עשו לנו פרובוקציה. לא נעים. האנשים שעלו על הספינות בדרך לעזה לא עשו את זה כדי להביא סיוע הומניטרי לעזה. מי שרוצה לשלוח סיוע הומניטרי היה מסתפק בצוות של הספינה ועוד עשרים איש בשביל הלוגיסטיקה - הוא לא היה מביא 600 נוסעים. מי שרוצה להביא סיוע הומניטרי היה בא במו"מ עם ישראל על איך מבטיחים שהסיוע שלו נכנס לעזה ולא מסכן את הסיוע במשט שברור שייעצר. כל האנשים שהיו על הספינות רוצים שמדינת ישראל תפסיק להתקיים, וחלקם גם רוצים שלא יהיו פה יותר יהודים.
המשט הגיע במסגרת של מערכה מתוכננת ומתוזמנת על מנת להכפיש את שם ישראל באוזני הקהילה הבינלאומית ולגרום לבידוד ודה לגיטימציה של המדינה. המשט הצליח מעל ומעבר לכל הציפיות של מארגניו. במחיר הפעוט של 9 הרוגים הם הצליחו להוציא את ישראל יותר גרוע ממה שהם דימיינו (לכל יפי הנפש - מי שאוגר כלי לחימה על הסיפון כדי להתנגד לחיילים חמושים מצפה, ואולי מקווה לעשרות הרוגים - זו בדיוק המשמעות של פרובוקציה). שתי העובדות המטרידות בכל הסיפור הזה הן הקלות שבה ישראל נפלה לתוך מלכודת ברורה כל-כך וחוסר היכולת של המדינה לשחק במגרש התיקשורתי. המשותף לשתי הבעיות הללו הוא הקיבעון המחשבתי.
אם איני טועה, המשט הזה היה המשט השישי במספר שנע לעבר עזה. הוא גם היה הגדול ביותר. בחמש הפעמים הקודמות, חיל הים עצר את המשטים באותה שיטה שבה הוא ניסה לעצור את המשט הזה. משום מה, הגנרלים שלנו שוב נלחמו את המלחמה הקודמת. שוב נפלנו לקו המחשבה של "מה שהיה הוא שיהיה". ההנחה הזו, שהאויבים שלנו לא לומדים וימשיכו לעשות את מה שהם ניסו ונכשל בעבר עד עולם, מחרידה בטפשותה. עד היום, דווקה האויבים שלנו הוחיכו שהם לומדים מטעויות. אנחנו הוכחנו שאנחנו לא מבינים מה הם מנסים לעשות.
ניתן לומר היום בבטחה שכל אויבינו הבינו שישראל היא הכח הצבאי החזק ביותר בסביבה. הם הבינו שהם לא יצליחו להביס את ישראל בכח הזרוע. אז למה הם ממשיכים לנסות לפגוע בישראל? כדי לגרור את ישראל אל המקום הכי גרוע בתודעה העולמית - של הבריון המתעלל. הם מחפשים, בנחישות ותוך כדי התמדה את התמונות של ישראל מתעללת ומובסת. וכשההזדמנות תגיע, תמיד יהיו שם מצלמות, והם תמיד יציגו את ישראל באור שלילי. ברגע שראשי המדינה, והצבא, יבינו מה האויב שלנו מנסה לעשות, אולי הם יצליחו להימנע מהמלכודות.
אולי, אם המנהיגים שלנו היו מבינים מה האויבים שלנו מנסים לעשות הם היו מבינים ממה הם צריכים להימנע. אז מצד אחד אי אפשר לתת למשט להגיע לעזה. ומצד שני, אי אפשר להשתלט על הספינות בשקט. דילמה. אולי אפשר להשבית את הספינות בלב ים? נניח לגרום לתקלה במנוע של אחד מהם או לחור קטן בגוף שלה, כזה שיגרום לה לשקוע אחרי יומיים. ואז, כשהספינה תקועה בלב ים, אפשר להציע לנוסעים חילוץ אדיב לנמל אשדוד. אני מודה שלא בדקתי האם זה אפשרי, אבל אני חושב שיש לנו מספיק אנשים יצירתיים בדרג הביצועי, בשביל להעלות רעיונות יישימים. צריך רק להכתיב להם את המשימה הנכונה.
אם המנהיגים שלנו היו מבינים את המצב, התמונות שהתחלנו לקבל בערב, של הטרוריסטים שמכים חיילים, היו התמונות שמחכות לאזרחי אירופה יחד עם הקפה בבוקר, וכנ"ל גם תמונות שמראות שהחיילים עולים לספינה חמושים רק ברובי צבע. אם הם היו מבינים את המצב, אז מצלמות היו מלוות את הטרוריסטים במהלך החקירה שלהם ומראות אותם אומרים שכל מה שהם רצו זה לעשות פרובוקציה ולפגוע בחיילים, ואז משדרים גם את זה לעולם.
