יום שלישי, 29 בדצמבר 2009

שירי ערש

אני אוהב מוסיקה. אני אוהב שירים - בעיקר עבריים.
בשירה אני לא משהו, אבל כל אחד עושה מה שהוא יכול :-)
לכן אני משתדל לשיר לבן שלי כל יום - רק שירים שאני אוהב. לפעמים אני מוצא שדווקא כשאני רוצה לשיר לו, נעלמים לי כל השירים, ולכן אני שומר רשימת שירים קבועה יחסית - ככה הוא ילמד להכיר את השירים, ואני לא אצטרך לחשוב יותר מדי. בשבועות הראשונים התחלתי עם השיר הזה:  
אחר כך, גיליתי שהוא נרדם מעולה עם השיר הבא:  


אליכם יש לי חידה ומשימה: המשימה היא להציע לי שירים נוספים שאוכל לשיר לבני.
החידה היא: מה משותף לשני השירים.
בין הפותרים נכונה יוגרל שיר ערש.

יום שני, 28 בדצמבר 2009

אחרי רגל ימין,באה רגל שמאל

ריצה היא ספורט סיזיפי. עם כל האהבה, חייבים להודות בזה. רצתי פעם עם רץ שהיה רץ עילית בעברו - הבחור רץ בערך 30 דקות לעשרה ק"מ בשיאו - בריצה שהייתה הראשונה שלו אחרי הפסקה של מספר חודשים. "הריצה זה ספורט אכזרי" הוא אמר, "כמה שבועות אתה מזניח אותה, והיא תגרום לך לשלם".
הסוד שלא כולם יודעים הוא שאתה לא צריך לצאת  כל בוקר ולרוץ הכי מהר שאתה יכול - ממש לא. מאמן הריצה הניו-זילנדי האגדי ארתור לידיארד אמר בנושא: "train, don't strain" - משפט שגם התרגום שלו לעברית יוצא נחמד - "להתאמן, לא להתאמץ".
אני מאמין שבבסיס של הרבה תחומים בעולם, ניתן להציב מספר מועט של משפטים שלאורם ניתן להבין את התחום ולחמוק מאשליות. את משפט הכלכלה שלי, אני אציג בפוסט קרוב. אחד המשפטים בנוגע שאימון הוא זה: "אימון הוא איזון בין גירוי להתאוששות". הרבה פעמים, כאשר אתה רץ ואתה מרגיש שאתה לא מתקדם, עליך לבחון את האיזון שבין גירוי להתאוששות.
גירוי זה העבודה, התרגיל שאתה מבצע על מנת לגרום לגוף לבצע הסתגלות. הגוף שלנו שואף להיות חסכוני - להתקיים במינימום מאמץ. לכן, הוא אינו מפתח מערכות שאינן בשימוש - "use it or lose it". הגירוי הוא בעצם הביצוע של מאמץ. הוא גורם לנו לצאת מטווח הנוחות של הגוף ומאותת לגוף כי השתנו הדרישות, וכי עליו להסתגל לדרישות החדשות. התאוששות זה הזמן בו הגוף מבצע את ההתאמות וההסתגלות לגירוי החדש. זה הזמן בו הגוף נח ומשקם את עצמו מהנזקים שנגרמו בגירוי.
אימון זה עניין של איזון. אם נגרום פחות מדי גירוי, הגוף לא ירגיש צורך להסתגל ולא נשתפר. אם ניתן פחות מדי התאוששות, הגוף לא יספיק להשתקם ולהתאים את עצמו לרמת המאמץ החדשה שנדרשת. לכן, כאשר תוכנית האימונים לא מקדמת אותך, כדאי להסתכל על האיזון הזה - בין גירוי להתאוששות.

יום רביעי, 23 בדצמבר 2009

אנדרואיד - מתחילים

לפני שבועות מספר, כתבתי פה על אנדרואיד, מערכת ההפעלה החדשה לטלפונים סלולריים (ולא רק לטלפונים) מבית גוגל. היום אני מתכוון להסביר, במה פיתוח אפליקציות לאנדרואיד שונה כל-כך בפיתוח אפליקציות למערכות הפעלה אחרות. הפוסט הזה הולך להיות קצת טכני, ולא ידבר למי שאין לו רקע בפיתוח תוכנה - עמכם הסליחה.
אחד היתרונות המרכזיים של אנדרואיד, הוא שהמערכת מאפשרת לי שימוש קל ונכון ברכיבי תוכנה שאינם שייכים לאפליקציה שלי. אחד המאפיינים המרכזים של אנדרואיד, הוא שכל אפליקציה רצה על Virtual Machine משלה ב-Process נפרד, כך שהיא לגמרי לא מודעת לקיומן של אפליקציות אחרות, וודאי שאינה יכולה לחלוק עימן מידע. דומה כי שני המשפטים הקודמים שכתבתי אינם מתיישבים יחדיו היטב, אולם מערכת ההפעלה של אנדרואיד מציעה סט שלם של כלים על מנת לאפשר שיתוף מוגן וקל בין אפליקציות. בפוסט זה ובפוסטים הבאים בנושא, נכיר את הכלים הללו. הבה נתחיל אם כן.
מבנה אפליקציה באנדרואיד, שונה משאר האפליקציות שאולי הכרתם בעבר. בניגוד לרב המוחלט של תוכנות שכתבתם, לאפליקציה באנדרואיד אין פונקצית main. אין נקודת כניסה בודדת לאפליקציה שממנה הכל מתחיל. במקום זאת, יש לנו אוסף של קומפוננטות (מעתה אמור רכיבים) שמערכת ההפעלה יודעת לתקשר איתם. על הרכיבים אנחנו מצהירים בקובץ שנקרא AndroidManifest.
זהו קובץ XML שמכיל את הגדרות האפליקציה, כגון שם, סמליל (אייקון), הרשאות שהאפליקציה דורשת, הרשאות שהיא משתמשת בהם, ועוד. כמו כן, מכיל הקובץ את ההגדרות של כל רכיב שמערכת ההפעלה יכולה להכיר באפליקציה. ישנם 4 רכיבים כאלו: Activity, Service, ContentProvider ו-BroadcastReceiver. עבור כל רכיב, מוגדר כיצד מערכת ההפעלה, או יותר נכון, כיצד רכיבים אחרים באפליקציות אחרות, יכולים להשתמש בשירותיו. הדרך העיקרית להשתמש בשירותי הרכיבים היא באמצעות אובייקט ה-Intent (בתור בוגר בפילוסופיה של השפה, אני חושב שזו בחירת שם מאוד חיננית - אתה מצהיר מה אתה מתכוון לעשות, ורכיבים שמצהירים שהם מממשים את הכוונה שלך, נקראים לעזרתך). על אובייקט זה, נדבר בפוסט הבא בנושא.

יום שני, 21 בדצמבר 2009

היד הלכה לישון

אתמול, אחרי שנת ערב קלילה הילד התעורר. ניגשתי אליו ודי מהר הוא התחיל לקטר.לקח לי בערך 15 שניות להבין את הבעיה - נרדמה לו היד. הבעת פניו הייתה ממש מעוררת רחמים, כאשר הוא התחיל להרגיש את הנמלול והכאב של הדם החוזר ליד.
ניסיתי להגיד לו שאני מבין מה עובר עליו, ושזה יעבור תוך כמה דקות. גם אם הוא הבין אותי (ואני מנחש שלא, לאור העובדה שרק מלאו לו חודשיים), אין לתינוק בגילו יכולת לא להגיב לכאב. הוא בכה, חיבקתי אותו ועירסלתי אותו בידי עד שהכאב עבר והוא נרגע ונרדם שוב. אני רוצה להאמין שהענקתי לו קצת נחמה בזמן שכאב לו.
בסופן של דבר, אני חושב שקיבלתי הצצה לעניין ההורות. אתה רואה את הילד שלך, אשר אהבת, ואתה מסוגל להבין מה עובר עליו, אבל בהרבה מקרים אתה פשוט לא יכול לעזור לו - אתה לא יכול לחיות את החיים במקומו, וזה ממלא אותך בחמלה. חמלה זה רגש של הורים.
מה שאני לא מבין זה איך בעולם יש כל-כך הרבה הורים, וכל-כך מעט חמלה.

יום שישי, 18 בדצמבר 2009

תחרות חדר הלידה

לפני חודשיים, כשבני נולד, הייתי עם אשתי בחדר הלידה. זו הייתה חוויה מרגשת. יחד עם זאת, אני יודע שיש גברים שלא מעוניינים לעבור את החוויה הזו. מה שלאו דווקא אומר שהנשים שאותם גברים יתחתנו איתן, לא ירצו אותם בחדר הלידה. בארוחת צהריים אחת, לא מזמן, ישבתי עם גבר כזה - שלא רוצה להיות בחדר הלידה עם אשתו (התאורטית, הוא עדיין לא פגש אותה). מהר מאוד, השיחה התגלגלה לנושא: כיצד יוכל גבר להימנע מהשהות בחדר הלידה. כיוון שהנושא לא מוצה עדיין, אנו מכריזים בזאת על תחרות הדרכים להתחמק מחדר הלידה הראשונה של הבלוג.
על מנת, לחמם את האווירה, ולעורר את היצירתיות, הרי לכם כמה דוגמאות פרי עטי:

  • מאמי, אם את יכולה לגמור עד שמונה וחצי, יש משחק היום...
  • די, זה לא באמת כואב.
  • יותר בשקט, אני מנסה לישון.
  • את לא לוחצת נכון!
  • את לא יכולה להזדרז כבר?
  • טוב, אבל אם אני שם אז גם אמא שלי באה.
  • מה, זה באמת כואב?
  • כשיחתכו לך, זה יכאב
  • עזבי אותך מאפידורל - טבעי זה הכי טוב
  • עזבי אותך מאפידורל - בתורה כתוב שבצער תלדי בנים
  • יו, את שומעת את הצרחות מהחדר ליד...
  • אבל את לא תצרחי, נכון?
  • אני, איך שאני רואה דם אני מתעלף
זו ההתחלה, אתם ממשיכים. הזוכה בתחרות יקבל לידה ממנה הוא יוכל לנסות להתחמק תוך שימוש בשורה הזוכה. הזוכה יזכה גם לכתוב פוסט אורח, בו יתאר את חווית נסיון ההתחמקות.
בהצלחה

יום שני, 14 בדצמבר 2009

על הורות הדור ה-3

לפני מספר שבועות, הפנו אותי לטקסט הבא. הטקסט נכתב לתגובה לסקר שפורסם בדה-מרקר אודות הרגלי העבודה ושעת ההגעה הביתה של עובדים במגזרים שונים במשק. את מרכז ההתעניינות סיפקו כמובן עובדי ההיי-טק, ששבים לביתם רק אחרי שבע בערב, ומבלים עם ילדיהם לא יותר משעתיים כל יום.
oobi קראה את הסקר והתגובה הראשונה שלה הייתה כזו. בהמשך היא הסבירה לאמהות של "יתומי ההיי-טק" שהפתרון הוא לא להסכים. אסור להסכים למציאות שאנשי היי-טק מגיעים כל-כך מאוחר הביתה, כי אחרי הכל הם אנשי היי-טק, והם לא חייבים להיות במשרד - הם יכולים לעבוד מהבית. oobi כותבת מוכשרת. לא סתם הטקסט שלה זכה בתואר בחירת העורך של תפוז. אבל המניפסט שלה לשחרור "אלמנות ההיי-טק" סובל מכמה בעיות בסיסיות.
ראשית, אני עדיין מחפש את ההי-טק הזה, שאפשר לעבוד בו מהבית, להימצא במשרד שעות מוגבלות, לקבל המון כסף וכמובן להתקדם. לא מצאתי עדיין את המקום שבו לא זקוקים לי במשרד, ובתור ראש צוות, אני לא בטוח שזה מפריע לי. אם הצוות שלי לא זקוק לראש צוות, אז אני מקבל משכורת סתם.
שנית, לא בכל המשפחות העובדה שהבעל מגיע מאוחר היא בעיה, יש משפחות שבהן מחליטים בני הזוג כי חשוב שאחד מהם ישקיע שעות רבות ע"מ לקדם את הקריירה שלו לטובת כל בני הבית - זה לגיטימי לגמרי. במשפחות שיש בעיה כזו, היא לרוב לא נעוצה בסוג העבודה של הבעל, ולא צריך להיות אלון גל כדי להבין את זה. כאשר יש בעיה, במקרה הטוב יש קצר בתקשורת בין בני הזוג, וההבנה של כל אחד מהם את מצבו של השני לוקה בחסר. במקרה הרע, הבעל נמצא שעות ארוכות בעבודה כדי להמצא פחות בבית. בכל מקרה, הסקר בעייתי כיוון שהוא לא מספר לנו אודות המקרים שבהם אחד מבני הזוג חוזר מאוחר כיוון שהוא יצא מאוחר מהבית כדי לשים את הילדים בגן/ לחכות למטפלת/ להסעה לבית הספר.
הנקודה השלישית שמצאתי בעייתית בפתרון של oobi לבעיית שעות העבודה, היא הקשה ביותר מבחינתי. oobi אומרת לנו: "זה עולם של היי-טק - עבדו מהבית". היא מתארת סדר יום שבו עובדים עד ארבע או חמש, אחר-כך מטפלים בילדים עד שמונה ואז פותחים את המחשב הנייד וממשיכים לעבוד. עכשיו, ספרו לי בבקשה מה חסר בתמונה האידילית הזו.
כשאני מגיע הביתה (ועם הפקקים של ימינו, זה לעיתים רחוקות לפני שבע), אני מגיע הביתה. אני משאיר את העבודה בעבודה. כשאני מגיע הביתה, אני עם אשתי ועם הילד. הזוגיות נשארת חלק חשוב מחיי המשפחה גם אחרי שנולד הילד הראשון. היכולת לשבת, ולדבר ולצחוק ולהיות יחד עם בן הזוג, היא שמחזיקה את המשפחה ביחד, והיא שעושה ילדים מאושרים. הזוגיות הייתה שם לפני הילדים, והיא מה שיישאר אחרי שהילדים יעזבו את הבית. חשוב לטפח אותה, אבל אי-אפשר לעשות את זה מעבר למסך המחשב הנייד ותו"כ מענה למייל.

יום ראשון, 13 בדצמבר 2009

ברלוסקוני

ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, הותקף אתמול ע"י אדם במהלך עצרת תמיכה בעיר מילאנו. ראיתי את התמונות אתמול במהלך מהדורת החדשות. בדרך כלל, איני מחובבי ברלוסקוני (למרות שאני כן מחובבי קבוצת הכדורגל של מילאן). האיש הוא יותר מדי יהיר, יותר מדי עשיר ויותר מדי פשיסטי לטעמי, ובמדינה עם עבר כמו איטליה, זה לא שילוב מבורך למנהיג.
אבל אתמול בלילה, ראיתי את התמונות, וראיתי איש מבוגר - בגיל של אמא שלי, שמישהו נתן לו מכות עם פסל בפנים, ושבר לו שיניים, ופתח לו את השפה. וסילביו ברלוסקוני, ראש הממשלה הכל-יכול של איטליה נראה פתאום כמו איש מבוגר (הייתי אומר זקן, אבל זה לא מנומס), המום ועצוב. וכשהוא נראה כך, לא יכולתי שלא להרגיש חמלה אליו. התמונה שלו, מוכנס שותת דם אל תוך הרכב, הזכירה לי פתאום, שמאחורי כל התארים הגדולים שאנשים מתהדרים בהם, תמיד יש בן אדם, שאם יעליבו אותו הוא יעלב, ואם ירביצו לו הוא יעלב.
וזה נכון גם לגבינו. לא משנה אילו תארים ננכס לעצמנו ומאחורי אילו הגדרות אנחנו מסתתרים, בסופו של יום, אנחנו וזולתנו, כולנו בני אדם - פגיעים.

יום שלישי, 8 בדצמבר 2009

עניין של אופי

בעבר רצתי עם שותף קבוע יחסית לאימונים, נקרא לו ג.. בתקופת החורף, תוך כדי ריצות רבות וארוכות יחד, דיברנו בין היתר על הקשיים שנקרים בפני הרץ ועל הדרך שבה הקשיים הנ"ל עוזרים לחשל את אופיו של הרץ. הרי ברור שהרבה יותר קל לרוץ בחברה מאשר לבד, ולרוץ לבד בגשם זו כבר מסכנות ממש.
כך, על פני ריצות רבות, פיתחנו לנו את סולם האופי לריצות. בסולם יש 6 מאפיינים שכל אחד מהם מוסיף דרגת קושי לריצה. אם נתקלת בריצה בכל ששת המאפיינים ולא חזרת הביתה עם הזנב מקופל בין הרגליים - הרי אתה מוכן לעמוד בכל אתגר. ככל שמספר המאפיינים בהם נתקלת רב יותר, הרי שהריצה קשה יותר, וכיוון שקשה באימונים - קל בקרב, אשריך.
ששת המאפיינים שאנו מצאנו הם:
  • חושך - תמיד יותר מבאס מאשר לרוץ באור יום
  • גשם - מבאס בעיקר עם יורד לפני שהתחלת לרוץ
  • רוח - ראה עין גדי בפברואר
  • עליות (או טמפו או אימון קשה במיוחד)
  • בדידות - צרת רבים, חצי נחמה
  • כלבים רודפים אחריך - אין צורך להוסיף
האתגר קוראים יקרים, הוא להוסיף שלבים לסולם - איזה עוד דברים יוסיפו לדרגת הקושי של הריצה, ובהתאם לכך יוסיפו לתהליך בניית אופיו של הרץ. כמו כן יתקבלו בברכה סולמות אופי בנושאים אחרים.
התורם המצטיין יזכה באופי מחושל מתנת הנהלת הבלוג.
בהצלחה,

יום ראשון, 6 בדצמבר 2009

סקר הבלוג הראשון

כחלק מהמגמה לשיפור השירות לקורא, החליטה הנהלת הבלוג, הכוללת מבחר מצומצם של כותבים המהווים את חוד החנית של כותבי הבלוג, על קיום סקר לשיפור חווית הקריאה בבלוג.
מוצעים בזאת שני פורמטים לקריאה בבלוג. הפורמט הראשון, הוא הפורמט הנוכח בו הפוסטים מוצגים במלואם אחד אחרי השני. יתרון הפורמט הוא בכך שכל הטקסט מוצג, ואין צורך בלחיצות עכבר כדי לקרוא. החסרון הוא שיש לגלול את המסך הרבה כדי להגיע לפוסטים ישנים וכך מי שלא מבקר פה הרבה עלול להפסיד פוסטים (או לעבוד קשה כדי לראות אותם).
הפורמט השני הוא פורמט תקצירים. בפורמט זה תופיע בדף הראשי רק הפסקה הראשונה של כל פוסט, ויינתן קישור לטקסט המלא. היתרון הוא שהקורא יכול להחליט בקלות איזה פוסטים הוא רוצה לקרוא, ועל איזה לפסוח. החסרון הוא שנדרשות יותר הקלקות על העכבר ע"מ להגיע לטקסט.

