכלכליות שמקבלים המנהיגים שלנו הן בחירה אידיאולוגית מה לעשות עם מלאי משאבים מוגבל. הם בוחרים במה חשוב יותר להשקיע - זוהי בחירה אידיאולוגית, לא מדעית.
נתחיל לדבר על מה שקרה בעקבות קריסת כמה מוסדות פיננסיים גדולים: הסכנה שממנה חששו הקובעי המדיניות הכלכלית בארה"ב (החל מבן ברננקי וכלה בנשיא אובמה) הייתה של קיפאון אשראי שיגרור את המשק למיתון. חשוב להבין, גופים פיננסיים רבים בארה"ב, נקלעו למצוקה בעקבות משבר הסאב-פריים. אם לתמצת את הסיפור, אז כולם השקיעו בני"ע מגובי משכנתאות, וכאשר התברר שיותר מדי לווים לא עומדים בתשלום המשכנתא, הערך של ניירות הערך הללו צלל. במצב כזה, מי שהחזיק בניירות לא יכול להעניק אשראי לציבור כיוון שאין לו כסף.
מה שבחר הנשיא לעשות הוא חבילת תמריצים להצלת המגזר הפיננסי. הנשיא לקח כסף ציבורי ועשה איתו מספר דברים - הלאים חברות, הזרים כספי סיוע וקנה נכסים רעילים. הוא עשה את זה כדי להציל חברות שהוא האמין שאסור לתת להן ליפול. מה שהוא בעצם עשה, היה להעביר את החובות ואת הנכסים הרעילים מהחברות (שנמצאות בבעלות בעלי המניות) לכלל הציבור האמריקאי. חשוב להבין את המהלך הזה - אם בילי בוב מאיידהו חסך כל חייו והשקיע בחווה שלו, ולא התקרב לבורסה, פתאום בא הנשיא אובמה וגרם לזה שבילי בוב מחזיק בנכסים בעלי ערך נחות, שאולי לא ייפדו, וגם חייב כסף לסינים.
בסופו של דבר, המשק האמריקאי כן נכנס למיתון. האבטלה הגיעה ל-10% והעדויות לצמיחה ששומעים עליהן מפעם לפעם נובעות ממבצעים כמו מבצע "מזומנים עבור גרוטאות" שנערך ברבעון השלישי בשנה שעברה. מה שעוד קרה, הוא שהחוב של ארה"ב צמח למימדים חסרי תקדים. עד כדי כך חסרי תקדים, עד שסוכנויות דירוג האשראי שוקלות להוריד את דירוג האשראי של אג"ח של ממשלת ארה"ב מהדירוג המושלם לדירוג נמוך יותר. הורדת דירוג כזו תגרום לנזק עצום לכל מחזיקי אגרות החוב האמריקאיות (שזה בעיקר הסינים), אבל יותר מכך היא תגרות לזה שכאשר ארה"ב תרצה לגייס עוד כסף, היא תצטרך לשלם ריבית גבוהה יותר.
כדי לסכם, אני אזכיר לכם ששום דבר לא הולך לאיבוד, ומישהו צריך לגדל תפוחי אדמה. בסופו של דבר, ארה"ב תצטרך לשלם את החוב העצום שלה, וכדי לעשות את זה - היא תצטרך להעלות את המיסים שהיא גובה מבילי בוב. אז קודם בילי בוב מימן את המוסדות הפיננסיים הכושלים, ועכשיו הוא משלם את החשבון מכספי המיסים שלו (בתנאי שנשארה לו עבודה). איך אמר מאיר אריאל: "מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה".
עד היום, הכלכלה האמריקאית פרחה בזכות תרבות הצריכה הידועה לשימצה שלה. העלאת מיסים, ואת זה גם ביבי יגיד לכם, פוגעת בצמיחה, כי לציבור יש פחות כסף על מנת לצרוך. נראה לי, שהמיתון הזה בארה"ב, יישאר איתנו עוד כמה שנים.
אף פעם לא נוכל לדעת מה היה קורה אילו אובמה היה נותן לבנקים הגדולים לקרוס. הוא הציל אותם כדי למנוע מיתון. במקרה הזה, נראה שהוא גם אכל את הדג המסריח, וגם גורש מהעיר.