הקרב העיקרי פה הוא על התודעה, ועד שמנהיגי ישראל יבינו את זה, ויתחילו להילחם בנשק המתאים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במקום של דרא"פ לפני עשרים שנה, וזה מסוכן הרבה יותר מקסאמים על שדרות.
המשט הגיע במסגרת של מערכה מתוכננת ומתוזמנת על מנת להכפיש את שם ישראל באוזני הקהילה הבינלאומית ולגרום לבידוד ודה לגיטימציה של המדינה. המשט הצליח מעל ומעבר לכל הציפיות של מארגניו. במחיר הפעוט של 9 הרוגים הם הצליחו להוציא את ישראל יותר גרוע ממה שהם דימיינו (לכל יפי הנפש - מי שאוגר כלי לחימה על הסיפון כדי להתנגד לחיילים חמושים מצפה, ואולי מקווה לעשרות הרוגים - זו בדיוק המשמעות של פרובוקציה). שתי העובדות המטרידות בכל הסיפור הזה הן הקלות שבה ישראל נפלה לתוך מלכודת ברורה כל-כך וחוסר היכולת של המדינה לשחק במגרש התיקשורתי. המשותף לשתי הבעיות הללו הוא הקיבעון המחשבתי.
אם איני טועה, המשט הזה היה המשט השישי במספר שנע לעבר עזה. הוא גם היה הגדול ביותר. בחמש הפעמים הקודמות, חיל הים עצר את המשטים באותה שיטה שבה הוא ניסה לעצור את המשט הזה. משום מה, הגנרלים שלנו שוב נלחמו את המלחמה הקודמת. שוב נפלנו לקו המחשבה של "מה שהיה הוא שיהיה". ההנחה הזו, שהאויבים שלנו לא לומדים וימשיכו לעשות את מה שהם ניסו ונכשל בעבר עד עולם, מחרידה בטפשותה. עד היום, דווקה האויבים שלנו הוחיכו שהם לומדים מטעויות. אנחנו הוכחנו שאנחנו לא מבינים מה הם מנסים לעשות.
ניתן לומר היום בבטחה שכל אויבינו הבינו שישראל היא הכח הצבאי החזק ביותר בסביבה. הם הבינו שהם לא יצליחו להביס את ישראל בכח הזרוע. אז למה הם ממשיכים לנסות לפגוע בישראל? כדי לגרור את ישראל אל המקום הכי גרוע בתודעה העולמית - של הבריון המתעלל. הם מחפשים, בנחישות ותוך כדי התמדה את התמונות של ישראל מתעללת ומובסת. וכשההזדמנות תגיע, תמיד יהיו שם מצלמות, והם תמיד יציגו את ישראל באור שלילי. ברגע שראשי המדינה, והצבא, יבינו מה האויב שלנו מנסה לעשות, אולי הם יצליחו להימנע מהמלכודות.
אולי, אם המנהיגים שלנו היו מבינים מה האויבים שלנו מנסים לעשות הם היו מבינים ממה הם צריכים להימנע. אז מצד אחד אי אפשר לתת למשט להגיע לעזה. ומצד שני, אי אפשר להשתלט על הספינות בשקט. דילמה. אולי אפשר להשבית את הספינות בלב ים? נניח לגרום לתקלה במנוע של אחד מהם או לחור קטן בגוף שלה, כזה שיגרום לה לשקוע אחרי יומיים. ואז, כשהספינה תקועה בלב ים, אפשר להציע לנוסעים חילוץ אדיב לנמל אשדוד. אני מודה שלא בדקתי האם זה אפשרי, אבל אני חושב שיש לנו מספיק אנשים יצירתיים בדרג הביצועי, בשביל להעלות רעיונות יישימים. צריך רק להכתיב להם את המשימה הנכונה.
אם המנהיגים שלנו היו מבינים את המצב, התמונות שהתחלנו לקבל בערב, של הטרוריסטים שמכים חיילים, היו התמונות שמחכות לאזרחי אירופה יחד עם הקפה בבוקר, וכנ"ל גם תמונות שמראות שהחיילים עולים לספינה חמושים רק ברובי צבע. אם הם היו מבינים את המצב, אז מצלמות היו מלוות את הטרוריסטים במהלך החקירה שלהם ומראות אותם אומרים שכל מה שהם רצו זה לעשות פרובוקציה ולפגוע בחיילים, ואז משדרים גם את זה לעולם.
הקרב העיקרי פה הוא על התודעה, ועד שמנהיגי ישראל יבינו את זה, ויתחילו להילחם בנשק המתאים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במקום של דרא"פ לפני עשרים שנה, וזה מסוכן הרבה יותר מקסאמים על שדרות.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה