עונג שבת.

אתמול הסתיים עוד סוף שבוע. החיים ממש לא דומים לאיך שהם היו רק לפני מספר שבועות. בשבת, ההורים של אשתי ערכו אירוע (בראנצ' מושקע) למשפחה ולחברים לכבוד הולדת בננו. לארוע הגיעו כ-90 איש בשתי קבוצות על מנת לחזות בפלא בן חמשת השבועות. האירוע היה מושקע להפליא, עם אוכל טוב, אווירה נפלאה, מזג אוויר מצוין ובעיקר חברה נעימה.
אנחנו הגענו בסביבות תשע וחצי, לעזור בהכנות האחרונות, וכמובן שהבאנו את מסמר הערב. האורחים התפעלו מהילד, ואין זה מפתיע שכן הוא אכן ילד מושלם (ואני אובייקטיבי, כמובן). הבן מצידו, התנהג למופת והיה הילד הנוח שאנחנו מכירים. בסופו של יום, בסביבות שלוש אחה"צ ארזנו את הילד (ואת המתנות) ושבנו למשכננו עייפים אך מרוצים. זהו, חשבנו לעצמנו, עכשיו מנוחת צהריים קצרה ונמשיך את היום בכיף.
הילד חשב אחרת. כבר כשיצאנו מהאוטו החלו התלונות שהתחלפו בבכי קורע לב כשנכנסנו הביתה. מסתבר שההתנהגות הטובה והסביבה רבת הגירויים גבו את מחירם מהילד שלא ישן מהבוקר. הוא היה כל-כך מותש עד שלא עזרו כל נסיונותינו להרדים אותו במשך כמעט שעה. אחרי שעה של נסיונות, החלטנו שעדיף להכניס את הילד לישון איתנו, כדי שנוכל לתת לו מוצץ במהירות ובלי לקום. אחרי עוד שעה של אין-שינה במיטה החלטנו לנסות להאכיל אותו.
בינגו!!! הילד אכל, התקלח ונרדם לארבע וחצי שעות.
ואנחנו...
אנחנו חווים מעט מהתשישות שתקפה אותו אתמול, כבר 5 שבועות. אז אפשר להגיד שאתמול הילד למד קצת מה עובר על ההורים שלו...

השבוע של משפחת כהן מרחובות

שלשום הודיע נגיד בנק ישראל על העלאת הריבית במשק ברבע אחוז. לפני מספר שבועות, אמרתי שכנראה שהריבית תעלה בטווח הקרוב (ותהיה בטווח של 3-4 אחוז בטווח הבינוני ארוך). ההשפעה של העלאת הריבית על משפחת כהן מרחובות מסתכמת במעט יותר מ-100 שקל בחודש, לא נעים. בניגוד למה שניתן לחשוב, אני לא טוען לקריאת מחשבותיו של סטנלי פישר. אבל זאת הזדמנות להסביר למה חשבתי שכשסטנלי פישר אומר שהריבית לא תעלה בקרוב, הוא לא מתכוון לזה.
לסיבה קוראים ריבית ריאלית שלילית. כדי להבין מה זה אומר, נסביר בקצרה את המושג אינפלציה. זהו נתון שתפקידו לתאר את השינוי בערך הכסף לאורך זמן. ז"א שאם לפני שנה יכולתי לקנות במאה שקלים כמות מסוימת של מצרכים,והאינפלציה בשנה האחרונה הייתה של 10 אחוז, הרי שהשנה אצטרך 110 שקלים ע"מ לקנות את אותה כמות של מצרכים.
הריבית הריאלית באה לתאר איזו ריבית קיבלתי על כספי במונחים של כוח קנייה. החישוב שלה פשוט, מפחיתים מהריבית שקיבלתי על ההשקעה את האינפלציה. אם האינפלציה גבוהה יותר מהריבית שקיבלתי מהבנק, אזי הריבית הריאלית שלילית - למרות שיש לי יותר כסף, כוח הקנייה שלי ירד.
זהו המצב ששורר בישראל בשנה האחרונה. בעוד הריבית חסרת הסיכון שקיבלנו מהבנק הייתה בסביבות אחוז בודד, האינפלציה עלתה ב-2.9 אחוז. משמעות הדבר היא שאם הפקדת בבנק 100 שקלים לפני שנה, תקבל היום 101 שקלים, אולם ע"מ לקנות היום את מה שיכולת לקנות לפני שנה ב-100 שקלים, תזדקק ל-102.9 שקלים. במילים אחרות, ריאלית הפסדת 1.9 ש"ח.
כיוון שאף אחד לא רוצה להפסיד כסף, מה שעשו הישראלים היה אחד משני דברים - להשקיע את הכסף באפיקים בעלי סיכון גבוה יותר או פחות (מניות, אג"ח קונצרני, נדל"ן להשקעה), או לצרוך (מוצרים, נדל"ן למגורים). הצריכה המוגברת גרמה ל... נכון, התגברות האינפלציה. כיוון שהנגיד הוא מי שאמור להילחם באינפלציה, העלאת הריבית נהייתה מתבקשת.
מדיניות של ריבית נמוכה מאוד, כמו שהייתה פה בשנה האחרונה, נקראת מדיניות מוניטרית מרחיבה, כיוון שהיא מרחיבה את הפעילות הכלכלית ע"י הגברת הצריכה. זו מדיניות טובה למלחמה במיתון, אבל כמו כל תרופה חזקה, צריך להיזהר במינון.

