יום ראשון, 18 ביולי 2010

על העילגות...

אתמול, בזמן טיול עם אשתי ועם הילד נתקלנו בשלט החוצות הבא: "נהג, ילדינו בחופשה. נהג בזהירות, שמור עלינו". בקרוב, אני מקווה לכתוב את דעתי על המאבק בתאונות הדרכים, אבל הפעם אני רוצה להתעכב על השפה. אני לא יודע מי כתב את המודעה הזו (כנראה שהעירייה) אבל... נו, באמת.
מה אתם ילדים בגן? צריך ללמד אתכם שלמשפט יש רק דובר אחד? זה נראה לכם הגיוני שתתחילו משפט כהורים מבוגרים, ותסיימו אותו כילדי בית ספר?
אני מניח שבבית הספר לפרסום של מכללת המועצה המקומית שלומי (ללא כוונת דעות קדומות), לימדו אתכם שמשפטים שנאמרים ע"י ילדים מעוררים אמפטיה. אולי זה נכון, אבל לא כשהמשפט התחיל כאילו מבוגר מדבר.
ונשאלת השאלה: אף אחד בעירייה לא עובר על השלטים האלה לפני שמפרסמים אותם?

יום שבת, 17 ביולי 2010

כמה זה שלוש שנים?

בטח קראתם את הכותרת הזו וחשבתם: "כוס אמק על השופטים האלה". אנשים דורסים ילד למוות (טוב הוא צמח ולא מת, אבל זה קרוב מספיק), בורחים מזירת התאונה, מנסים להסתיר את הראיות, ובסוף מקבלים עונש קל - כמו זורק הנעל על בייניש. "עונש קל?", אני אשאל אתכם, "שלוש שנים בכלא זה לא קל". "עונש קל", אתם תענו לי - "הם הרגו ילד בן 12".
ומה אם תגלו פתאום שהם בכלל לא פגעו בו - הוא פגע בהם. כן, גם המשטרה וגם בוחן התנועה שלה טוענים שהם לא אשמים בתאונה. נו, תשאלו: "מה זאת אומרת הם לא פגעו בו? הרי היה כתוב בעיתון.". הם אכן היו מעורבים בתאונה, אבל הם ממש לא אשמים - הילד, אמיר בלחסן, פגע בהם. ומה אם תגלו שגם אם הם היו נשארים שם לנסות לעזור לו (הם הרי מוסמכים בנוירו-כירורגיה, כמוני), זה לא היה משנה כלום - הוא הובהל לבית חולים בתוך דקות. עכשיו בואו נגיד עוד כמה דברים:
בואו נגיד שהילד נסע על קורקינט ממונע (אני חושד שמהסוג שאינו חוקי בארץ - אולם איני בטוח). ובואו נגיד שהוא נסע עליו בלי קסדה. התמונה שמתקבלת עכשיו, היא שלזוג הזה לא הייתה שום השפעה על מצבו של הילד בעקבות התאונה, פרט לחוסר המזל שהילד נכנס בהם ולא במישהו אחר.
נכון, הם ברחו מזירת התאונה וזו עברה על החוק בישראל. אבל זו עברה שמבוצעת בד"כ תחת השפעה של טראומה. יום אחד אולי נשאל מה עושים עם אדם שהפר חוק אבל הוא חסר הכישורים המנטליים לקיים את החוק (אחריות מופחתת?). והם צריכים להיענש על העברה הזו. אבל כשחושבים על העובדה שלמעט הבריחה, התאונה יותר קרתה להם מאשר הם היו שותפים לה, נראה ששלוש שנים מאסר על החלטה שגויה תחת לחץ - זה קצת יותר מדי.
לעיתים, כשאני שומע סיפורי פלילים בחדשות, אני מנסה לשים את עצמי במקום האשם ולחשוב מה הסיכוי שאני אנהג כמוה באותה סיטואציה. לרוב, הסיכוי הוא אפסי. במקרה הזה, אני לא יכול להגיד את זה, והמחשבה של לבלות 3 שנים בכלא, מפחידה אותי.

יום רביעי, 14 ביולי 2010

השופט...

זהו. נגמר המונדיאל. היה כיף גדול. אני חולה על המשחק הזה. אמנם הולנד שוב הפסידה בגמר, והאכזבה גדולה, אבל לפחות זה לא היה לארגנטינה או גרמניה - נחמה פורתא. במונדיאל הזה, פרט למיעוט השערים המדאיג, התגלתה תופעה מטרידה עוד יותר - ההשפעה של השופטים על תוצאות המשחקים. החוכמה המקובלת, יענו, Common Sense, אומרת ששופט טוב הוא שופט שאף אחד לא זוכר אותו בסוף המשחק. לצערי, יותר מדי שופטים, יותר מדי פעמים טעו טעויות שהשפיעו על תוצאת המשחק בצורה ישירה.
כדי שלא תגידו שאני משוחד, אני לא אדבר על האוורד ווב, ששפט (לא טוב, לטעמי) בגמר. הנה רק כמה שאני ראיתי במו עיני: לנבחרת ארה"ב נפסלו שני שערים חוקיים בשני משחקים בבית המוקדם. לנבחרת אנגליה נפסל שער חוקי בשמינית הגמר נגד גרמניה (שהיה יכול לשנות את המשחק לגמרי). בגול השני של ברזיל מול חוף השנהב, לואיס פביאנו משתמש פעמיים בידו. קרלוס טבס כבש את השער הראשון לטובת ארגנטינה מעמדת נבדל ברורה.
אל תחשבו שאני חסיד שוטה שמאמין ששופט יכול לשפוט ללא טעויות. אני גם חושב שטעויות שיפוט הן חלק ממה שעושה את המשחק מעניין יותר. אבל יש טעויות שיפוט, ויש טעויות שיפוט שמכריעות משחקים. הבעיה העיקרית עם האחרונות, היא שהן גורמות לנו לדבר עליהן במקום על המשחק, ובזה הן ממאיסות על הקהל את המשחק. וזה כבר ממש מסוכן לכדורגל.
בכדורסל, ההשפעה שיש לשופטים על המשחק בד"כ גבוהה הרבה יותר. התאחדות הכדורסל האירופאית, באמצעות הפוליטיזציה הבוטה של השיפוט (ועל זה אני מוכן לדבר בהזדמנות אחרת), הצליחה להפוך את אליפות אירופה בכדורסל לאירוע שולי, בו המשחקים משוחקים מול אולמות ריקים. אפילו בישראל, שמשחקת באליפות אירופה בכדורסל באופן קבוע, פחות אנשים צופים באליפות אירופה בכדורסל מאשר בכדורגל. זה ממש לא מקרי. מי רוצה לראות ספורט שהתוצאה בו ידועה מראש?
אני לא יודע מה קרה מאז המונדיאל הקודם. המשחק לא השתנה, אבל טעויות השיפוט עשו קפיצת מדרגה. אולי זה מקרה, אבל לקרדיט של הצופים יש סוף. אולי זה בגלל שהשחקנים רצים יותר, ואולי זה בגלל שהכיסוי הטלוויזיוני טוב יותר (זה כנראה לא זה), אבל אם זו מגמה, האנשים בפיפ"א יהיו חייבים לנקוט בפעולה. לשתוק זה נחמד, אבל כשהמונדיאל יהפוך לאירוע שולי, זה יהיה הרבה יותר מסובך לשנות.

יום שישי, 9 ביולי 2010

פקטור צפון

השבוע היינו בחופשה. הילד ישן אצל הסבים שלו, ואנחנו נהנינו מכמה ימים של מנוחה. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו בצפון - לפחות פעם בשנה אנחנו מגיעים לאיזה נופש או לפחות סופ"ש. אנחנו די מחבבים את הצפון, כך שעל סמך אוסף התצפיות הללו מהשנים האחרונות, הגענו למסקנה אודות קיומו של פקטור הצפון בתחום המסעדות.
העניין הוא כזה: אתה נוסע לצפון. אתה רוצה לצאת לאכול במסעדה טובה. אתה מחפש באינטרנט/ שואל חברים/ מבקש המלצות. ואת מספרים לך על מסעדה במצפה חור, או בעין תקווה או משהו כזה. האוכל, כך אומרים, גורמה ממש - לא מהעולם הזה. אתה מתלהב, לא שוכח להזמין מקומות מראש, אחרי הכל הצפון לא כזה גדול ומקומות טובים נתפסים במהירות.
ואז מגיע ערב הארוחה. אתם מתלבשים יפה, נכנסים לאוטו ונוסעים בחושך. מחפשים את המקום, אחרי הכל, מצפה חור לא ממש גדול. אתם מגיעים ומארחת חיננית מקבלת את פניכם בסבר פנים יפות. מושיבה אתכם ומגישה את התפריט. אתם מסתכלים בתפריט ומבינים - המחירים הם אכן גורמה. לפעמים גם המנות נראות מעניינות. אתם חושבים לעצמכם: "החציל בלאדי הזה, בטח נקטף היום מהמשק של השכן בעין תקווה. ואת השומשום לטחינה טחנו פה בחצר עם אבן".
ואז מגיע האוכל. ובואו נגיד, האוכל טוב. הוא טוב, אבל הוא ממש לא מעיף אתכם לשמיים. פה מנה מפוספסת, ושם רוטב לא מאוזן. ובדרך כלל זה בסדר, אבל המחיר.
במחיר הזה במרכז, אתה נכנס למסעדת יוקרה. כזו שהשרות בה הוא ללא רבב והאוכל מדויק כאילו התאמנו עליו כמה פעמים לפני שהגישו לך. זה פקטור הצפון. המסעדות בצפון מקבלות פקטור בגלל שהן בצפון. הפקטור בא לידי ביטוי במחיר גבוה מדי, באוכל מוערך מדי, או בזה שכל הקינוחים הם ווריאציה על כנאפה. שלא תבינו אותי לא נכון, יש בצפון מסעדות שנותנות תמורה לכסף, השבוע אפילו אכלנו באחת - "פוקאצ'ה" במתחם אלונית ליד הפנייה לקיבוץ הגושרים, אבל נתקלנו כבר ביותר ממסעדה אחת שנהנות מפקטור הצפון. כנראה אנשים חושבים שאם הם נוסעים שעתיים בשביל אוכל, הוא חייב להיות מדהים.