עליכם, הקוראים, מוטל להגיב איזהו הפורמט המועדף עליכם.
תודה,
הנהלת הבלוג

על חיות וחיוכים (רק בלי החיות)

יובל דרור, שאני מאוד אוהב לקרוא אותו, כתב פעם על חיוכים.לא שאני מנסה להשוויץ, או לטעון שהילד שלי מחונן, אבל הוא התחיל לחייך הרבה לפני גיל חודשיים. כבר ברחם הוא היה מפותח לגילו. אני בטוח שכשאיינשטיין היה תינוק בגילו, הוא לא היה מצליח לעשות חצי ממה שהבן שלי עושה. ושלא תחשבו שזה רק אני אומר, בגלל שאני לא אובייקטיבי. גם אמא שלו וגם שלושת הסבים והדודים והדודה - כולם מסכימים איתי.
אחד הדברים המדהימים שעוברים עליך כשנולד לך ילד, אני מנחש שזה בולט בעיקר בילד הראשון, זו הרגרסיה המוחית המדהימה שתוקפת אותך. אדם בוגר שרגיל להתמודד עם בעיות מורכבות בעבודה, או לפתור משוואות דיפרנציאליות חלקיות, או להנות מיצירת אומנות או מוסיקה, מוצא את עצמו מחייך כמו דביל בשש בבוקר רק בגלל שעווית הגזים של הילד שלו מזכירה באיזה אופן יצירתי במיוחד, חיוך. כמובן שאצל הילד שלי זה באמת חיוך. הבוקר, אחרי שהוא קם רק פעם אחת בלילה, הוא חייך אלי איך שהצצתי לבדוק האם הוא עדין ישן בעריסה שלו.
אני מוצא עניין בהתבוננות בילד שלמען האמת לא מסוגל אפילו לאחוז בצעצוע שנמצא מול עיניו, דווקא בגלל שהוא מאפשר לי להיישיר את מבטי אל מליוני שנים של אבולוציה. הדרך שבה הוא לומד לעשות דברים, דווקא בשלב הזה, לפני שמוחו מוצף ברעיונות של אנשים מבוגרים מקסימה אותי. כמובן, שאסור לשכוח שבתור תוצר של אותה אבולוציה, העובדה שאני מתאהב בו כל פעם שהוא מחייך (או ישן יותר משלוש שעות רצוף), ממש לא מפתיעה.

יום שלישי, 1 בדצמבר 2009

דמגוגיה בשנקל

שלשום הוקרן בערוץ 10 הפרק הראשון בסדרה "מה הורג אותנו?". הפרק עוסק במתן חיסונים לתינוקות. מסתבר שעד גיל שנה, התינוק הרך מקבל 25 מנות חיסון. זה אכן נתון מרשים ומעורר תהייה. האם באמת כל החיסונים הללו נחוצים? האם הם נחוצים בגיל צעיר כל-כך??
מצד אחד, הובאו "עדויות" של הורים שטוענים כי ילדיהם לקו באוטיזם בעקבות קבלת החיסונים, ומצד שני רואינו מספר רופאים שסתרו את הטענות הללו. בתווך מדבר רופא-הומאופת (עוד על הומאופתיה, אני מבטיח לכתוב בקרוב) ואישה מארגון שמתנגד למתן חיסונים לתינוקות (לא מתנגד למתן החיסונים עצמם אלא לחיסון תינוקות רכים).
מספר נקודות הכעיסו אותי. הכעיסה אותי העריכה. בפרק הופיע פרופסור רפי קרסו שמשדר כל יום שישי תוכנית ברדיו 103 בה הוא מייעץ למאזינים בנושאים רפואיים. כיוון ששמעתי את תוכניתו מספר פעמים בעבר, עמדתו של פרופסור קרסו ידועה לי - הפרופסור הוא תומך נלהב במתן חיסונים ומעיד על עצמו שכל ילדיו ונכדיו חוסנו לפי הספר. בפרק מוצגים שני קטעי שיחה של פרופסור קרסו עם מאזינות ששואלות אותו אודות מתן חיסונים וחששותיהן. בשני המקרים, הוא עונה להן שהוא מבין את חששותיהן אבל... המשך התשובה נחתך בעריכה (גם האבל נחתך). בשתי התשובות. מי שאינו מכיר את עמדת הדובר יסיק כי הוא מתנגד למתן חיסונים. זוהי עריכה מגמתית פושעת מהסוג שגורם לי לרצות לצעוק כמה דברים מאוד לא מנומסים על יוצר(ת) הסרט.
הכעיסה אותי העובדה שטענות שמבוססות על מחקרים מדעיים, שניתן לחזור עליהם ולאמת אותם, הוצגו באותה רמה כמו עדויות ספורדיות של הורים או הומאופתים - אמירות שלא ניתן להוכיח או לבדוק. הטענות של שני הצדדים לא נמצאות באותה רמה מבחינת היכולת שלנו להסתמך על אמיתותן ומהימנותן, אבל יוצרי הסרט עשו הכל כדי לטשטש את ההבדלים.
הכעיסה אותי ההפחדה. לאורך הסרט מופיע מוטיב חוזר בו רואים מזרק ונשמעות שתי נקישות בקול רם. מי שיראה, יבין שזה לא מוטיב תמים - הוא נועד לגרום לצופה אי-נוחות. הבעיה היא שנושא הסרט אמור לגרום לצופה לאי-נוחות. אין שום צורך להשתמש בתכסיסים קולנועיים זולים.
אבל הכי הכעיסה אותי הדמגוגיה. בסרט עלתה שאלה מצויינת: האם מדיניות החיסונים של משרד הבריאות (כזכור, 25 מנות חיסון בשנתו הראשונה של התינוק) אכן משרתת את בריאות הציבור בצורה הטובה ביותר, או שמה שיקולים זרים - שיקולים כלכליים ושיקולי נוחות - מהווים גורם מכריע בקביעת המדיניות. זו שאלה מצויינת שמצדיקה סרט, אבל לעדויות של הורים שאצל בנם התגלה אוטיזם, או לדעתו של הומאופת יש לכל היותר משקל זניח בתשובה.

נו, אז צריך לבצע את העסקה? - חלק 1

ביום שישי הייתי עד לוויכוח ער ולוהט אודות העסקה הנרקמת לשחרור גלעד שליט. כיוון שאני מחשיב את עצמי כבר דעת ובעל הגיון בריא, וכיוון שהוויכוח התלהט עד מהרה, נמנעתי מלהביע את דעתי. מהבעת דעה זו אמנע גם כעת משני טעמים עיקריים (אם כי חדי האבחנה שביניכם יוכלו אולי להבחין בה). ראשית, דעתי אינה חשובה יותר מדעתו של כל פלוני שתפגשו ברחוב. שנית, אני חושב שדעתו של אדם בנושא נובעת בעיקר משיקולים ערכיים ולאו דווקא משיקולים רציונאליים, ועל כך אמר פרופסור ישעיהו ליבוביץ' שעל ערכים לא מתווכחים, על ערכים נלחמים.
מה שאני כן מתכוון לעשות כאן, זה לנסות ולהתחיל להניח את הבסיס לדיון הרציונלי אודות העסקה. את התמחור של כל אופציה, אני אשאיר לכם, אבל אני אנסה לסמן את המקומות שבהם עליכם למלא את התמחור שלכם. לשם הניתוח, אני אשתמש בעקרונות מתורת המשחקים כפי שפירטתי אותם לפני זמן מה.
השלב הראשון בדרך לפתרון הוא להבין האם אנו עומדים בפני אירוע חד פעמי, או בפני אירוע חוזר. האם חטיפת גלעד שליט, והעסקה לשיחרורו היא ארוע יחיד מסוגו, או שמה הוא עוד פרק בסדרה של ארועים דומים. ההבנה הזו היא קריטית. בארוע חד פעמי, ההחלטה שלנו אמורה למקסם את הרווח מהארוע - עלינו לשקול את הרווח משחרור גלעד שליט אל מול הנזק שייגרם לנו משחרור הטרוריסטים ולהחליט, וזו אינה החלטה קלה כלל ועיקר, מה גובר על מה. בארוע שהינו חלק מסידרה של אירועים, נוספים שיקולים נוספים. בארועים חוזרים ניתן להעביר בהחלטה שלך איתות לצד השני לגבי ההחלטות הבאות שלך וכך להשפיע אולי על התנהגותו.
בפוסט זה, אתייחס למקרה של גלעד שליט כאל אירוע חד-פעמי. את ההתייחסות לסדרה של אירועים אני דוחה לפוסט אחר (משיקולי אורך). באופן עקרוני, ניתן לחלק את השיקולים שיביאו אותנו לקבלת ההחלטה לשני סוגים: שיקולים חיצוניים - אלו הם הערכות מה יהיו התוצאות של ההחלטה שנקבל על הצד שמנגד ובעקבות כך מה מידת הנזק או התועלת שהצד השני יגרום לנו. שיקולים פנימיים - מה הנזק או התועלת שכל החלטה תגרום לחברה בישראל.
השיקולים החיצוניים שעלינו להביא בחשבון, כוללים את הערכת הפגועים לכוחותינו ולאזרחי ישראל כתוצאה משחרור מאות טרוריסטים. לפי סטטיסטיקה ששמעתי, המחבלים ששוחררו בעסקת אלחנן טננבוים, אחראים מאז שחרורם למותם של 34 אזרחים ישראלים. כמובן שהערכות אלו אמורות להסתמך גם על מקום חייהם החדש של הטרוריסטים. מחבל ששוחרר לעזה נחשב פחות מסוכן ממחבל שישוחרר לגדה, ומחבל שישוחרר לאוסטרליה הוא עוד פחות מסוכן. כמו כן, יש לנסות להעריך כיצד נתפסת העסקה ברחוב הפלסטיני וכיצד היא תשפיע על מעמד החמאס.
מבחינה פנימית, ישנם שני שיקולים עיקריים: ההשפעה של ביצוע/דחיית העסקה על חוסנה של החברה בישראל - דחיית העסקה עלולה לגרום לירידה דרמטית במוטיבציה של המתגייסים החדשים לשרת בצבא, כיוון שאם המדינה אינה מחוייבת לשחרר את שבוייה, מדוע על החיילים לסכן את עצמם. כמו כן, יש לשקול את השפעת ההחלטה על לכידות החברה בישראל.
לאחר שסקרתי את השיקולים העיקריים בהם יש להתחשב, אם ברצוננו לקבל החלטה מושכלת, אעיר שתי הערות: ראשית, כאשר חושבים על העסקה לשחרור גלעד שליט כעל חלק מסדרת ארועים, ניתוח השיקולים מסתבך, ואני ארחיב על כך בעתיד. שנית, עבור אנשים רבים, השיקול ה"מוסרי" לפיו חובת המדינה כלפי החייל השבוי גוברת על כל שיקול "תועלתני" כמו אלו שפירטתי. במקרה כזה, הוויכוח, כמו גם הדיון התוצאות הוא עקר. אישית, אני חושב שאין זה מוסרי שלא לדון בהשלכות העסקה, אבל כזה אני.

יום ראשון, 29 בנובמבר 2009

עונג שבת.

אתמול הסתיים עוד סוף שבוע. החיים ממש לא דומים לאיך שהם היו רק לפני מספר שבועות. בשבת, ההורים של אשתי ערכו אירוע (בראנצ' מושקע) למשפחה ולחברים לכבוד הולדת בננו. לארוע הגיעו כ-90 איש בשתי קבוצות על מנת לחזות בפלא בן חמשת השבועות. האירוע היה מושקע להפליא, עם אוכל טוב, אווירה נפלאה, מזג אוויר מצוין ובעיקר חברה נעימה.
אנחנו הגענו בסביבות תשע וחצי, לעזור בהכנות האחרונות, וכמובן שהבאנו את מסמר הערב. האורחים התפעלו מהילד, ואין זה מפתיע שכן הוא אכן ילד מושלם (ואני אובייקטיבי, כמובן). הבן מצידו, התנהג למופת והיה הילד הנוח שאנחנו מכירים. בסופו של יום, בסביבות שלוש אחה"צ ארזנו את הילד (ואת המתנות) ושבנו למשכננו עייפים אך מרוצים. זהו, חשבנו לעצמנו, עכשיו מנוחת צהריים קצרה ונמשיך את היום בכיף.
הילד חשב אחרת. כבר כשיצאנו מהאוטו החלו התלונות שהתחלפו בבכי קורע לב כשנכנסנו הביתה. מסתבר שההתנהגות הטובה והסביבה רבת הגירויים גבו את מחירם מהילד שלא ישן מהבוקר. הוא היה כל-כך מותש עד שלא עזרו כל נסיונותינו להרדים אותו במשך כמעט שעה. אחרי שעה של נסיונות, החלטנו שעדיף להכניס את הילד לישון איתנו, כדי שנוכל לתת לו מוצץ במהירות ובלי לקום. אחרי עוד שעה של אין-שינה במיטה החלטנו לנסות להאכיל אותו.
בינגו!!! הילד אכל, התקלח ונרדם לארבע וחצי שעות.
ואנחנו...
אנחנו חווים מעט מהתשישות שתקפה אותו אתמול, כבר 5 שבועות. אז אפשר להגיד שאתמול הילד למד קצת מה עובר על ההורים שלו...

יום רביעי, 25 בנובמבר 2009

השבוע של משפחת כהן מרחובות

שלשום הודיע נגיד בנק ישראל על העלאת הריבית במשק ברבע אחוז. לפני מספר שבועות, אמרתי שכנראה שהריבית תעלה בטווח הקרוב (ותהיה בטווח של 3-4 אחוז בטווח הבינוני ארוך). ההשפעה של העלאת הריבית על משפחת כהן מרחובות מסתכמת במעט יותר מ-100 שקל בחודש, לא נעים. בניגוד למה שניתן לחשוב, אני לא טוען לקריאת מחשבותיו של סטנלי פישר. אבל זאת הזדמנות להסביר למה חשבתי שכשסטנלי פישר אומר שהריבית לא תעלה בקרוב, הוא לא מתכוון לזה.
לסיבה קוראים ריבית ריאלית שלילית. כדי להבין מה זה אומר, נסביר בקצרה את המושג אינפלציה. זהו נתון שתפקידו לתאר את השינוי בערך הכסף לאורך זמן. ז"א שאם לפני שנה יכולתי לקנות במאה שקלים כמות מסוימת של מצרכים,והאינפלציה בשנה האחרונה הייתה של 10 אחוז, הרי שהשנה אצטרך 110 שקלים ע"מ לקנות את אותה כמות של מצרכים.
הריבית הריאלית באה לתאר איזו ריבית קיבלתי על כספי במונחים של כוח קנייה. החישוב שלה פשוט, מפחיתים מהריבית שקיבלתי על ההשקעה את האינפלציה. אם האינפלציה גבוהה יותר מהריבית שקיבלתי מהבנק, אזי הריבית הריאלית שלילית - למרות שיש לי יותר כסף, כוח הקנייה שלי ירד.
זהו המצב ששורר בישראל בשנה האחרונה. בעוד הריבית חסרת הסיכון שקיבלנו מהבנק הייתה בסביבות אחוז בודד, האינפלציה עלתה ב-2.9 אחוז. משמעות הדבר היא שאם הפקדת בבנק 100 שקלים לפני שנה, תקבל היום 101 שקלים, אולם ע"מ לקנות היום את מה שיכולת לקנות לפני שנה ב-100 שקלים, תזדקק ל-102.9 שקלים. במילים אחרות, ריאלית הפסדת 1.9 ש"ח.
כיוון שאף אחד לא רוצה להפסיד כסף, מה שעשו הישראלים היה אחד משני דברים - להשקיע את הכסף באפיקים בעלי סיכון גבוה יותר או פחות (מניות, אג"ח קונצרני, נדל"ן להשקעה), או לצרוך (מוצרים, נדל"ן למגורים). הצריכה המוגברת גרמה ל... נכון, התגברות האינפלציה. כיוון שהנגיד הוא מי שאמור להילחם באינפלציה, העלאת הריבית נהייתה מתבקשת.
מדיניות של ריבית נמוכה מאוד, כמו שהייתה פה בשנה האחרונה, נקראת מדיניות מוניטרית מרחיבה, כיוון שהיא מרחיבה את הפעילות הכלכלית ע"י הגברת הצריכה. זו מדיניות טובה למלחמה במיתון, אבל כמו כל תרופה חזקה, צריך להיזהר במינון.

יום שני, 23 בנובמבר 2009

רגע של השראה

נחשון שוחט הוא כותב מוכר מהפורומים השונים העוסקים בריצה ובעיקר חבר פעיל במועדון ארוחת הבוקר. הוא רץ מוכשר וכותב מעולה. קבלו הפנייה לטקסט האחרון מפרי עטו: חופש פרדוקסאלי.
מי שיקרא, יוכל להבין גם אותי קצת יותר.

המאגר הביומטרי, למה אנחנו צריכים את זה

לאחרונה דנה הכנסת בחוק תעודות זהות ביומטריות. במסגרת החוק, שיזם השר לשעבר מאיר שיטרית ואושר בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, ושיאושר, כנראה, בקריאה שניה ושלישית בכנסת הנוכחית. הבעיה שהחוק בא לפתור היא הקלות הבלתי נסבלת של זיוף תעודות זהות בישראל. לפי תומכי החוק, מסתובבים בישראל כ-350 אלף אנשים המחזיקים בתעודות זהות מזויפות. זהו אכן מצב בלתי נסבל. קל מאוד לזייף תעודת זהות בישראל היום, והזיוף יכול לפגוע בכולנו, וכן בבטחון המדינה. עוד טיעונים תוכלו לקרוא במה שכתב אריה אלדד כאן.

השאלה שתומכי החוק מסרבים לענות עליה היא: מה עניין תעודת זהות ביומטרית למאגר נתונים ביומטריים של כל אזרחי ישראל? או במילים אחרות, אם המטרה היא למנוע זיופים של תעודות זהות, מדוע צריך לשמור מאגר ביומטרי של כל אזרחי ישראל (דבר שלא קיים באף מדינה בעולם המערבי)?
החסרונות שבהחזקת מאגר כזה הם ברורים. ראשית, יש פה פגיעה בזכות לפרטיות ופתיחת פתח לניצול לרעה של המאגר ע"י המדינה. שנית, מעצם קיומו של המאגר, קיימת הסכנה כי המאגר ייפרץ (כפי שקרה למאגר מירשם האוכלוסין לפני מספר שנים).
הדבר המוזר הוא, שלקח לי, ואני ממש לא מומחה בתחום (רק קצת מבין במחשבים), בערך חצי שעה לחשוב על פתרון שימנע את האפשרות לזייף תעודת זהות (ע"י זיהוי ביומטרי), ויחד עם זאת לא יצריך לשמור שום מידע ביומטרי במאגר מרכזי. אני אסביר את הפתרון בקצרה: הנתונים הביומטריים שנשמרים בצורה דיגיטלית לצורך זיהוי אינם תמונות. התמונות (או טביעות האצבע) מנותחות, ומופקים מהם מספר בדיד של פרמטרים שמאפשרים זיהוי וודאי של האדם (מרחק בין העיניים, גובה האוזניים, וכו' - נתונים שאינם משתנים עם הגיל). את הפרמטרים הללו ניתן להזין לפונקציה מתימטית שתפיק מספר בודד (נגיד בטווח 1-10000). כך ניתן לשמור בתעודה שני מספרים כאלו (אחד עבור הפנים והשני עבור טביעת האצבע). המספרים הללו ישמרו גם במאגר מרכזי. מה שיפה בשיטה, היא העובדה שלמספרים אין שום משמעות מלבד אימות הזהות. כאשר אדם מגיע עם התעודה, ניתן לבדוק האם המספר המקודד על התעודה מתאים לתמונת האדם, וכן האם המספר הזה זהה למספר ששמור במאגר - בדיקה כזו נותנת זיהוי וודאי של האדם. מצד שני, גם אם מישהו יפרוץ את המאגר, הוא לא יוכל לשנות את פניו כך שיפיקו גם הם את המספר הרצוי.
הדבר שמטריד אותי ביותר בסיפור הזה הוא מדוע למחוקק הישראלי (במקרה הזה עומד מאחורי החוק ח"כ מאיר שיטרית, שמגן על החוק בלהט) יש יד קלה כל-כך על ההדק כאשר זכויות הפרט עלולות להירמס? ועוד יותר חמור הדבר כאשר יש פתרונות פשוטים, זולים, לא פחות טובים, ושאינם פוגעים בזכות לפרטיות. לא נותר לי, אלא לחשוב שהמצדדים בחוק נמנים על אחת מהקבוצות הבאות: אלו שזכויות הפרט אינן נר לרגליהם, אלו שאינם מבינים בנושא ואינם ששים ללמוד, או אלו הפועלים ממניעים זרים. עדיין לא החלטתי איזו מן הקבוצות אני רוצה פחות בכנסת.