רגע של השראה

נחשון שוחט הוא כותב מוכר מהפורומים השונים העוסקים בריצה ובעיקר חבר פעיל במועדון ארוחת הבוקר. הוא רץ מוכשר וכותב מעולה. קבלו הפנייה לטקסט האחרון מפרי עטו: חופש פרדוקסאלי.
מי שיקרא, יוכל להבין גם אותי קצת יותר.

המאגר הביומטרי, למה אנחנו צריכים את זה

לאחרונה דנה הכנסת בחוק תעודות זהות ביומטריות. במסגרת החוק, שיזם השר לשעבר מאיר שיטרית ואושר בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, ושיאושר, כנראה, בקריאה שניה ושלישית בכנסת הנוכחית. הבעיה שהחוק בא לפתור היא הקלות הבלתי נסבלת של זיוף תעודות זהות בישראל. לפי תומכי החוק, מסתובבים בישראל כ-350 אלף אנשים המחזיקים בתעודות זהות מזויפות. זהו אכן מצב בלתי נסבל. קל מאוד לזייף תעודת זהות בישראל היום, והזיוף יכול לפגוע בכולנו, וכן בבטחון המדינה. עוד טיעונים תוכלו לקרוא במה שכתב אריה אלדד כאן.

השאלה שתומכי החוק מסרבים לענות עליה היא: מה עניין תעודת זהות ביומטרית למאגר נתונים ביומטריים של כל אזרחי ישראל? או במילים אחרות, אם המטרה היא למנוע זיופים של תעודות זהות, מדוע צריך לשמור מאגר ביומטרי של כל אזרחי ישראל (דבר שלא קיים באף מדינה בעולם המערבי)?
החסרונות שבהחזקת מאגר כזה הם ברורים. ראשית, יש פה פגיעה בזכות לפרטיות ופתיחת פתח לניצול לרעה של המאגר ע"י המדינה. שנית, מעצם קיומו של המאגר, קיימת הסכנה כי המאגר ייפרץ (כפי שקרה למאגר מירשם האוכלוסין לפני מספר שנים).
הדבר המוזר הוא, שלקח לי, ואני ממש לא מומחה בתחום (רק קצת מבין במחשבים), בערך חצי שעה לחשוב על פתרון שימנע את האפשרות לזייף תעודת זהות (ע"י זיהוי ביומטרי), ויחד עם זאת לא יצריך לשמור שום מידע ביומטרי במאגר מרכזי. אני אסביר את הפתרון בקצרה: הנתונים הביומטריים שנשמרים בצורה דיגיטלית לצורך זיהוי אינם תמונות. התמונות (או טביעות האצבע) מנותחות, ומופקים מהם מספר בדיד של פרמטרים שמאפשרים זיהוי וודאי של האדם (מרחק בין העיניים, גובה האוזניים, וכו' - נתונים שאינם משתנים עם הגיל). את הפרמטרים הללו ניתן להזין לפונקציה מתימטית שתפיק מספר בודד (נגיד בטווח 1-10000). כך ניתן לשמור בתעודה שני מספרים כאלו (אחד עבור הפנים והשני עבור טביעת האצבע). המספרים הללו ישמרו גם במאגר מרכזי. מה שיפה בשיטה, היא העובדה שלמספרים אין שום משמעות מלבד אימות הזהות. כאשר אדם מגיע עם התעודה, ניתן לבדוק האם המספר המקודד על התעודה מתאים לתמונת האדם, וכן האם המספר הזה זהה למספר ששמור במאגר - בדיקה כזו נותנת זיהוי וודאי של האדם. מצד שני, גם אם מישהו יפרוץ את המאגר, הוא לא יוכל לשנות את פניו כך שיפיקו גם הם את המספר הרצוי.
הדבר שמטריד אותי ביותר בסיפור הזה הוא מדוע למחוקק הישראלי (במקרה הזה עומד מאחורי החוק ח"כ מאיר שיטרית, שמגן על החוק בלהט) יש יד קלה כל-כך על ההדק כאשר זכויות הפרט עלולות להירמס? ועוד יותר חמור הדבר כאשר יש פתרונות פשוטים, זולים, לא פחות טובים, ושאינם פוגעים בזכות לפרטיות. לא נותר לי, אלא לחשוב שהמצדדים בחוק נמנים על אחת מהקבוצות הבאות: אלו שזכויות הפרט אינן נר לרגליהם, אלו שאינם מבינים בנושא ואינם ששים ללמוד, או אלו הפועלים ממניעים זרים. עדיין לא החלטתי איזו מן הקבוצות אני רוצה פחות בכנסת.

על חיים ומשחקים

רבים מכם בוודאי מכירים את דילמת האסיר (מי שלא, יוכל לקרוא עליה בלינק). הדילמה משמשת הרבה פעמים כדוגמא לסוג הבעיות שבהן עוסקים בתורת המשחקים. כפי שקראתם בוודאי, תורת המשחקים עוסקת במודלים מופשטים על מנת לנתח את האינטראקציה בין השחקנים במשחק. אני אנסה להגיד משהו על ההפשטה הזו, ועל איך ניתן, אם בכלל, לייצר מתודה שתאפשר ליישם את המודלים הללו בחיים האמיתיים.

תורת המשחקים מניחה שתי הנחות בסיסיות בבואה לנתח משחק. ההנחה הראשונה היא הנחת הרציונליות - זוהי ההנחה כי כל אחד מהמשתתפים במשחק שואף למקסם את הרווחים שלו במשחק ויודע כיצד לעשות זאת. ההנחה השנייה שמניחה תורת המשחקים (לפחות בדילמת האסיר), היא שהמחירים (או הרווחים) ידועים מראש.

שתי ההנחות הללו מתגלות כבעייתיות כאשר אנחנו מנסים ליישם את תורת המשחקים במציאות. ראשית, לא תמיד המשתתפים במשחק החיים יודעים מה עליהם לעשות על מנת למקסם את הרווחים שלהם. שנית, הרווח (או הנזק) שרלוונטי לביצוע החישובים הינו הרווח הנתפס על ידי המשתתף, ולא רווח אובייקטיבי כלשהו.

אולם שתי ה"בעיות" הללו לא הופכות את השימוש בתורת המשחקים לחסר תועלת. להיפך, הן הופכות את היישום במציאות למעניין. החיים מעניינים כי קשה לנו להעריך את הרווח הנתפס עבור השחקן האחר, והם מעניינים עוד יותר כי לא תמיד השחקן יודע כיצד למקסם את רווחיו (בתורת משחקימית - השחקן לא תמיד רציונאלי).

עכשיו תשאלו בוודאי, למה אני מספר לכם את כל זה. ובכן, תורת המשחקים היא כלי שימושי להבנה של אינטראקציות בין אנשים, וניתוח סיטואציות באמצעותה יכול לסייע לנו להבין טוב יותר את מצבנו. אני מספר לכם את זה, כי בעתיד אני מתכוון להשתמש בכלי הזה בפוסטים שאכתוב. אבל אסיים בדוגמא:

בדילמת האסיר שראינו למעלה, המצב האידיאלי עבור שני האסירים כקבוצה הוא ששניהם ישתקו, אולם האסטרטגיה השולטת עבור כל אחד מהם בנפרד היא להלשין על חברו. זו עובדה. הדרך לפתור את הדילמה הזו, היא לשנות את הרווח הנתפס עבור האסיר בכל אחד מהמצבים. דרך אחת לעשות זאת היא ע"י חינוך והטמעת הערך שהלשנה היא דבר רע.

המתודה ליישום של תורת המשחקים בחיים האמיתיים חייבת לכן להתייחס לערך הנתפס של כל אחת מהתוצאות כלפי כל אחד מהמשתתפים, כך שהשלב הראשון בנסיון לפענח סיטואציה כזו בחיים, חייב להיות נסיון להבין מה מרגיש (והשימוש במילה "מרגיש" אינו מקרי) כל אחד מהצדדים כלפי כל אחת מהתוצאות האפשריות.

ריצה? אמור שנית...

הפעם האחרונה שרצתי הייתה לפני שבוע. תוכלו לקרוא על הריצה הזו כאן. רצתי 8 ק"מ. בשביל מישהו שרץ בחודש ספטמבר מעל 500 ק"מ, זה שינוי דרמטי. כשבוע לפני שבני נולד נפצעתי, כך שהמנוחה הייתה ברכה, אולם בשבועות האחרונים, אני מוצא את עצמי יותר ויותר פעמים מתכנן לצאת לרוץ, ואז מוותר.

זה לא רגיל אצלי. אני רואה את עצמי בדרך כלל כ"סוס עבודה". אני אוהב לרוץ. אני נהנה מהריצה עצמה, כמו גם מהתופעות הנלוות לה. אני נהנה להיות בחוץ, להרגיש את האוויר הקריר על הפנים, נכנס לריאות ומצנן אותי. אני נהנה מהמפגש עם הטבע - חיות בר שניקרות בדרכי - תופעות שרוב האנשים אינם מכירים. אני נהנה לראות את השינויים הקטנים שמתרחשים בין ריצה לריצה - השינויים שחלים בסביבה, והשינויים שחלים בי.

אבל אשקר אם אומר שהריצה היא רק אושר וצלצולים. כשאני אמור לרוץ אימון קשה, לבד ויורד ברד, אני מרגיש די מסכן. יש ריצות, בעיקר כאלה שמגיעות אחרי אימון קשה, שאני ממש צריך להכריח את עצמי לקום מהמיטה, ואז בקילומטרים הראשונים, אני מרגיש כמו תאונה (אבל ממשיך להתנהג רגיל). אבל אני נהנה גם מהימים הקשים. אני מרגיש שהם מחשלים אותי לקראת המטרה - ותמיד יש מטרה. עושים אותי חזק יותר ונחוש, ועוזרים לי לגלות מי אני כול להיות.

לאחרונה זה לא כך. אולי זה בגלל שאין לי כרגע מטרה - אין שום מרוץ שאני מתכונן אליו - אבל לא רק. משהו משמעותי השתנה בחיי מאז נולד העולל (האם יש קשר בין המילה עולל למילה עול?). אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, אבל אני מרגיש את השינוי בכל רגע של כל יום. אין לי רגע דל. תמיד יש כביסה, קניות, מדיח, סטריליזטור, החלפות... עושה רושם כאילו הנסיעות בפקקים לעבודה וממנה הם הזמן היחיד שיש לי לעצמי.

אבל הדבר העיקרי הוא השינוי בסדרי העדיפויות. הריצה ירדה מהמקום שמנסים למצוא לה את הזמן שיפריע הכי פחות למהלך החיים, אל המקום של משהו שעושים רק כשיש זמן. ובדרך כלל כשיש זמן - אין כח. וגם אם זה הייתי מסתדר אם הייתה מטרה. כי לצאת לרוץ בשש בבוקר אחרי 5 שעות שינה שמחולקות ל-3 בשביל מרתון עוד חודשיים זה דבר אחר לגמרי מלצאת לרוץ בשש בבוקר אחרי 5 שעות שינה שמחולקות ל-3.

