חזרה

אתמול חזרתי לרוץ.
אחרי שלושה שבועות של הפסקה, יצאתי שוב לשבילים.
אני אדם די משעמם - אפשר לומר שגרתי. אני זקוק לשגרה, אני צריך תוכנית. אני צריך לדעת כמה פעמים אני הולך לרוץ השבוע, ואני צריך לדעת באיזה שעה אני קם. בחודשים שקדמו להפסקה לא הייתה לי תוכנית. ניסיתי "לזרום", ניסיתי לרוץ כשיהיה לי זמן. זה הוביל לשני דברים: מצד אחד, אף פעם לא היה לי זמן ומצד שני כל, כל הזמן הייתי מתוסכל כי לא הייתי רץ מספיק.
עכשיו יש לי תוכנית שפותחה בקפידה ע"י היועץ לענייני שיגרה. בתוכנית יש כלל יסוד אחד - אני חוזר הביתה מהריצה עד עשרה לשבע בבוקר. בשבע בבוקר האישה יוצאת לעבודה ואני צריך לשעשע את הילד עד שמגיעה המטפלת בשמונה, מה שמשאיר לי מרווח טעות קטן.
ביום שני, הילד עבר לישון בחדר שלו, מה שמאפשר לי לשים שעון מעורר לשעות הזויות בלי חשש שהוא יתעורר ויעיר את אמא שלו. ואכן, כבר בשני בערב, כיוונתי לי שעון לחמש ורבע בבוקר, רק כדי לקום ולגלות שחושך מצרים בחוץ ואי אפשר לצאת. הידעתם כי בימים אלו השמש זורחת בסביבות שש וחצי? מצד אחד, זה לא משאיר לי הרבה זמן לרוץ, אבל מצד שני, אני לא יכול לרוץ כל-כך הרבה כרגע.
בסופו של דבר יצאתי לחמישה ורבע ק"מ שהסתיימו אחרי קצת יותר מ-24 דקות. הרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה שאני רץ בחיים. הפעולה של הריצה הרגישה לא טבעית ולא זורמת, אבל לפחות יש לי תוכנית. אני מתחיל לרוץ יום כן, יום לא, ולאט לאט אגיע למרחקים סבירים יותר (חמישה ק"מ זה בדרך כלל מה שרצים ביום שלפני מרוץ חשוב - כשממש לא רוצים להתאמץ), ועד אז השמש תואיל בטובה לזרוח קצת יותר מוקדם.
היום אני מרגיש כל מיני שרירים שלא הרגשתי שנים, אבל אני שמח - יש לי תוכנית ומחר אני יוצא לשמונה ק"מ.