יום חמישי, 19 בנובמבר 2009

על חיים ומשחקים

רבים מכם בוודאי מכירים את דילמת האסיר (מי שלא, יוכל לקרוא עליה בלינק). הדילמה משמשת הרבה פעמים כדוגמא לסוג הבעיות שבהן עוסקים בתורת המשחקים. כפי שקראתם בוודאי, תורת המשחקים עוסקת במודלים מופשטים על מנת לנתח את האינטראקציה בין השחקנים במשחק. אני אנסה להגיד משהו על ההפשטה הזו, ועל איך ניתן, אם בכלל, לייצר מתודה שתאפשר ליישם את המודלים הללו בחיים האמיתיים.
תורת המשחקים מניחה שתי הנחות בסיסיות בבואה לנתח משחק. ההנחה הראשונה היא הנחת הרציונליות - זוהי ההנחה כי כל אחד מהמשתתפים במשחק שואף למקסם את הרווחים שלו במשחק ויודע כיצד לעשות זאת. ההנחה השנייה שמניחה תורת המשחקים (לפחות בדילמת האסיר), היא שהמחירים (או הרווחים) ידועים מראש.
שתי ההנחות הללו מתגלות כבעייתיות כאשר אנחנו מנסים ליישם את תורת המשחקים במציאות. ראשית, לא תמיד המשתתפים במשחק החיים יודעים מה עליהם לעשות על מנת למקסם את הרווחים שלהם. שנית, הרווח (או הנזק) שרלוונטי לביצוע החישובים הינו הרווח הנתפס על ידי המשתתף, ולא רווח אובייקטיבי כלשהו.
אולם שתי ה"בעיות" הללו לא הופכות את השימוש בתורת המשחקים לחסר תועלת. להיפך, הן הופכות את היישום במציאות למעניין. החיים מעניינים כי קשה לנו להעריך את הרווח הנתפס עבור השחקן האחר, והם מעניינים עוד יותר כי לא תמיד השחקן יודע כיצד למקסם את רווחיו (בתורת משחקימית - השחקן לא תמיד רציונאלי).
עכשיו תשאלו בוודאי, למה אני מספר לכם את כל זה. ובכן, תורת המשחקים היא כלי שימושי להבנה של אינטראקציות בין אנשים, וניתוח סיטואציות באמצעותה יכול לסייע לנו להבין טוב יותר את מצבנו. אני מספר לכם את זה, כי בעתיד אני מתכוון להשתמש בכלי הזה בפוסטים שאכתוב. אבל אסיים בדוגמא:
בדילמת האסיר שראינו למעלה, המצב האידיאלי עבור שני האסירים כקבוצה הוא ששניהם ישתקו, אולם האסטרטגיה השולטת עבור כל אחד מהם בנפרד היא להלשין על חברו. זו עובדה. הדרך לפתור את הדילמה הזו, היא לשנות את הרווח הנתפס עבור האסיר בכל אחד מהמצבים. דרך אחת לעשות זאת היא ע"י חינוך והטמעת הערך שהלשנה היא דבר רע.
המתודה ליישום של תורת המשחקים בחיים האמיתיים חייבת לכן להתייחס לערך הנתפס של כל אחת מהתוצאות כלפי כל אחד מהמשתתפים, כך שהשלב הראשון בנסיון לפענח סיטואציה כזו בחיים, חייב להיות נסיון להבין מה מרגיש (והשימוש במילה "מרגיש" אינו מקרי) כל אחד מהצדדים כלפי כל אחת מהתוצאות האפשריות.

יום רביעי, 18 בנובמבר 2009

ריצה? אמור שנית...

הפעם האחרונה שרצתי הייתה לפני שבוע. תוכלו לקרוא על הריצה הזו כאן. רצתי 8 ק"מ. בשביל מישהו שרץ בחודש ספטמבר מעל 500 ק"מ, זה שינוי דרמטי. כשבוע לפני שבני נולד נפצעתי, כך שהמנוחה הייתה ברכה, אולם בשבועות האחרונים, אני מוצא את עצמי יותר ויותר פעמים מתכנן לצאת לרוץ, ואז מוותר.
זה לא רגיל אצלי. אני רואה את עצמי בדרך כלל כ"סוס עבודה". אני אוהב לרוץ. אני נהנה מהריצה עצמה, כמו גם מהתופעות הנלוות לה. אני נהנה להיות בחוץ, להרגיש את האוויר הקריר על הפנים, נכנס לריאות ומצנן אותי. אני נהנה מהמפגש עם הטבע - חיות בר שניקרות בדרכי - תופעות שרוב האנשים אינם מכירים. אני נהנה לראות את השינויים הקטנים שמתרחשים בין ריצה לריצה - השינויים שחלים בסביבה, והשינויים שחלים בי.
אבל אשקר אם אומר שהריצה היא רק אושר וצלצולים. כשאני אמור לרוץ אימון קשה, לבד ויורד ברד, אני מרגיש די מסכן. יש ריצות, בעיקר כאלה שמגיעות אחרי אימון קשה, שאני ממש צריך להכריח את עצמי לקום מהמיטה, ואז בקילומטרים הראשונים, אני מרגיש כמו תאונה (אבל ממשיך להתנהג רגיל). אבל אני נהנה גם מהימים הקשים. אני מרגיש שהם מחשלים אותי לקראת המטרה - ותמיד יש מטרה. עושים אותי חזק יותר ונחוש, ועוזרים לי לגלות מי אני כול להיות.
לאחרונה זה לא כך. אולי זה בגלל שאין לי כרגע מטרה - אין שום מרוץ שאני מתכונן אליו - אבל לא רק. משהו משמעותי השתנה בחיי מאז נולד העולל (האם יש קשר בין המילה עולל למילה עול?). אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, אבל אני מרגיש את השינוי בכל רגע של כל יום. אין לי רגע דל. תמיד יש כביסה, קניות, מדיח, סטריליזטור, החלפות... עושה רושם כאילו הנסיעות בפקקים לעבודה וממנה הם הזמן היחיד שיש לי לעצמי.
אבל הדבר העיקרי הוא השינוי בסדרי העדיפויות. הריצה ירדה מהמקום שמנסים למצוא לה את הזמן שיפריע הכי פחות למהלך החיים, אל המקום של משהו שעושים רק כשיש זמן. ובדרך כלל כשיש זמן - אין כח. וגם אם זה הייתי מסתדר אם הייתה מטרה. כי לצאת לרוץ בשש בבוקר אחרי 5 שעות שינה שמחולקות ל-3 בשביל מרתון עוד חודשיים זה דבר אחר לגמרי מלצאת לרוץ בשש בבוקר אחרי 5 שעות שינה שמחולקות ל-3.
הריצה נדחקה למקום האחרון בחיי. הריצה נדחקה למקום שבו אין לה מקום, ועד שלא אסדר את חיי (ואת הראש שלי) מחדש, היא מחכה לי בצד.

יום ראשון, 15 בנובמבר 2009

הצעת חוק חדשה - חופשת לידה.

לאחרונה, אושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת החוק הזו. ההצעה בעצם מאפשרת לנשים להאריך את חופשת הלידה שלהן למשך חצי שנה בלא חשש כי יפוטרו. ביטוח לאומי ימשיך לשלם לנשים עבור 14 שבועות (כשלושה חודשים).
אני מתנגד להצעת החוק, כיוון שהיא לא ממש עושה כלום למען נשים. ראשית, היא משמעותית רק עבור נשים שילדו בטרם השלימו שנה במקום עבודתן. נשים אלו מהוות רק אחוז קטן מהיולדות. שנית, על הנשים הללו גם כך מופעל לחץ מצד המעסיק ומי שהקריירה חשובה לה, או שזקוקה לכסף, תוותר על 12 השבועות הנוספים כדי לשמור על מעמדה בחברה.
במקום זאת, עלה לי רעיון להצעת חוק שכן תיטיב עם נשים יולדות במקומות עבודתן. הצעת החוק שלי היא כדלהלן: חופשת הלידה לנשים תישאר 14 שבועות כמו היום, אולם המדינה תשלם רק עבור 8 שבועות. בנוסף, יקבל האבא חופשת לידה של 6 שבועות בתשלום ע"י ביטוח לאומי. עבור נשים שאינן נשואות, המגדלות את הילד לבד, או כל וריאציה אחרת, חופשת הלידה תישאר כמות שהיא היום.
לכאורה, זה בטח נשמע לכן כמו הצעה שפוגעת בנשים, הרי אני לוקח חלק מתשלומי ביטוח לאומי המגיעים לאישה ומעביר אותם לגבר, אולם אני טוען שהצעה כזו תיטיב בעיקר עם הנשים (בעיקר עם הנשים שיולדות כחלק מתא משפחתי קלאסי - אשה, גבר, ילדים, אולם לא רק). ראשית, הצעה כזו תגרום לגברים רבים לקחת חופשת לידה של 6 שבועות. בששת השבועות הראשונים שלאחר הלידה, האשה נמצאת במשכב לידה - זהו פרק הזמן שלוקח לגוף לחזור למצבו לפני ההריון. זוהי התקופה הכי קשה לאישה - פרט להסתגלות הנדרשת לטיפול בוולד החדש, היא נמצאת במצב פיזי רעוע. נוכחות ועזרה של הבעל בתקופה זו היא הכרח. שנית, הטיפול של הבעל בתינוק יגרום להאצת תהליך ההיקשרות של האבא לתינוק. בואו נודה, בשבועות הראשונים התינוק אינו עושה דבר פרט ללישון, לאכול, ולעשות את צרכיו. קשה להיקשר אליו אם לא נמצאים לידו (נכון שגם רמה גבוהה של הורמונים יכולה לעזור, אבל בכל זאת...). הרווח השלישי שנפיק מהצעת החוק, הוא צמצום הפער התעסוקתי שבין גברים לנשים. נכון להיום, אחת הסיבות לקיפוח נשים במקומות העבודה היא שהאישה עלולה להיעדר לתקופה של 3-6 חודשי חופשת לידה בעוד גבר יעדר מקסימום שבוע. ע"י זה שנוציא את הגבר לששה שבועות חופשה נצמצם את הפער הזה ואולי נתקדם טיפה בתחום של שוויון הזדמנויות.

הייתי רוצה לשמוע את דעתכם בנוגע להצעת החוק הנ"ל. אני מודה שהיא צצה לי בסופ"ש האחרון, כך שלא עבדתי עליה הרבה, אבל אשמח לביקורת והצעות שיפור.

יום שבת, 14 בנובמבר 2009

אבל מה זה אנדרואיד?

ביום שבו נולד בני, הרצאתי בכנס של IMA - איגוד שמאחד חברות שעוסקות בפיתוח תוכנה עבור מכשירים ניידים. הכנס, שאת רובו לא ראיתי (כיוון שהלכתי לישון ב-8 בבוקר, אחרי שהילד נולד לפנות בוקר), עסק בהשוואה בין סביבות פיתוח שונות למכשירים ניידים. אני הרצאתי על Android.

אנדרואיד היא סביבת פיתוח בקוד פתוח שפיתחה גוגל. היתרון הגדול שבהיות הסביבה בקוד פתוח, הוא שניתן לראות את כל הקוד שגוגל כתבו עבור מערכת ההפעלה, מה שמאפשר למפתח להבין כיצד מערכת ההפעלה של גוגל מנהלת את האפליקציות, ובעצם כל פעילות שמתרחשת על המכשיר. חוץ מזה, אנדרואיד מגיע עם מגוון אפליקציות יסודיות, מה שמספק מגוון דוגמאות כמעט אין סופי לאפליקציות.

כיוון שאנדרואיד היא מערכת הפעלה חדשה, גוגל טרחו לפתור מגוון בעיות רחב יחסית שנמצאות במערכות הפעלה אחרות, והפכו אותה למערכת שמאוד קל לפתח עבורה ולשלב את האפליקציה מעגל החיים של המערכת (לדוגמא, להעלות אפליקציה כשהטלפון מצלצל, או כשמגיע SMS). בהרצאה שהעברתי, נדרש פיתוח של אפליקצית דוגמא בכל אחת מהסביבות. לשם כך ניתנו 45 דקות. האפליקציה שלנו פותחה ב-15 דקות.

כתיבת אפליקציות באנדרואיד מתבצעת ברובה הגדול בשפת Java. בפוסטים הבאים בנושא, אני אנסה להציג בפניכם (מי שזה מעניין אותו) נושאים בפיתוח אפליקציות לאנדרואיד.

יום חמישי, 12 בנובמבר 2009

לונדון מחכה לי?

דבר ראשון, המלצה. בימים אלו משודרת בערוץ 10 סדרת תוכניות, בכיכובו של ירון לונדון, העוסקת במצבה של השפה העברית בימינו. בסדרה, לונדון פינת בן יהודה, ניתן לצפות כאן. השבוע שודר הפרק הרביעי, שעסק בחדירה של שפות זרות אל תוך העברית המדוברת. ירון לונדון הוא מאושיות הטלויזיה החביבות עלי, בין היתר בגלל העברית הרהוטה והעשירה השגורה בפיו.
באחד מקטעי התוכנית מצולם ירון לונדון בקניון, שואל אנשים לגבי מותגים דמיוניים שונים. למשל: בהתבסס על השם, האם תעדיף לקנות בושם "ברבור", או שמה את הבושם "SWAN". אתם וודאי יכולים לנחש כי מרבית האנשים העדיפו את המוצרים בעלי השם הלועזי. אז הועלתה הטענה כי הנהירה שלנו אחרי הביטוים הלועזיים נובעת מהרצון שלנו לצאת מהפרובינציה התרבותית שבה אנחנו נמצאים ולהתקרב למרכז ("LIAT באנגלית זה בינלאומי").
כאשר צפיתי בקטע הזה, הייתה לי הארה. פתאום התחוור לי הפרדוקס. באנגלית, לעולם נהיה פרובינציה. כיוון ששפת האם הרווחת במדינה היא עברית, וכיוון שאנחנו נמצאים במרחב גאוגרפי מרוחק מהמרכז דובר האנגלית, נגזר עלינו להישאר פרובינציה. להזכירכם, אלג'יריה היא פרובינציה ביחס לצרפת אפילו אם כל אזרחיה דוברים צרפתית.
הדרך היחידה שבה נוכל להיות במרכז, ולא פרובינציה תרבותית, היא על ידי טיפוח של תרבות ושפה עברית בעלת מאפיינים יחודיים לנו. כל מה שאנחנו צריכים לעשות, זה להפסיק לרצות להיות כמו מישהו אחר. ברגע שנקבל את מי שאנחנו, תתפתח פה יצירה מקורית שתמלא את החסר שאנחנו מרגישים ושואפים להשלים.
כדי להגיע למקום שבו אנו רוצים להיות, עלינו להפסיק לרדוף אחרי מרכז אחר, וליצור את המרכז פה. רק כשנפסיק לחקות אחרים ונחזור להיות אנחנו, נוכל להיגמל מהרצון להיות כמו מישהו אחר.

נ.ב.
כפי שאתם שמים לב, הבלוג הזה מקיף מגוון נושאים רחב. בכולם אני משתדל להביע את דעתי ואת השקפת עולמי. לא הייתי משתף אתכם בהשקפת עולמי, אם לא הייתי רוצה לשמוע את דעתכם עליה. אשמח אם תבקרו אותי ותתווכחו איתי, כמובן שאשמח אם תסכימו איתי, וזה בסדר גם אם תתווכחו אחד עם השני.
לכן, יש לי רק בקשה אחת - הגיבו למה שאני כותב.

יום רביעי, 11 בנובמבר 2009

ריצת בוקר

הבוקר יצאתי לרוץ.
8 ק"מ לכיוון פארק המדע ועוקף רחובות החדש.
אוויר הבוקר היה קר, לח ונעים.
גם החלזונות יצאו לרוץ הבוקר.
אל שדות הקטל האדומים של אקרשטיין.
נדרש ריכוז על-מנת לא לדרוך עליהם תוך כדי ריצה.
הצלחתי

יום שני, 9 בנובמבר 2009

ברית

ביום חמישי שעבר עשינו ברית מילה לבננו.
את הברית ביצע בביתנו ד"ר בנימיני שחוץ ממוהל הוא גם כירורג-אורולוג ילדים מומחה - מה שאומר שכשצריך לתקן בעיות שקרו בברית, הוא האיש שמתקן אותן. לא יכולנו לבחור איש מתאים יותר למשימה, והבחירה הזו מאפשרת לנו לישון בלילה (ואגיע אל זה בהמשך). רק על מנת לסבר את אוזניכם, הפעם היחידה שהילד בכה במהלך ואחרי הברית הייתה כשד"ר בנימיני נתן לו זריקת הרדמה מקומית. החל מנקודה זו, דרך הברית עצמה וכלה גם בפיפי הראשון (זה פשוט מדהים, הדברים שילד ראשון גורם לך לחשוב ולדבר עליהם), הילד היה רגוע כמו בכל יום שקדם לו (מה שלא ניתן לומר על ההורים שלו). גם מכל שאר הבחינות, נראה כי הברית עברה בהצלחה.
עבורי (ואני מאמין שמה שאני כותב נכון גם לגבי אשתי), יום חמישי היה אחד הימים הקשים בחיי כאדם בוגר. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שעשיתי משהו (או שלא מנעתי משהו, שהיה בכוחי למנוע) באופן מודע ולא חשבתי שזה הדבר הנכון לעשותו. תנו לי להבהיר משהו, במהלך חיי טעיתי, אני טועה, ועוד אטעה המון. אין תחום בחיי שאני יכול להגיד שאני חף בו מטעויות. אבל הטעויות הללו נובעות מחוסר הבחנה במה שנכון לעשות, ולעיתים גם ממזג חם או מאובדן עשתונות. אני לא זוכר עוד מקרה שבו מתוך שיקול דעת ובקור רוח בחרתי לעשות את המעשה שנראה לי לא נכון.
זו לא הרגשה נעימה, והיא הועצמה ע"י העובדה שקורבן המעשה היה הבן חסר הישע והאהוב שלנו. אל תבינו אותי לא נכון, אני מקבל על עצמי את האחריות לקבל עבור ילדי החלטות. אני גם יודע שחלק מההחלטות שאני אקבל יכאבו - חיסונים הם דוגמא מוצלחת להחלטות כאלו. אבל אני מתכוון לקבל את ההחלטות הללו מתוך כוונה לעשות את מה שהכי טוב לילד. ברית המילה לא עומדת בקריטריון הזה.
אני אדם חילוני. משמעות הדבר היא שאני לא מאמין בקיום האל ולכן, למה שנקרא "מצוות האל" אין יותר תוקף לגבי מאשר המילים שב"רומן רוסי" של מאיר שלו. אני אבהיר את עמדתי - אני מקבל את התנ"ך כטקסט המכונן של העם היהודי ואני מכיר בחשיבותו ככזה, אבל אני עדיין רואה בו ספר שנכתב כולו (כולל התורה) ע"י אנשים ושהמצוות בו אינן מחייבות אותי. לכן הטיעון בעד ביצוע ברית כמצווה על עם ישראל אינו תקף מבחינתי.
אם כן, השיקולים שנשארים על השולחן הם: מחד, הטיעון נגד הברית, העובדה כי מדובר בהטלת מום (גם אם אסתטי ומקובל חברתית) בתינוק חסר ישע. לכך ניתן להוסיף מגוון טענות בנוגע לצורך בעורלה וההנאה העתידית מיחסי מין, אולם טיעונים אלו מתגמדים ביחס לראשון. מאידך, ניצבים שלל טיעונים, שעוסקים רובם ככולם בסוגיית המקובלות החברתית של הברית בחברה של ימינו. שלא תחשבו שלא סיפרנו לעצמנו את הטיעונים בעד הברית. נאחזנו בהם כמו שטובע נאחז בגזע עץ בלב ים, אולם הם התגלו כמשענת קנה רצוץ.
למזלנו, התעקשותה של אשתי על כירורג-אורולוג ילדים והעובדה כי הברית עברה בלא סיבוכים עד עכשיו, מקלות על תחושותינו. אולם אנחנו כבר החלטנו - בפעם הבאה, רק בנות.


