חוסך שבטו

לפני מספר ימים, בעת שנסעתי עם אשתי באוטו, שמענו תוכנית רדיו שעסקה בהורות. בתוכנית, דיברה מאזינה שסיפרה כי בתה בת ה-14 מסוגרת, אלימה ואף מכה את אחיה בן השנתיים, וכי היא אובדת עצות. דומה כי היא אינה היחידה. הסבר אחד עשוי להיות כי בגלל זרימת המידע המהירה של ימינו, אנו נחשפים ליותר מקרים של אלימות ושל אין-אונות הורית, ממה שהורגלנו בעבר. הסבר אחר, ונראה לי כי הוא מדויק יותר, הוא כי אכן פחות ופחות ילדים, מפנימים פחות ופחות סט של ערכים והתנהגויות מקובלות.

"הנוער של היום, זה לא מה שהיה פעם" - בכל דור ודור, נשמעת האמירה הזו בפי מי שכבר אינם נערים, אודות בני התשחורת בהווה. וייתכן כי זהו המקרה גם כאן. ניתן להסביר תופעה זאת באמצעות מודל הדורות, לפי מודל זה, מתקיימם מחזוריות דורית בעלת זמן מחזור של כ-80 שנה. אולם אני רוצה לטעון, כי משהו מהותי השתנה בעשרות השנים האחרונות, משהו שגורם למשבר ההורות שאני עדים לו בימינו (ניתן לומר שהמשבר לא פוסח על מערכת החינוך בארץ, כפי שאראה, זוהי אותה הגברת בשינוי אדרת).

אם רוצים לקרוא למחולל המשבר בשם קצר, נוכל לקרוא לו "הומניזם". כעת, בואו נבהיר משהו לפני שנתחיל. אני הומניסט. אני חושב שהשינוי שההומניזם מביא לשיח ולתודעה הציבורית של ימינו הוא מבורך ואסור לוותר עליו. אבל חייבים להכיר בבעיות שהוא יצר. במשך מאות ואלפי שנים, נהגו בני האדם לאלף את צאצאיהם למצוות ולמעשים טובים. למה בחרתי במילה קשה כמו "לאלף"? כי חשוב להבין שזה מה שקרה. אתם בוודאי מכירים את שיטת המקל והגזר, את "אם לא תסיים לאכול מהצלחת יבוא שוטר" וכמובן את "חכה, חכה שאבא יבוא ואז תראה מה יהיה" הבלתי נגמר.

הרעיון שעומד מאחורי השיטות הללו הוא שכאשר הילד לא מתנהג כראוי, אנחנו נגרום לו לשנות את דרכיו באמצעות גרימה של אי נעימות, וכאשר הילד עושה דברים כראוי, נתגמל אותו בפרס. כיוון שאף אחד לא אוהב אי-נעימות, הילד יסגל לעצמו התנהגויות מקובלות וימנע מהתנהגויות בלתי מקובלות. זה עובד אותו דבר עם כלבים, וכיוון שסט ההתנהגויות הנדרשות מכלבים מצומצם הרבה יותר מזה שנדרש מילד שיגדל לבוגר, הרי שהתהליך עם הכלבים בד"כ מוצלח ומהיר יותר.

שתי הנחות, לא לגמרי מנותקות זו מזו, עומדות בבסיס הגישה שהייתה מקובלת עד לעשורים האחרונים של המאה העשרים. ההנחה הראשונה, היא כי הילד הוא רכושו של המבוגר. במאות קודמות, זה היה כך הלכה למעשה, אולם גם בימים אלה ניתן לשמוע משפטים כמו: "תדע כל אם עבריה, שמסרה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך". אם הילדים אינם רכוש האם, כיצד היא יכולה למסור את גורלם בידי מישהו?

ההנחה שבאה בצמידות להנחה כי הילד הוא רכוש הוריו, היא ההנחה שלהורים יש זכות לעשות לילדים מה שצריך על מנת לאלף אותם, וזה אומר גם לצעות , לקלל ולהכות. שתי ההנחות הללו, איפשרו להורים לאלף ילדים בהצלחה במשך מאות שנים.

ואז הגיע ההומניזם המעצבן הזה, וטען שהילד, בתוקף היותו בן-אדם, הוא בעל זכויות ואינו רכוש של הוריו. בתי המשפט, המחוקק והשיח הציבורי השתנו במהרה (ותודה לד"ר יצחק קדמן) במהלך שני העשורים האחרונים, ומההורים ניטל הכלי החזק ביותר בעזרתו הם יכולים לאלף את הילד - היכולת ללכת עד הסוף. האילוף עובד ע"י יצירת מאזן כוחות ברור. ברגע שהילד מבין שהוא לא יכול לנצח בעימות עם הוריו, האילוף הושלם. ברגע שההורה חש שהוא לא יכול לעשות הכל על-מנת לבסס את עליונותו, מהר מאוד גם הילד מבין זאת, ומכאן יש שתי אפשרויות: או שההורה ימצא דרך לא להתעמת עם הילד, או שההורה יתעמת עם הילד, ויפסיד.

אני בכוונה משתמש במונחים כוחניים כשאני מתאר את תהליך האילוף (ואני בכוונה מסרב לקרו לזה חינוך, כי זה לא), כיוון שזהו תהליך כוחני. זהו המצב שבו אנחנו נמצאים היום - הורים שהדרך היחידה שהם מכירים לגידול הילדים היא אילוף, מוצאים את עצמם בלא הכלים לבצע את האילוף ועומדים חסרי אונים מול הילדים.

ישנן דרכים אחרות לגדל ילדים ולהעביר אותם את תהליכי החיברות בלי לאלף אותם. הבעיה היא שהדרכים הללו דורשות היכרות, ידע ותפיסת עולם מוצקה שמכירה בילד כבעל זכויות - הומניזם. אני לא אכנס כאן לדרכים האלה, חלקכם וודאי שמעתם על שיטת אדלר. אני לא בטוח שאני מת על השיטה הזו, אבל היא דוגמא לשיטה שמנסה לחנך את הילד שלא ע"י אילוף.

מכאן יש שתי אפשרויות, האופטימית, שלפיה הידע כיצד לגדל ילדים בלי לאלף אותם יופץ ויילמד ע"י יותר ויותר הורים, וכך הנוער של העתיד יהיה טוב יותר מהנוער של ימינו. האפשרות הפסימית, היא שנצטרך במידה רבה לוותר על השיח של זכויות הילד על מנת לאפשר להורים שליטה על ילדיהם. במקרה כזה, זכויות הילד יהיו בבחינת גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה. כולי תקווה שלא כך יהיו פני הדברים.

ובנושא אחר לגמרי, בשבוע שעבר רצתי מעט יותר מ-44 ק"מ בארבע ריצות.