בטח קראתם את הכותרת הזו וחשבתם: "כוס אמק על השופטים האלה". אנשים דורסים ילד למוות (טוב הוא צמח ולא מת, אבל זה קרוב מספיק), בורחים מזירת התאונה, מנסים להסתיר את הראיות, ובסוף מקבלים עונש קל - כמו זורק הנעל על בייניש. "עונש קל?", אני אשאל אתכם, "שלוש שנים בכלא זה לא קל". "עונש קל", אתם תענו לי - "הם הרגו ילד בן 12".
ומה אם תגלו פתאום שהם בכלל לא פגעו בו - הוא פגע בהם. כן, גם המשטרה וגם בוחן התנועה שלה טוענים שהם לא אשמים בתאונה. נו, תשאלו: "מה זאת אומרת הם לא פגעו בו? הרי היה כתוב בעיתון.". הם אכן היו מעורבים בתאונה, אבל הם ממש לא אשמים - הילד, אמיר בלחסן, פגע בהם. ומה אם תגלו שגם אם הם היו נשארים שם לנסות לעזור לו (הם הרי מוסמכים בנוירו-כירורגיה, כמוני), זה לא היה משנה כלום - הוא הובהל לבית חולים בתוך דקות. עכשיו בואו נגיד עוד כמה דברים:
בואו נגיד שהילד נסע על קורקינט ממונע (אני חושד שמהסוג שאינו חוקי בארץ - אולם איני בטוח). ובואו נגיד שהוא נסע עליו בלי קסדה. התמונה שמתקבלת עכשיו, היא שלזוג הזה לא הייתה שום השפעה על מצבו של הילד בעקבות התאונה, פרט לחוסר המזל שהילד נכנס בהם ולא במישהו אחר.
נכון, הם ברחו מזירת התאונה וזו עברה על החוק בישראל. אבל זו עברה שמבוצעת בד"כ תחת השפעה של טראומה. יום אחד אולי נשאל מה עושים עם אדם שהפר חוק אבל הוא חסר הכישורים המנטליים לקיים את החוק (אחריות מופחתת?). והם צריכים להיענש על העברה הזו. אבל כשחושבים על העובדה שלמעט הבריחה, התאונה יותר קרתה להם מאשר הם היו שותפים לה, נראה ששלוש שנים מאסר על החלטה שגויה תחת לחץ - זה קצת יותר מדי.
לעיתים, כשאני שומע סיפורי פלילים בחדשות, אני מנסה לשים את עצמי במקום האשם ולחשוב מה הסיכוי שאני אנהג כמוה באותה סיטואציה. לרוב, הסיכוי הוא אפסי. במקרה הזה, אני לא יכול להגיד את זה, והמחשבה של לבלות 3 שנים בכלא, מפחידה אותי.
ומה אם תגלו פתאום שהם בכלל לא פגעו בו - הוא פגע בהם. כן, גם המשטרה וגם בוחן התנועה שלה טוענים שהם לא אשמים בתאונה. נו, תשאלו: "מה זאת אומרת הם לא פגעו בו? הרי היה כתוב בעיתון.". הם אכן היו מעורבים בתאונה, אבל הם ממש לא אשמים - הילד, אמיר בלחסן, פגע בהם. ומה אם תגלו שגם אם הם היו נשארים שם לנסות לעזור לו (הם הרי מוסמכים בנוירו-כירורגיה, כמוני), זה לא היה משנה כלום - הוא הובהל לבית חולים בתוך דקות. עכשיו בואו נגיד עוד כמה דברים:
בואו נגיד שהילד נסע על קורקינט ממונע (אני חושד שמהסוג שאינו חוקי בארץ - אולם איני בטוח). ובואו נגיד שהוא נסע עליו בלי קסדה. התמונה שמתקבלת עכשיו, היא שלזוג הזה לא הייתה שום השפעה על מצבו של הילד בעקבות התאונה, פרט לחוסר המזל שהילד נכנס בהם ולא במישהו אחר.
נכון, הם ברחו מזירת התאונה וזו עברה על החוק בישראל. אבל זו עברה שמבוצעת בד"כ תחת השפעה של טראומה. יום אחד אולי נשאל מה עושים עם אדם שהפר חוק אבל הוא חסר הכישורים המנטליים לקיים את החוק (אחריות מופחתת?). והם צריכים להיענש על העברה הזו. אבל כשחושבים על העובדה שלמעט הבריחה, התאונה יותר קרתה להם מאשר הם היו שותפים לה, נראה ששלוש שנים מאסר על החלטה שגויה תחת לחץ - זה קצת יותר מדי.
לעיתים, כשאני שומע סיפורי פלילים בחדשות, אני מנסה לשים את עצמי במקום האשם ולחשוב מה הסיכוי שאני אנהג כמוה באותה סיטואציה. לרוב, הסיכוי הוא אפסי. במקרה הזה, אני לא יכול להגיד את זה, והמחשבה של לבלות 3 שנים בכלא, מפחידה אותי.
רשומות
זה אכן שופך אור חדש על הפרשה, אבל עדיין משאיר נקודות פתוחות:
השבמחקלמה המשפחה הסכימה לעונש במקרה כזה? הם היו צריכים לדרוש משפט.
מה לגבי זה שהם הסתירו ראיות?
איך העו"ד שלהם לא דאג להם לעונש מופחת?
איפה השופט?
משהו כאן מוזר. חסר פרטים לדעתי.
אלו נקודות טובות. אחד המסרים המרכזיים של הפוסט הזה הוא השטחיות של הטיפול התקשורתי בסוגיות מורכבות (גם אם לא מורכבות מאוד).
השבמחקלגבי השופט. אני חושד שגם הוא קורא ב-Ynet.
אי אפשר שלא לקשר את זה למקרה תאונת ה"פגע וברח" שבה נהרג מר חשין (כמובן שלא במקרה מודגש שם המשפחה). הגבתי אז בכל הטוק-בקים את התגובה המאוד לא פופולרית, שלעניות דעתי, הפוגע הוא קרבן גדול יותר מהנפגע. אכן, כפי שהגיב UNITED, גם במקרה זה הנסיון להעלמת ראיות הוא בעייני העבירה החמורה ביותר של הפוג, אך היא סבירה לחלוטין בהתחשב בזה שהכיר את העליהום הציבורי שיפגוש.
השבמחקכחובב פעילות גופנית מושבע ורוכב דו-גלגלי (אמנם ממונע) אני קורא: יורדו האופניים מכל כביש בו מהירות הנסיעה המותרת היא מעל 50 קמ"ש. אני מזכיר שהרוב המכריע של רוכבי אופני הכביש רוכב בשוליים, דבר האסור על פי חוק. אין זה מקרה: השוליים נועדו עבור הנהגים, כדי לאפשר לכביש להיות סלחן לטעויות. כך, שרוכבי האופניים בשוליים גם עבריינים וגם מסכנים את חייהם של הנהגים (לא סכנה פיזית, אבל דמיינו איך יראו חייכם אם הרגתם בטעות רוכב עם הרבה כושר גופני ומעט כושר חשיבה).