10/11/09 - עדכון
העירו לי בעדינות כי בפוסט הזה אני מאוד מרכך את התחושות והרגשות שהיו לי (ולאשתי) ביום הברית. זה נכון כמובן. הריכוך הזה נובע משתי סיבות: הראשונה היא שהפוסט נכתב ארבעה ימים אחרי הברית (שבה למרבה המזל לא הסתבך כלום). הסיבה השנייה היא שמדובר גם כך בנושא טעון, ובתור בן-אדם מופנם, אני נוטה שלא להחצין את רגשותי.
ההערה שקיבלתי נכונה.

יום שבת, 7 בנובמבר 2009

בואו נדבר על כלכלה

זהירות פוסט ארוך.
הבוקר קראתי בדה-מרקר את הכתבה הזו (אני אתייחס לזוג הראשון). בהזדמנות אני ארצה לדבר על כתבות כאלו, מה הן בעצם אומרות ולמה הן מופיעות בעיתונות הכלכלית בארץ, אבל הפעם מעניין אותי להתייחס למספרים.

בגלל שאשתי ואני שוקלים ברצינות לקנות דירה למגורים, הנושא קרוב לליבי. אחד הדברים שמטרידים אותי הוא המגבלות הנוקשות יחסית שהשתנו על עצמנו בכל הנוגע לתקציב הדירה הכולל ולמשכנתה. המגבלה שלנו היא משכנתה של 50% מערך הדירה, והחזר חודשי של 20% מההכנסה שלנו נטו. לא המצאנו את המגבלות הללו: אלו ההנחיות שרוב המומחים לכלכלת בית וכן היועצים של הבנקים נותנים. הבעיה (אם זו אכן בעיה) היא שאנחנו לא מצליחים למצוא כרגע דירה שתתאים לנו בתקציב שמתאים לנו, ולעתים מתגנבת המחשבה שאולי אנחנו שמרנים מדי.
הרי סביבנו אנשים קונים דירות עם 70% משכנתה, ואלו אנשים שמצבם הכלכלי פחות טוב משלנו. האם יכול להיות שאנחנו טועים? לכן הכתבה שלפנינו מעניינת אותי - היא נותנת הצצה למספרים שעומדים מאחורי עסקאות קונקרטיות, ומאפשרת לי לבדוק את המספרים ואת השיקולים. אז בואו נסתכל על הזוג הראשון בכתבה. מדובר בזוג עם ילד קטן - בדומה לאשתי ולי. שני ההורים עובדים - שוב, כמונו.
עכשיו בואו נראה את המספרים. אני יודע שזה עלול להישמע טרחני - ואתם עלולים להפסיק לקרוא, אבל אני מבטיח לנסות ולהיות קצר וברור ומעניין. הזוג שלפנינו קנה דירה ב-1,150,000 ש"ח. הם לקחו: "70% מהסכום במשכנתה. 70% במסלול צמוד ריבית פריים ו-30% בהחזר קבוע". במספרים זה יוצא 805,000 ש"ח משכנתה, מתוכם קצת יותר מ550,000 ש"ח במסלול צמוד פריים. הם מתכוונים להחזיר 3300 ש"ח בחודש.
פתחתי את מחשבון המשכנתה הזה כדי לחשב את את אורך המשכנתה לפי ההחזר הזה. יצא לי שלפי ריבית של 3% הם יחזירו את המשכנתה ב-31 שנה. זה לא שאני חושב שהם ישלמו 3% ריבית, אבל נניח. הם אמורים לשלם את המשכנתה הזו עד שהם יגיעו קרוב מאוד לפנסיה (שניהם בני 35 היום).
אבל הנתון שממש לכד את ליבי במספרים שלפנינו הוא ההלוואה צמודת הפריים של מעל חצי מליון ש"ח שהם לקחו. כדי להבין את הבעייתיות של נתון הזה הנה שתי מילים על ריבית המשכנתה ועל משכנתה צמודת פריים. קל לחשב את הריבית השנתית שאנחנו משלמים על משכנתה: על כל 100,000 ש"ח הלוואה, אנחנו משלמים כל שנה 1000 ש"ח לכל אחוז ריבית. כך שאם לקחנו 300 אלף ש"ח הלוואה בריבית 4%, נשלם (בקירוב, כי כל שנה הקרן יורדת) 12 אלף שקל לשנה.
משכנתה צמודת פריים היא משכנתה בריבית משתנה על בסיס חודשי, כאשר הריבית מחושבת כל חודש על ידי מרווח קבוע מריבית הפריים במשק. ריבית הפריים כרגע היא 2.25% (1.5% מעל ריבית בנק ישראל) וניתן לקבל את ההלוואה בריבית P-0.8%. הזוג שלפנינו בטח קיבל את ההלוואה בריבית P-0.5% שזה משהו כמו 1.75% שזה אחלה.
אז מה הבעיה? הם לקחו משכנתה גבוהה בריבית נמוכה - יפה להם. הבעיה היא שהריבית משתנה בהתאם לריבית הפריים. הבעיה הקשה יותר היא שהם חשופים לעליית ריבית הפריים עם הלוואה של 550 אלף ש"ח. אם תחזרו שתי פסקאות למעלה, תראו שכל עלייה של אחוז בריבית הפריים, תאלץ את הזוג הזה לשלם תוספת של 5500 שקל כל שנה רק כדי לכסות את השינוי בריבית על ההלוואה שלהם. זה יוצא תוספת של 450 ש"ח לחודש החזר חודשי - ואת המספר הזה אתם בטח מבינים.
רציתי לבדוק האם הקוראים של דה-מרקר מבינים את הנתון הזה, אז קראתי את הטוקבקים לכתבה, ויותר מקורא אחד כתב שסטנלי פישר אמר שהוא לא מתכנן העלאת ריבית. אני מניח שסטנלי פישר באמת אמר את זה, וזה עשה אותי עצוב. זה העציב אותי כי אנשים לא מבינים שסטנלי פישר מדבר על החודשים הקרובים (אם לא על החודש הקרוב). הוא לא יכול לדבר בטווח של שנים כי הוא לא יודע מה יהיה מצב המשק בטווח של שנים, כמו שהוא לא ידע ב-2006 שיהיה משבר ב-2008. ז"א שהאמירה הזו שלו בטח שאינה רלוונטית למי שלקח משכנתה לטווח של 25-30 שנה.
ההערכות של כלכלנים הן כי ריבית בנק ישראל בטווח הבינוני-ארוך (3-5 שנים והלאה) תהיה בטווח של 3-4% לשנה. מה שאומר שבטווח של 5 שנים מהיום, הזוג שלנו, שרון ומזל כהן מרחובות, ישלמו בממוצע 12-13 אלף שקל נוספים כל שנה על מנת לכסות את הריבית על המשכנתה. כך שבמקום החזר סביר של 3,300 שקל לחודש, הם ישלמו בערך 4,400 שקל לחודש.
כאשר הבנק נותן לכם משכנתה, היו בטוחים שהוא מגן על עצמו מכל תרחיש (או כמעט כל תרחיש) שייתכן במשק. מי שרוצה להבין מה הבנק חושב על ריבית בנק ישראל לטווח הארוך, שיבחן את המשכנתאות בריבית קבועה שהבנקים מציעים, ושם תתברר התמונה - לטווח של 30 שנה, לא תקבל ריבית נמוכה מ-4% עם החזר צמוד למדד. אם הבנק היה חושב שבטווח הרחוק הריבית המשתנה לא תעלה, הוא היה שמח להציע לכם ריבית קבועה נמוכה יותר - זה היה עוזר לו להתחרות בבנקים אחרים.
שרון כהן מרחובות הוא מתווך נדל"ן. הוא מבין בנדל"ן יותר ממני. הבעיה היא שבכסף הוא לא ממש מבין. הוא לא מבין אל היקף הסכנה שהוא חשוף לה, והוא לא מבין עד כמה הסיכוי שהתרחיש הזה (לשלם עוד 1000 שקל בחודש) יקרה - גדול. אנחנו מדברים על משהו שיקרה בסבירות של מעל 80%. הריבית המשתנה היא מלכודת דבש - הדבש הוא החזר חודשי נמוך עבור הלוואה גבוהה, אבל העוקץ - לשלם הרבה יותר ממה שתכננתם, את העוקץ הזה תרגישו היטב.
הנקודה שמאחורי הפוסט הארוך מאוד הזה היא זו: חוץ מהתנאים של ההלוואה שאתם לוקחים, אתם חייבים לנסות להבין מה השינויים שעלולים (או עשויים) לקרות בכלכלה יגרמו להלוואה שלכם. יש אפיקי השקעה שיקזזו זה את זה, בגלל שזו הדרך שהכלכלה עובדת. העלאת ריבית תגרום לכם לשלם יותר באפיקים המשתנים, אבל סביר שהיא תגרום לירידה במדד ובדולר. ריבית נמוכה עלולה לעודד אינפלציה. כך שאם תשלבו בין האפיקים בצורה חכמה, תוכלו לקזז את ההשפעה של השינויים הללו על ההחזר החודשי שלכם.
נקודה נוספת היא שכאשר חושבים לטווח של יותר מ-10 שנים, גם תסריטים שנראים הזויים מקבלים סבירות לא קטנה. הסיכוי שנראה עוד משבר כלכלי (מעבר לנוכחי) ב-15 השנה הקרובות הוא גבוה. עד כדי כך גבוה, שאני אופתע אם הוא לא יקרה. אני לא יודע כמה גדול הוא יהיה, או מה יגרום לו, אבל אני בטוח שהוא יבוא.
לכן, אני לא חושב שאשתי ואני שמרנים עם המגבלות ששמנו לעצמנו על רכישת דירה. ואני גם חושב ששוק הנדל"ן הולך לרדת, ביום שמשפחת כהן מרחובות תבין שהיא לא יכולה לשלם את המשכנתה על הדירה, ותמכור אותה.