הריצה נדחקה למקום האחרון בחיי. הריצה נדחקה למקום שבו אין לה מקום, ועד שלא אסדר את חיי (ואת הראש שלי) מחדש, היא מחכה לי בצד.

הצעת חוק חדשה - חופשת לידה.

לאחרונה, אושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת החוק הזו. ההצעה בעצם מאפשרת לנשים להאריך את חופשת הלידה שלהן למשך חצי שנה בלא חשש כי יפוטרו. ביטוח לאומי ימשיך לשלם לנשים עבור 14 שבועות (כשלושה חודשים).
אני מתנגד להצעת החוק, כיוון שהיא לא ממש עושה כלום למען נשים. ראשית, היא משמעותית רק עבור נשים שילדו בטרם השלימו שנה במקום עבודתן. נשים אלו מהוות רק אחוז קטן מהיולדות. שנית, על הנשים הללו גם כך מופעל לחץ מצד המעסיק ומי שהקריירה חשובה לה, או שזקוקה לכסף, תוותר על 12 השבועות הנוספים כדי לשמור על מעמדה בחברה.
במקום זאת, עלה לי רעיון להצעת חוק שכן תיטיב עם נשים יולדות במקומות עבודתן. הצעת החוק שלי היא כדלהלן: חופשת הלידה לנשים תישאר 14 שבועות כמו היום, אולם המדינה תשלם רק עבור 8 שבועות. בנוסף, יקבל האבא חופשת לידה של 6 שבועות בתשלום ע"י ביטוח לאומי. עבור נשים שאינן נשואות, המגדלות את הילד לבד, או כל וריאציה אחרת, חופשת הלידה תישאר כמות שהיא היום.
לכאורה, זה בטח נשמע לכן כמו הצעה שפוגעת בנשים, הרי אני לוקח חלק מתשלומי ביטוח לאומי המגיעים לאישה ומעביר אותם לגבר, אולם אני טוען שהצעה כזו תיטיב בעיקר עם הנשים (בעיקר עם הנשים שיולדות כחלק מתא משפחתי קלאסי - אשה, גבר, ילדים, אולם לא רק). ראשית, הצעה כזו תגרום לגברים רבים לקחת חופשת לידה של 6 שבועות. בששת השבועות הראשונים שלאחר הלידה, האשה נמצאת במשכב לידה - זהו פרק הזמן שלוקח לגוף לחזור למצבו לפני ההריון. זוהי התקופה הכי קשה לאישה - פרט להסתגלות הנדרשת לטיפול בוולד החדש, היא נמצאת במצב פיזי רעוע. נוכחות ועזרה של הבעל בתקופה זו היא הכרח. שנית, הטיפול של הבעל בתינוק יגרום להאצת תהליך ההיקשרות של האבא לתינוק. בואו נודה, בשבועות הראשונים התינוק אינו עושה דבר פרט ללישון, לאכול, ולעשות את צרכיו. קשה להיקשר אליו אם לא נמצאים לידו (נכון שגם רמה גבוהה של הורמונים יכולה לעזור, אבל בכל זאת...). הרווח השלישי שנפיק מהצעת החוק, הוא צמצום הפער התעסוקתי שבין גברים לנשים. נכון להיום, אחת הסיבות לקיפוח נשים במקומות העבודה היא שהאישה עלולה להיעדר לתקופה של 3-6 חודשי חופשת לידה בעוד גבר יעדר מקסימום שבוע. ע"י זה שנוציא את הגבר לששה שבועות חופשה נצמצם את הפער הזה ואולי נתקדם טיפה בתחום של שוויון הזדמנויות.

הייתי רוצה לשמוע את דעתכם בנוגע להצעת החוק הנ"ל. אני מודה שהיא צצה לי בסופ"ש האחרון, כך שלא עבדתי עליה הרבה, אבל אשמח לביקורת והצעות שיפור.

אבל מה זה אנדרואיד?

ביום שבו נולד בני, הרצאתי בכנס של IMA - איגוד שמאחד חברות שעוסקות בפיתוח תוכנה עבור מכשירים ניידים. הכנס, שאת רובו לא ראיתי (כיוון שהלכתי לישון ב-8 בבוקר, אחרי שהילד נולד לפנות בוקר), עסק בהשוואה בין סביבות פיתוח שונות למכשירים ניידים. אני הרצאתי על Android.

אנדרואיד היא סביבת פיתוח בקוד פתוח שפיתחה גוגל. היתרון הגדול שבהיות הסביבה בקוד פתוח, הוא שניתן לראות את כל הקוד שגוגל כתבו עבור מערכת ההפעלה, מה שמאפשר למפתח להבין כיצד מערכת ההפעלה של גוגל מנהלת את האפליקציות, ובעצם כל פעילות שמתרחשת על המכשיר. חוץ מזה, אנדרואיד מגיע עם מגוון אפליקציות יסודיות, מה שמספק מגוון דוגמאות כמעט אין סופי לאפליקציות.

כיוון שאנדרואיד היא מערכת הפעלה חדשה, גוגל טרחו לפתור מגוון בעיות רחב יחסית שנמצאות במערכות הפעלה אחרות, והפכו אותה למערכת שמאוד קל לפתח עבורה ולשלב את האפליקציה מעגל החיים של המערכת (לדוגמא, להעלות אפליקציה כשהטלפון מצלצל, או כשמגיע SMS). בהרצאה שהעברתי, נדרש פיתוח של אפליקצית דוגמא בכל אחת מהסביבות. לשם כך ניתנו 45 דקות. האפליקציה שלנו פותחה ב-15 דקות.

כתיבת אפליקציות באנדרואיד מתבצעת ברובה הגדול בשפת Java. בפוסטים הבאים בנושא, אני אנסה להציג בפניכם (מי שזה מעניין אותו) נושאים בפיתוח אפליקציות לאנדרואיד.

לונדון מחכה לי?

דבר ראשון, המלצה. בימים אלו משודרת בערוץ 10 סדרת תוכניות, בכיכובו של ירון לונדון, העוסקת במצבה של השפה העברית בימינו. בסדרה, לונדון פינת בן יהודה, ניתן לצפות כאן. השבוע שודר הפרק הרביעי, שעסק בחדירה של שפות זרות אל תוך העברית המדוברת. ירון לונדון הוא מאושיות הטלויזיה החביבות עלי, בין היתר בגלל העברית הרהוטה והעשירה השגורה בפיו.
באחד מקטעי התוכנית מצולם ירון לונדון בקניון, שואל אנשים לגבי מותגים דמיוניים שונים. למשל: בהתבסס על השם, האם תעדיף לקנות בושם "ברבור", או שמה את הבושם "SWAN". אתם וודאי יכולים לנחש כי מרבית האנשים העדיפו את המוצרים בעלי השם הלועזי. אז הועלתה הטענה כי הנהירה שלנו אחרי הביטוים הלועזיים נובעת מהרצון שלנו לצאת מהפרובינציה התרבותית שבה אנחנו נמצאים ולהתקרב למרכז ("LIAT באנגלית זה בינלאומי").
כאשר צפיתי בקטע הזה, הייתה לי הארה. פתאום התחוור לי הפרדוקס. באנגלית, לעולם נהיה פרובינציה. כיוון ששפת האם הרווחת במדינה היא עברית, וכיוון שאנחנו נמצאים במרחב גאוגרפי מרוחק מהמרכז דובר האנגלית, נגזר עלינו להישאר פרובינציה. להזכירכם, אלג'יריה היא פרובינציה ביחס לצרפת אפילו אם כל אזרחיה דוברים צרפתית.
הדרך היחידה שבה נוכל להיות במרכז, ולא פרובינציה תרבותית, היא על ידי טיפוח של תרבות ושפה עברית בעלת מאפיינים יחודיים לנו. כל מה שאנחנו צריכים לעשות, זה להפסיק לרצות להיות כמו מישהו אחר. ברגע שנקבל את מי שאנחנו, תתפתח פה יצירה מקורית שתמלא את החסר שאנחנו מרגישים ושואפים להשלים.
כדי להגיע למקום שבו אנו רוצים להיות, עלינו להפסיק לרדוף אחרי מרכז אחר, וליצור את המרכז פה. רק כשנפסיק לחקות אחרים ונחזור להיות אנחנו, נוכל להיגמל מהרצון להיות כמו מישהו אחר.

נ.ב.
כפי שאתם שמים לב, הבלוג הזה מקיף מגוון נושאים רחב. בכולם אני משתדל להביע את דעתי ואת השקפת עולמי. לא הייתי משתף אתכם בהשקפת עולמי, אם לא הייתי רוצה לשמוע את דעתכם עליה. אשמח אם תבקרו אותי ותתווכחו איתי, כמובן שאשמח אם תסכימו איתי, וזה בסדר גם אם תתווכחו אחד עם השני.
לכן, יש לי רק בקשה אחת - הגיבו למה שאני כותב.

ריצת בוקר

הבוקר יצאתי לרוץ.
8 ק"מ לכיוון פארק המדע ועוקף רחובות החדש.
אוויר הבוקר היה קר, לח ונעים.
גם החלזונות יצאו לרוץ הבוקר.
אל שדות הקטל האדומים של אקרשטיין.
נדרש ריכוז על-מנת לא לדרוך עליהם תוך כדי ריצה.
הצלחתי

ברית

ביום חמישי שעבר עשינו ברית מילה לבננו.
את הברית ביצע בביתנו ד"ר בנימיני שחוץ ממוהל הוא גם כירורג-אורולוג ילדים מומחה - מה שאומר שכשצריך לתקן בעיות שקרו בברית, הוא האיש שמתקן אותן. לא יכולנו לבחור איש מתאים יותר למשימה, והבחירה הזו מאפשרת לנו לישון בלילה (ואגיע אל זה בהמשך). רק על מנת לסבר את אוזניכם, הפעם היחידה שהילד בכה במהלך ואחרי הברית הייתה כשד"ר בנימיני נתן לו זריקת הרדמה מקומית. החל מנקודה זו, דרך הברית עצמה וכלה גם בפיפי הראשון (זה פשוט מדהים, הדברים שילד ראשון גורם לך לחשוב ולדבר עליהם), הילד היה רגוע כמו בכל יום שקדם לו (מה שלא ניתן לומר על ההורים שלו). גם מכל שאר הבחינות, נראה כי הברית עברה בהצלחה.
עבורי (ואני מאמין שמה שאני כותב נכון גם לגבי אשתי), יום חמישי היה אחד הימים הקשים בחיי כאדם בוגר. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שעשיתי משהו (או שלא מנעתי משהו, שהיה בכוחי למנוע) באופן מודע ולא חשבתי שזה הדבר הנכון לעשותו. תנו לי להבהיר משהו, במהלך חיי טעיתי, אני טועה, ועוד אטעה המון. אין תחום בחיי שאני יכול להגיד שאני חף בו מטעויות. אבל הטעויות הללו נובעות מחוסר הבחנה במה שנכון לעשות, ולעיתים גם ממזג חם או מאובדן עשתונות. אני לא זוכר עוד מקרה שבו מתוך שיקול דעת ובקור רוח בחרתי לעשות את המעשה שנראה לי לא נכון.
זו לא הרגשה נעימה, והיא הועצמה ע"י העובדה שקורבן המעשה היה הבן חסר הישע והאהוב שלנו. אל תבינו אותי לא נכון, אני מקבל על עצמי את האחריות לקבל עבור ילדי החלטות. אני גם יודע שחלק מההחלטות שאני אקבל יכאבו - חיסונים הם דוגמא מוצלחת להחלטות כאלו. אבל אני מתכוון לקבל את ההחלטות הללו מתוך כוונה לעשות את מה שהכי טוב לילד. ברית המילה לא עומדת בקריטריון הזה.
אני אדם חילוני. משמעות הדבר היא שאני לא מאמין בקיום האל ולכן, למה שנקרא "מצוות האל" אין יותר תוקף לגבי מאשר המילים שב"רומן רוסי" של מאיר שלו. אני אבהיר את עמדתי - אני מקבל את התנ"ך כטקסט המכונן של העם היהודי ואני מכיר בחשיבותו ככזה, אבל אני עדיין רואה בו ספר שנכתב כולו (כולל התורה) ע"י אנשים ושהמצוות בו אינן מחייבות אותי. לכן הטיעון בעד ביצוע ברית כמצווה על עם ישראל אינו תקף מבחינתי.
אם כן, השיקולים שנשארים על השולחן הם: מחד, הטיעון נגד הברית, העובדה כי מדובר בהטלת מום (גם אם אסתטי ומקובל חברתית) בתינוק חסר ישע. לכך ניתן להוסיף מגוון טענות בנוגע לצורך בעורלה וההנאה העתידית מיחסי מין, אולם טיעונים אלו מתגמדים ביחס לראשון. מאידך, ניצבים שלל טיעונים, שעוסקים רובם ככולם בסוגיית המקובלות החברתית של הברית בחברה של ימינו. שלא תחשבו שלא סיפרנו לעצמנו את הטיעונים בעד הברית. נאחזנו בהם כמו שטובע נאחז בגזע עץ בלב ים, אולם הם התגלו כמשענת קנה רצוץ.
למזלנו, התעקשותה של אשתי על כירורג-אורולוג ילדים והעובדה כי הברית עברה בלא סיבוכים עד עכשיו, מקלות על תחושותינו. אולם אנחנו כבר החלטנו - בפעם הבאה, רק בנות.


10/11/09 - עדכון
העירו לי בעדינות כי בפוסט הזה אני מאוד מרכך את התחושות והרגשות שהיו לי (ולאשתי) ביום הברית. זה נכון כמובן. הריכוך הזה נובע משתי סיבות: הראשונה היא שהפוסט נכתב ארבעה ימים אחרי הברית (שבה למרבה המזל לא הסתבך כלום). הסיבה השנייה היא שמדובר גם כך בנושא טעון, ובתור בן-אדם מופנם, אני נוטה שלא להחצין את רגשותי.
ההערה שקיבלתי נכונה.

בואו נדבר על כלכלה

זהירות פוסט ארוך.
הבוקר קראתי בדה-מרקר את הכתבה הזו (אני אתייחס לזוג הראשון). בהזדמנות אני ארצה לדבר על כתבות כאלו, מה הן בעצם אומרות ולמה הן מופיעות בעיתונות הכלכלית בארץ, אבל הפעם מעניין אותי להתייחס למספרים.

בגלל שאשתי ואני שוקלים ברצינות לקנות דירה למגורים, הנושא קרוב לליבי. אחד הדברים שמטרידים אותי הוא המגבלות הנוקשות יחסית שהשתנו על עצמנו בכל הנוגע לתקציב הדירה הכולל ולמשכנתה. המגבלה שלנו היא משכנתה של 50% מערך הדירה, והחזר חודשי של 20% מההכנסה שלנו נטו. לא המצאנו את המגבלות הללו: אלו ההנחיות שרוב המומחים לכלכלת בית וכן היועצים של הבנקים נותנים. הבעיה (אם זו אכן בעיה) היא שאנחנו לא מצליחים למצוא כרגע דירה שתתאים לנו בתקציב שמתאים לנו, ולעתים מתגנבת המחשבה שאולי אנחנו שמרנים מדי.
הרי סביבנו אנשים קונים דירות עם 70% משכנתה, ואלו אנשים שמצבם הכלכלי פחות טוב משלנו. האם יכול להיות שאנחנו טועים? לכן הכתבה שלפנינו מעניינת אותי - היא נותנת הצצה למספרים שעומדים מאחורי עסקאות קונקרטיות, ומאפשרת לי לבדוק את המספרים ואת השיקולים. אז בואו נסתכל על הזוג הראשון בכתבה. מדובר בזוג עם ילד קטן - בדומה לאשתי ולי. שני ההורים עובדים - שוב, כמונו.
עכשיו בואו נראה את המספרים. אני יודע שזה עלול להישמע טרחני - ואתם עלולים להפסיק לקרוא, אבל אני מבטיח לנסות ולהיות קצר וברור ומעניין. הזוג שלפנינו קנה דירה ב-1,150,000 ש"ח. הם לקחו: "70% מהסכום במשכנתה. 70% במסלול צמוד ריבית פריים ו-30% בהחזר קבוע". במספרים זה יוצא 805,000 ש"ח משכנתה, מתוכם קצת יותר מ550,000 ש"ח במסלול צמוד פריים. הם מתכוונים להחזיר 3300 ש"ח בחודש.
פתחתי את מחשבון המשכנתה הזה כדי לחשב את את אורך המשכנתה לפי ההחזר הזה. יצא לי שלפי ריבית של 3% הם יחזירו את המשכנתה ב-31 שנה. זה לא שאני חושב שהם ישלמו 3% ריבית, אבל נניח. הם אמורים לשלם את המשכנתה הזו עד שהם יגיעו קרוב מאוד לפנסיה (שניהם בני 35 היום).
אבל הנתון שממש לכד את ליבי במספרים שלפנינו הוא ההלוואה צמודת הפריים של מעל חצי מליון ש"ח שהם לקחו. כדי להבין את הבעייתיות של נתון הזה הנה שתי מילים על ריבית המשכנתה ועל משכנתה צמודת פריים. קל לחשב את הריבית השנתית שאנחנו משלמים על משכנתה: על כל 100,000 ש"ח הלוואה, אנחנו משלמים כל שנה 1000 ש"ח לכל אחוז ריבית. כך שאם לקחנו 300 אלף ש"ח הלוואה בריבית 4%, נשלם (בקירוב, כי כל שנה הקרן יורדת) 12 אלף שקל לשנה.
משכנתה צמודת פריים היא משכנתה בריבית משתנה על בסיס חודשי, כאשר הריבית מחושבת כל חודש על ידי מרווח קבוע מריבית הפריים במשק. ריבית הפריים כרגע היא 2.25% (1.5% מעל ריבית בנק ישראל) וניתן לקבל את ההלוואה בריבית P-0.8%. הזוג שלפנינו בטח קיבל את ההלוואה בריבית P-0.5% שזה משהו כמו 1.75% שזה אחלה.
אז מה הבעיה? הם לקחו משכנתה גבוהה בריבית נמוכה - יפה להם. הבעיה היא שהריבית משתנה בהתאם לריבית הפריים. הבעיה הקשה יותר היא שהם חשופים לעליית ריבית הפריים עם הלוואה של 550 אלף ש"ח. אם תחזרו שתי פסקאות למעלה, תראו שכל עלייה של אחוז בריבית הפריים, תאלץ את הזוג הזה לשלם תוספת של 5500 שקל כל שנה רק כדי לכסות את השינוי בריבית על ההלוואה שלהם. זה יוצא תוספת של 450 ש"ח לחודש החזר חודשי - ואת המספר הזה אתם בטח מבינים.
רציתי לבדוק האם הקוראים של דה-מרקר מבינים את הנתון הזה, אז קראתי את הטוקבקים לכתבה, ויותר מקורא אחד כתב שסטנלי פישר אמר שהוא לא מתכנן העלאת ריבית. אני מניח שסטנלי פישר באמת אמר את זה, וזה עשה אותי עצוב. זה העציב אותי כי אנשים לא מבינים שסטנלי פישר מדבר על החודשים הקרובים (אם לא על החודש הקרוב). הוא לא יכול לדבר בטווח של שנים כי הוא לא יודע מה יהיה מצב המשק בטווח של שנים, כמו שהוא לא ידע ב-2006 שיהיה משבר ב-2008. ז"א שהאמירה הזו שלו בטח שאינה רלוונטית למי שלקח משכנתה לטווח של 25-30 שנה.
ההערכות של כלכלנים הן כי ריבית בנק ישראל בטווח הבינוני-ארוך (3-5 שנים והלאה) תהיה בטווח של 3-4% לשנה. מה שאומר שבטווח של 5 שנים מהיום, הזוג שלנו, שרון ומזל כהן מרחובות, ישלמו בממוצע 12-13 אלף שקל נוספים כל שנה על מנת לכסות את הריבית על המשכנתה. כך שבמקום החזר סביר של 3,300 שקל לחודש, הם ישלמו בערך 4,400 שקל לחודש.
כאשר הבנק נותן לכם משכנתה, היו בטוחים שהוא מגן על עצמו מכל תרחיש (או כמעט כל תרחיש) שייתכן במשק. מי שרוצה להבין מה הבנק חושב על ריבית בנק ישראל לטווח הארוך, שיבחן את המשכנתאות בריבית קבועה שהבנקים מציעים, ושם תתברר התמונה - לטווח של 30 שנה, לא תקבל ריבית נמוכה מ-4% עם החזר צמוד למדד. אם הבנק היה חושב שבטווח הרחוק הריבית המשתנה לא תעלה, הוא היה שמח להציע לכם ריבית קבועה נמוכה יותר - זה היה עוזר לו להתחרות בבנקים אחרים.
שרון כהן מרחובות הוא מתווך נדל"ן. הוא מבין בנדל"ן יותר ממני. הבעיה היא שבכסף הוא לא ממש מבין. הוא לא מבין אל היקף הסכנה שהוא חשוף לה, והוא לא מבין עד כמה הסיכוי שהתרחיש הזה (לשלם עוד 1000 שקל בחודש) יקרה - גדול. אנחנו מדברים על משהו שיקרה בסבירות של מעל 80%. הריבית המשתנה היא מלכודת דבש - הדבש הוא החזר חודשי נמוך עבור הלוואה גבוהה, אבל העוקץ - לשלם הרבה יותר ממה שתכננתם, את העוקץ הזה תרגישו היטב.
הנקודה שמאחורי הפוסט הארוך מאוד הזה היא זו: חוץ מהתנאים של ההלוואה שאתם לוקחים, אתם חייבים לנסות להבין מה השינויים שעלולים (או עשויים) לקרות בכלכלה יגרמו להלוואה שלכם. יש אפיקי השקעה שיקזזו זה את זה, בגלל שזו הדרך שהכלכלה עובדת. העלאת ריבית תגרום לכם לשלם יותר באפיקים המשתנים, אבל סביר שהיא תגרום לירידה במדד ובדולר. ריבית נמוכה עלולה לעודד אינפלציה. כך שאם תשלבו בין האפיקים בצורה חכמה, תוכלו לקזז את ההשפעה של השינויים הללו על ההחזר החודשי שלכם.
נקודה נוספת היא שכאשר חושבים לטווח של יותר מ-10 שנים, גם תסריטים שנראים הזויים מקבלים סבירות לא קטנה. הסיכוי שנראה עוד משבר כלכלי (מעבר לנוכחי) ב-15 השנה הקרובות הוא גבוה. עד כדי כך גבוה, שאני אופתע אם הוא לא יקרה. אני לא יודע כמה גדול הוא יהיה, או מה יגרום לו, אבל אני בטוח שהוא יבוא.
לכן, אני לא חושב שאשתי ואני שמרנים עם המגבלות ששמנו לעצמנו על רכישת דירה. ואני גם חושב ששוק הנדל"ן הולך לרדת, ביום שמשפחת כהן מרחובות תבין שהיא לא יכולה לשלם את המשכנתה על הדירה, ותמכור אותה.

בוקר של כיף

איזה בוקר של כיף, איזה כיף שהיה לי הבוקר...
התעוררתי עם השעון וחשבתי לרוץ בפארק הירקון, אבל הייתי עייף מדי, אז החלטתי לוותר לעצמי (וגם כאבה לי הרגל קצת). עשיתי תרגילים והתארגנתי לצאת לאיטי. בינתיים אשתי והילד התעוררו. לקחתי לי ארוחת בוקר ואת הזבל, וירדתי למטה. זרקתי את הזבל ונכנסתי לאוטו.
לא מניע. הקודן לא עובד. אוטו בן 3 חודשים, וכבר פעם שנייה שזה קורה.
התעצבנתי, בטח שהתעצבנתי.
עליתי בחזרה מתוך מחשבה שייקח לקודן קצת זמן להתאפס על עצמו (זה מה שקרה בפעם הקודמת - כשהגיע הגרר, הקודן נכנע והצלחתי להתניע).
בינתיים הילד אכל. אשתי הציעה לי להחליף לו - אם אני כבר בבית בשעה כזו.
לקחתי את הילד לשידה והורדתי לו את האוברול. אחר כך הורדתי את החיתול והתחלתי לנקות אותו. את הילד, לא את החיתול. בדיוק אז, הילד החליט שהוא צריך להשקות את המיטה שלו - אחרי הכל היא מעץ, והיא נורא קטנה - אולי היא תגדל. תוך כדי התהליך של זריקת חיתול על מבושי העולל, הוא השקה גם את עצמו (רק את הבטן). וגם את החולצה שלו. וגם את החיתול של שידת ההחתלה.
בצעד מנהיגותי, החלטתי שמגבונים לא יועילו עוד, וביקשתי מאשתי להכין את המים החמימים לשטיפה זריזה של הילד. שטפנו אותו. הוא בכה קצת. זה די נדיר שהוא בוכה. מדובר בעולל בן פחות משבועיים וממרומי הנסיון בן הפחות משבועיים שלי בהורות, אני מרשה לעצמי להעיד שהוא תינוק די נוח (בעיקר נוח לי, כי אני יוצא לעבודה בבוקר וחוזר בערב - אבל גם אשתי מסכימה שהוא ממש חמוד).
כשניגבנו אותו הוא נרגע. זה דבר די מדהים אצלו. כשרע לו הוא בוכה, אבל ברגע שלא רע לו יותר - הוא נרגע. הוא לא כועס שקודם היה לו רע. הוא לא נפגע ולא נעלב (נחשו מאיזו עדה הוא). בקרוב אני אכתוב על איך תינוקות (או לפחות התינוק שלי) מממשים הלכה למעשה את כל תורתו של בודהה - וזאת בלי לדעת מי זה בודהה או אפילו לשמוע את המילה בודהה.
חיתלתי והלבשתי אותו, ומסרתי אותו לאמא שלו להמשך טיפול.
נפרדתי מהם לשלום וירדתי למטה. השעה הייתה שמונה. הקודן עדיין לא עבד.
התעצבנתי, בטח שהתעצבנתי.
צעקתי בתוך האוטו. לחצתי על הקודן בעצבים. הרבה פעמים. הקודן נבהל וננעל.
אחרי דקה הקודן השתחרר. הקשתי את הקוד והנעתי.
למדתי משהו חדש.
כיף.




הערה:
שמתם לב שמדי פעם השתרבבו לי לטקסט מילים, ביטויים וטון בעגה צבאית?
מוזר, אני ממש לא אדם כוחני או מיליטנטי. כנראה שבתוך עמי אני יושב, למרות הכל.