מאז שהילד נולד, נהייתי רכיכה.
יש דברים שאתה מצפה שיקרו לך כשנולד לך ילד. לי, למשל, לא היה מושג מה עושים עם תינוק שרק נולד. למען האמת, גם עכשיו קשה לי עם תינוקות שהם לא הבן שלי. זה נראה כאילו אני מכיר רק תינוקות עד גיל 7 חודשים. אם להיות יותר מדויק, אין לי מושג מה עושים עם תינוקות אחרים. כל מה שאני יודע על תינוקות, למדתי מהבן שלי.
עד כאן, זה צפוי. העניין המוזר הוא שמאז שהילד נולד, נהייתי הרבה יותר רגיש לכל הנושא הזה של תינוקות. בטח תאמרו: "גם זה צפוי. מה אתה מצפה ממי שכל עולמו הרוחני הפך להיות חיתולים, עגלות ותמ"לים*". אבל העניין הרבה יותר נרחב ומדאיג מזה. אם זה היה נגמר בשיחות בעבודה על למי יש יותר גדול (התינוק, סוטים שכמותכם, על מה עוד נדבר בעבודה?), עוד הייתי חי עם זה בכיף, אבל אני מדבר על משהו הרבה יותר עמוק.
מאז שהילד נולד - אני לא מסוגל לשמוע תינוק בוכה. אם בטלוויזיה רואים תינוק צורח בצורה משכנעת מדי - אני ממש סובל. כשבחדשות מדברים על התעללות בילדים - אני מתמלא בכעס, או יותר נכון זעם. תגובה רגשית כל-כך אינטנסיבית בלתי אפשרית בלי מעורבות רגשית חזקה. אני מודה שאני חולה על הבן שלי, אבל מה הסיפור עם כל האחרים?
מאוד קשה לי עם מערבולת הרגשות שתוקפת אותי בחודשים האחרונים. בתור מישהו שמחפש שלוות נפש, עולמי מעורער כל פעם שמספרים על איזה טינופת שהרביץ לילד שלו בגלל שאיזה אידיוט אמר לו שככה צריך לחנך ילדים. איך אפשר לפגוע במישהו כל-כך תמים וחסר ישע?
אמרתי לכם, רכיכה.
נ.ב.
סחרחרת הרגשות הזו נגרמת בעיקר בגלל האוקסיטוצין. זה הורמון שמעורב בלידה ובהנקה, אבל לאחרונה גילו שהוא מופרש גם אצל גברים סמוך ללידת התינוקות שלהם. מדובר כנראה במנגנון אבולוציוני שקושר את האבא לתינוק (וכך מגביר את סיכויי השרידות שלו).
* תמ"ל - תרכובת מזון לתינוקות
יש דברים שאתה מצפה שיקרו לך כשנולד לך ילד. לי, למשל, לא היה מושג מה עושים עם תינוק שרק נולד. למען האמת, גם עכשיו קשה לי עם תינוקות שהם לא הבן שלי. זה נראה כאילו אני מכיר רק תינוקות עד גיל 7 חודשים. אם להיות יותר מדויק, אין לי מושג מה עושים עם תינוקות אחרים. כל מה שאני יודע על תינוקות, למדתי מהבן שלי.
עד כאן, זה צפוי. העניין המוזר הוא שמאז שהילד נולד, נהייתי הרבה יותר רגיש לכל הנושא הזה של תינוקות. בטח תאמרו: "גם זה צפוי. מה אתה מצפה ממי שכל עולמו הרוחני הפך להיות חיתולים, עגלות ותמ"לים*". אבל העניין הרבה יותר נרחב ומדאיג מזה. אם זה היה נגמר בשיחות בעבודה על למי יש יותר גדול (התינוק, סוטים שכמותכם, על מה עוד נדבר בעבודה?), עוד הייתי חי עם זה בכיף, אבל אני מדבר על משהו הרבה יותר עמוק.
מאז שהילד נולד - אני לא מסוגל לשמוע תינוק בוכה. אם בטלוויזיה רואים תינוק צורח בצורה משכנעת מדי - אני ממש סובל. כשבחדשות מדברים על התעללות בילדים - אני מתמלא בכעס, או יותר נכון זעם. תגובה רגשית כל-כך אינטנסיבית בלתי אפשרית בלי מעורבות רגשית חזקה. אני מודה שאני חולה על הבן שלי, אבל מה הסיפור עם כל האחרים?
מאוד קשה לי עם מערבולת הרגשות שתוקפת אותי בחודשים האחרונים. בתור מישהו שמחפש שלוות נפש, עולמי מעורער כל פעם שמספרים על איזה טינופת שהרביץ לילד שלו בגלל שאיזה אידיוט אמר לו שככה צריך לחנך ילדים. איך אפשר לפגוע במישהו כל-כך תמים וחסר ישע?
אמרתי לכם, רכיכה.
נ.ב.
סחרחרת הרגשות הזו נגרמת בעיקר בגלל האוקסיטוצין. זה הורמון שמעורב בלידה ובהנקה, אבל לאחרונה גילו שהוא מופרש גם אצל גברים סמוך ללידת התינוקות שלהם. מדובר כנראה במנגנון אבולוציוני שקושר את האבא לתינוק (וכך מגביר את סיכויי השרידות שלו).
* תמ"ל - תרכובת מזון לתינוקות
רשומות
ממש לא רכיכה אורי.
השבמחקזה יותר מטבעי.
כשהיה את הסיפור עם רוז הילדה שהטביעו בירקון אני באופן אישי פשוט ברחתי מהעיסוק בכל הפרטים. וכשהיה את הסיפור על הודיה שנקברה בירושלים הייתי במילואים עם עוד כמה בעלי ילדים. היינו גמורים מהסיפור הזה ומהגעגועים. אפשר לכנות את זה רכיכות אני לא חושב כך כי זאת נראית לי תגובה טבעית. לעומת זאת לא לבוא לרוץ בפארק למרות הזמנה מפורשת זו רכיכות אמיתית :-)
רכיכות זו הגדרה די מדויקת לרגליים שלי בימים אלה. חוץ מזה, הילד חולה אז אני מרותק לבית (חוץ מעבודה)
השבמחק