חזרה

אתמול חזרתי לרוץ.
אחרי שלושה שבועות של הפסקה, יצאתי שוב לשבילים.
אני אדם די משעמם - אפשר לומר שגרתי. אני זקוק לשגרה, אני צריך תוכנית. אני צריך לדעת כמה פעמים אני הולך לרוץ השבוע, ואני צריך לדעת באיזה שעה אני קם. בחודשים שקדמו להפסקה לא הייתה לי תוכנית. ניסיתי "לזרום", ניסיתי לרוץ כשיהיה לי זמן. זה הוביל לשני דברים: מצד אחד, אף פעם לא היה לי זמן ומצד שני כל, כל הזמן הייתי מתוסכל כי לא הייתי רץ מספיק.
עכשיו יש לי תוכנית שפותחה בקפידה ע"י היועץ לענייני שיגרה. בתוכנית יש כלל יסוד אחד - אני חוזר הביתה מהריצה עד עשרה לשבע בבוקר. בשבע בבוקר האישה יוצאת לעבודה ואני צריך לשעשע את הילד עד שמגיעה המטפלת בשמונה, מה שמשאיר לי מרווח טעות קטן.
ביום שני, הילד עבר לישון בחדר שלו, מה שמאפשר לי לשים שעון מעורר לשעות הזויות בלי חשש שהוא יתעורר ויעיר את אמא שלו. ואכן, כבר בשני בערב, כיוונתי לי שעון לחמש ורבע בבוקר, רק כדי לקום ולגלות שחושך מצרים בחוץ ואי אפשר לצאת. הידעתם כי בימים אלו השמש זורחת בסביבות שש וחצי? מצד אחד, זה לא משאיר לי הרבה זמן לרוץ, אבל מצד שני, אני לא יכול לרוץ כל-כך הרבה כרגע.
בסופו של דבר יצאתי לחמישה ורבע ק"מ שהסתיימו אחרי קצת יותר מ-24 דקות. הרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה שאני רץ בחיים. הפעולה של הריצה הרגישה לא טבעית ולא זורמת, אבל לפחות יש לי תוכנית. אני מתחיל לרוץ יום כן, יום לא, ולאט לאט אגיע למרחקים סבירים יותר (חמישה ק"מ זה בדרך כלל מה שרצים ביום שלפני מרוץ חשוב - כשממש לא רוצים להתאמץ), ועד אז השמש תואיל בטובה לזרוח קצת יותר מוקדם.
היום אני מרגיש כל מיני שרירים שלא הרגשתי שנים, אבל אני שמח - יש לי תוכנית ומחר אני יוצא לשמונה ק"מ.

האדם כתכלית

"האדם וכל יצור בעל תבונה בכלל ישנו בתור תכלית לעצמה: לא רק אמצעי הוא, שרצון זה או אחר יוכל להשתמש בו כחפצו, אלא, הוא צריך להיחשב גם כתכלית" (עמנואל קאנט)
הרי לכם תורת מוסר במשפט אחד. כל השאר זה פרשנות. כמה פרשנויות:

• מי שיפנים את משמעות המשפט הזה, יחיה את חייו כגנן.
• מול כל הפושעים הנאצים שניסו לטעון כי הם פעלו לפי תורת המוסר של קאנט (הציווי הקטגורי וגו') - מספיק היה לצטט את המשפט הזה - אין שום דרך להבין אותו אחרת.
• עמנואל קאנט - ללא ספק גאון, אפילו עם שם של שחקנית פורנו.

גן החיים

אפשר לדמות את הדרך שאדם חי בה את חייו לעבודתו של הגנן - זה מהגינות, לא מהילדים. המון דברים סביבנו דורשים טיפוח, הכוונה, גידול - אהבה. והאדם מסתובב בגן חייו, בין האנשים שמקיפים אותו, ומציע חיוך, מילה טובה, טיפונת השראה - זוהי מלאכת החיים - מלאכתו של הגנן.
מלאכתו של הגנן היא מורכבת. ראשית, עליו לרצות לטפח את הגן - עליו לשאוב סיפוק מפריחת הפרחים במועדם, או בריח צמחי התבלין. הוא חייב לשמוח בחוסנו של העץ ובצילו העבות. שנית, הגנן חייב לרכוש ידע, הוא צריך לדעת מתי להשקות וכמה. כיצד, היכן ואת אילו צמחם עליו לגזום, ומתי יש לדלל את הפרי.
העבודה אינה קלה. נדרשת השקעה והתמדה, והתוצאות אינן תמיד ניראות לעין. אחרי הכל, לצמחים כח חיות ניכר, והם צומחים גם בלא עזרת הגנן. נכון, שבמקרים מסוימים יכול הגנן לראות את פרי עבודתי בבירור, למשל כשגינה נשארת ירוקה בקיץ הישראלי הלוהט, אולם רב המקרים אינם כאלה. הצמחים גדלים בטבע ללא כל סיוע מגנן זה או אחר. את פירות עבודתו של הגנן ברב המקרים, ניתן לראות רק לאחר בחינה מדוקדקת של הפרטים.
לכן, כאשר אנו באים לבחון את השפעתו של האדם על סביבתו, על האנשים שמסביבו, יש להתעמק בפרטים. סביר שהאנשים שסביבו ימשיכו לחיות גם בלעדיו, אולם אין הדבר אומר כי אין בכוחו של האדם לעשות הבדל, ולעיתים גם הבדל משמעותי בחיי זולתו. והאדם הפועל כגנן, אכן משפיע לטובה על סביבתו, וכך ראוי לו לעשות.
כאן, עלי להיפרד מהמטאפורה של הגנן והגינה. אודה לה, למטאפורה על כי שרתה אותי היטב להבהרת העניין. הסיבה שעליי לזנוח את המטאפורה היא שגם כשאדם חי את חייו כגנן, הוא עדיין נשאר גם הצמח. גם הוא זקוק לטיפול המסור של סביבתו, לחיוך, למילה טובה, לטיפונת השראה.