יום ראשון, 1 בנובמבר 2009

בוקר של כיף

איזה בוקר של כיף, איזה כיף שהיה לי הבוקר...
התעוררתי עם השעון וחשבתי לרוץ בפארק הירקון, אבל הייתי עייף מדי, אז החלטתי לוותר לעצמי (וגם כאבה לי הרגל קצת). עשיתי תרגילים והתארגנתי לצאת לאיטי. בינתיים אשתי והילד התעוררו. לקחתי לי ארוחת בוקר ואת הזבל, וירדתי למטה. זרקתי את הזבל ונכנסתי לאוטו.
לא מניע. הקודן לא עובד. אוטו בן 3 חודשים, וכבר פעם שנייה שזה קורה.
התעצבנתי, בטח שהתעצבנתי.
עליתי בחזרה מתוך מחשבה שייקח לקודן קצת זמן להתאפס על עצמו (זה מה שקרה בפעם הקודמת - כשהגיע הגרר, הקודן נכנע והצלחתי להתניע).
בינתיים הילד אכל. אשתי הציעה לי להחליף לו - אם אני כבר בבית בשעה כזו.
לקחתי את הילד לשידה והורדתי לו את האוברול. אחר כך הורדתי את החיתול והתחלתי לנקות אותו. את הילד, לא את החיתול. בדיוק אז, הילד החליט שהוא צריך להשקות את המיטה שלו - אחרי הכל היא מעץ, והיא נורא קטנה - אולי היא תגדל. תוך כדי התהליך של זריקת חיתול על מבושי העולל, הוא השקה גם את עצמו (רק את הבטן). וגם את החולצה שלו. וגם את החיתול של שידת ההחתלה.
בצעד מנהיגותי, החלטתי שמגבונים לא יועילו עוד, וביקשתי מאשתי להכין את המים החמימים לשטיפה זריזה של הילד. שטפנו אותו. הוא בכה קצת. זה די נדיר שהוא בוכה. מדובר בעולל בן פחות משבועיים וממרומי הנסיון בן הפחות משבועיים שלי בהורות, אני מרשה לעצמי להעיד שהוא תינוק די נוח (בעיקר נוח לי, כי אני יוצא לעבודה בבוקר וחוזר בערב - אבל גם אשתי מסכימה שהוא ממש חמוד).
כשניגבנו אותו הוא נרגע. זה דבר די מדהים אצלו. כשרע לו הוא בוכה, אבל ברגע שלא רע לו יותר - הוא נרגע. הוא לא כועס שקודם היה לו רע. הוא לא נפגע ולא נעלב (נחשו מאיזו עדה הוא). בקרוב אני אכתוב על איך תינוקות (או לפחות התינוק שלי) מממשים הלכה למעשה את כל תורתו של בודהה - וזאת בלי לדעת מי זה בודהה או אפילו לשמוע את המילה בודהה.
חיתלתי והלבשתי אותו, ומסרתי אותו לאמא שלו להמשך טיפול.
נפרדתי מהם לשלום וירדתי למטה. השעה הייתה שמונה. הקודן עדיין לא עבד.
התעצבנתי, בטח שהתעצבנתי.
צעקתי בתוך האוטו. לחצתי על הקודן בעצבים. הרבה פעמים. הקודן נבהל וננעל.
אחרי דקה הקודן השתחרר. הקשתי את הקוד והנעתי.
למדתי משהו חדש.
כיף.




הערה:
שמתם לב שמדי פעם השתרבבו לי לטקסט מילים, ביטויים וטון בעגה צבאית?
מוזר, אני ממש לא אדם כוחני או מיליטנטי. כנראה שבתוך עמי אני יושב, למרות הכל.

יום שבת, 31 באוקטובר 2009

ר"ר - רשומה ראשונה

כבר כמה חודשים שאני נאבק ברעיון לפתוח בלוג. מצד אחד יש לי המון דברים להגיד, על ריצה, טכנולוגיה, החיים בארץ והחיים בכלל. מצד שני, לא תמיד קל לי לכתוב. לוקח לי הרבה זמן לגבש את מה שיש לי להגיד (ויש לי הרבה מה להגיד), לכדי קטע שראוי לכתוב אותו. אתם מבינים, אני מתייחס לכתיבה ברצינות. מצד שלישי (אני, רב-פנים אני), אין לי זמן - ולראיה, התחלתי לכתוב את הרשומה הזו לפני שבוע, ועכשיו אני כותב אותה מחדש. בין עבודה, תחביבים והילד החדש שאנו (אשתי ואני) חובקים, לא נשאר הרבה זמן לכתוב.

ובכל זאת, כיוון שזו רשומה ראשונה בבלוג שלי, נראה לי ראוי לספר לכם (ולכן) באילו נושאים יעסוק הבלוג שלי. והריהם לפניכם, ללא כל סדר מחייב:

ריצה - אני רץ. כבר 13 שנים. אני רץ למרחקים ארוכים: מ-5000 מ' ועד מרתון. אני רץ כדי לקבוע תוצאות מהירות יותר ממה שקבעתי קודם. אני נהנה מזה. ממש נהנה מזה. אני רץ מהר יחסית לכלל האוכלוסיה, אבל אני מכיר הרבה אנשים שרצים מהר ממני. זה בסדר רוב הזמן, אבל לפעמים זה משמש לי מקור מוטיבציה. כן, אני מודע לעובדה שהמרדף הזה אחרי תוצאות הוא טפשי.
הוא טפשי כי הוא לעולם לא נגמר, אבל בעיקר הוא טפשי כי אין לו שום משמעות מחוץ לעצמו. הוא לא מביא לי עושר, כבוד, או תהילה (למעט בקרב קבוצה קטנה עד כדי גיחוך של אנשים נפלאים עד כדי גיחוך). העובדה שהמרדף הזה טפשי כל כך, היא מה שהופכת אותו לנפלא. המרדף הזה אחרי תוצאה נעשה רק לשם עצמו, ודברים כאלה, שנעשים לשם עצמם הם נפלאים. אני לא צריך סיבות בשביל לרוץ. אני צריך שהרגליים יהיו בריאות (והן לא תמיד), ואני על השבילים.
כפי שאתם רואים, יש לי המון מה לכתוב על ריצה, ואני מתכנן לכתוב גם על הפן המקצועי וגם על הפן הנפשי.

החיים (פילוסופיה בשנקל) - יש לי תואר ראשון בפילוסופיה. זה לא קרה סתם. אני מנסה להבין את העולם שבו אני חי. אני מרגיש שאני מתקדם בנסיון הזה, קרי, אני מבין את החיים היום טוב יותר מאשר הבנתי אותם לפני מספר שנים. יחד עם זאת, אני מודע לעובדה כי ייתכן שיקרו מקרים בעתיד (אולי אפילו הקרוב) שיגרמו לי לגרד בפדחתי בתמיהה.
אני חילוני, לגמרי. אני מאמין שאין אלוהים. אני מאמין שהגענו למצבנו היום בדרך של אבולוציה (מוטציות ולחצי ברירה), ואני חושב שניתן להגיע לתובנות על התנהגותנו באמצעות חשיבה אבולוציונית. אני מאמין גם שתורת המשחקים יכולה לעזור לנו להבין את המציאות - אם נצליח למלא את הפער שבין התיאוריה למעשה (אני מבטיח לכתוב על זה בקרוב).
אני מתכוון לנסח בפניכם את מחשבותיי במגוון נושאים, במטרה להסביר, לשכנע וללמוד (גם מכם, וגם מעצם התהליך).

טכנולוגיה - ב-15 השנים האחרונות אני עוסק בתכנות. בתחילה בצבא, ואחר כך באזרחות. כיום אני ראש צוות בחברה שמבצעת פרוייקטי פיתוח תוכנה. אני בהחלט לא טכנולוג. לשקוע בטכנולוגיה מסוימת ולרדת לפינות החשוכות שלה - ממש לא עושה לי את זה. אני איש של לוגיקה - של פתרון בעיות. יחד עם זאת, בשנה האחרונה, אני עוסק בפיתוח לטלפונים סלולריים שמבוססים על מערכת ההפעלה אנדרואיד. אני מרשה לעצמי להגיד שכנראה אין הרבה אנשים בארץ שמכירים את מערכת ההפעלה הזו טוב ממני. חוץ מזה, יש לי מה להגיד על התעשייה הזו שאני שייך אליה.
אני אכתוב גם על נושא זה בבלוג ואני מקווה להיות מעניין.

אני מקווה לכתוב מספיק (לפחות פעם בשבוע), ולהיות רהוט ומעניין. אני אשמח לשמוע תגובות על הבלוג, ועל מה שכתוב בו, מאנשים שאני מכיר, ומאנשים שאיני מכיר. חלק מהרצון שלי לכתוב בלוג נובע מהרצון להגיע לאנשים שאינם חלק מהסביבה המיידית שלי.

אתם מוזמנים,
תהנו