ממעמקי הבאסה

המחלה הזו היא באסה רצינית. אז נכון שמצד אחד אני בבית עם כרטיס פתוח לימי מחלה מהרופא. ונכון שבד"כ למרות שאני לא יכול להגיד שאני מרגיש טוב (או שהרגשתי טוב בחודש האחרון), אני לא מרגיש כאבים נוראיים, או תופעות לוואי אחרות שעלולות להתלוות למחלות מסוימות. ונכון גם שירדתי החודש משהו כמו 2 קילו ואני לא יכול להגיד שסבלתי מרעב, אבל המחלה הזאת היא עדיין באסה.

זה באסה כי להיות בבית שבוע זה סבבה, ושבועיים זה גם נחמד, אבל תכל'ס כמה זמן אפשר להיות בבית ולנוח? בתור בן-אדם עובד (שלא היה מובטל יום אחד ב-11 השנים האחרונות - מאז הטיול לאוסטרליה), אני מתחיל להרגיש גירודים בגיד העבודה. וכנראה שגם העבודה שלי מתחילה להרגיש גירודים. חוץ מזה, אני בסך הכל די נהנה מהעבודה שלי.

וזה באסה כי אם כבר לרדת 2 קילו, אני מעדיף לעשות את זה בעזרת 5-6 ריצות בשבוע, ולא בעזרת הימנעות מאוכל. הצד הבעייתי יותר הוא שכבר חודש שלא נהניתי מאוכל - וזו אחת ההנאות שלי בחיים. בחודש האחרון או שאני מרגיש מלא מדי אחרי שאכלתי משהו בגודל של תפוח, או שיש לי טעם לוואי בפה שגורם לכל מה שאני אוכל להיות בעל טעם חזק מדי, או שאני סתם מרגיש הרגשה מגעילה בבטן.

ובעיקר זה באסה כי אמנם אני לא סובל, אבל אני עייף כל הזמן. אם אני מטייל עם הילד רבע שעה בעגלה, אני צריך שעה התאוששות. זה לא משנה כמה אני נח במהלך היום, בשבע בערב אני מרגיש כמו אחרי ריצת מרתון. וזה מבאס כי לבן שלי מגיע שלאבא שלו יהיה כוח - שהוא יוכל לשבת לשחק איתו ולהרים אותו על הידיים. וזה עוד יותר מבאס כי לאשתי מגיע שותף מלא בניהול חיי היומיום - ולא אחד כזה שצריך חצי שעה הפסקה אחרי שהוא הוריד את הפח. ואני נורא רוצה לתת להם את זה בחודש האחרון, כי מגיע להם - זו זכותם, אבל זה נורא קשה, כי אני כל הזמן עייף.

אני יודע אשתי מבינה. והיא מנסה להתחשב בי ולקחת יותר על עצמה, אבל גם כשאני לא חולה לא קל לה, ועכשיו אני לא יכול לעשות את כל מה שאני רוצה. לכן המחלה הזאת מבאסת. אני רוצה לחזור להיות בריא שוב, כי בריא זה הכי, אחי.