"פרויקט האתיופים"

לפני שבוע פורסמה באתר איגוד האתלטיקה הודעה הזאת. אני כנראה בחור ביקורתי מדי, אבל כבר הכותרת, "ניו באלאנס תממן פרויקט אתיופים", נשמעת לי בעייתית. קריאה קצת יותר מדוקדקת, מעלה בעיות קשות עוד יותר. ראשית, חשוב לציין שלמרות הכותרת, אחד מבין 7 המרתוניסטים הוא לא ממוצא אתיופי. זה יכול לגרום לי לחשוב שהכותרת היא סתם טעות מביכה. עכשיו, אני חושב איך עליי לנסח את הביקורת על הכותרת, בלי שאחשד בגזענות.

מה שיותר מטריד מהכותרת, זה הציטוט הבא: "וזאת במטרה לסייע ולקדם את האוכלוסייה האתיופית בעלת פוטנציאל בריצות הארוכות." כמובן שזה משפט דו משמעי (אם לא רב משמעי), אבל אני אתייחס למשמעות המסתברת יותר לפי הדרך שבה הוקצו המשאבים. לפי משמעות זאת, הכסף יינתן לאוכלוסיה של אתיופים בעלי פוטנציאל בריצות ארוכות. לאור זאת, היה נחמד אלמלא ניתן היה לומר בביטחון יחסי ששיאם של בערך מחצית מהספורטאים שייתמכו בפרוייקט נמצא מאחוריהם.

איני מנסה לגזול מכבודו של איש - מדובר ברצים עתירי הישגים. ברשימה ישנם 4 אלופי ישראל למרתון ולפחות שניים מהם החזיקו (אחד עדיין מחזיק) בשיא ישראל. אבל רשימת הגילאים שלהם כוללת 47, 41, 37 ו-34. לא מדובר פה בפיתוח פוטנציאל, מדובר בנסיון להשיג יותר (קריטריון לאליפות אירופה) מרצים שלא הצליחו לשחזר בשנתיים האחרונות את ההישגים אותם קבעו בשיא הקריירה.
אני תמיד מברך על כסף שמושקע באתלטיקה, בעיקר בגלל שמושקע כל-כך מעט. אבל דווקא בגלל שמושקע כל-כך מעט, זאת נראית לי פשוט כהשקעה לא חכמה. יש כמה רצים צעירים עם פוטנציאל להצליח בריצת המרתון, אם ישקיעו בהם ויעבדו איתם נכון. מיצוי פוטנציאל למרתון הוא תהליך ארוך וקשה לעשות אותו כמו שצריך בלי תמיכה. במקום לנסות לאתר פוטנציאלים כאלה ולתמוך בהם לאורך זמן, ניו-באלאנס והאיגוד בוחרים לנסות להשיג מטרה לטווח קצר (אליפות אירופה).
חוץ מזה, האיגוד צריך דובר. "פרויקט האתיופים" מוכיח את זה.

אהבה זה כואב

אתמול בבוקר יצאתי לרוץ. היה אוויר טוב, קריר. הרגשתי לא רע. יצאתי מוקדם, אז תכננתי לרוץ 12 ק"מ. סוף סוף, לראשונה מאז חזרתי לרוץ, הריצה זרמה (גם אם הקצב לא היה מאוד מהיר) והרגשתי טוב.
זאת אומרת, הרגשתי טוב עד הקילומטר העשירי, שם רצתי בכניסה לפארק המדע מכיוון עוקף רחובות החדש. שם, סמוך למדרכה שמרוצפת בבלטות בטון של אקרשטיין, יש שדרת עצים ומתחתיה איזשהו עשב. אני נוהג לרוץ על העשב כיוון שהמשטח רך ונעים יותר. הכל היה בסדר, עד שהרגשתי דקירה חזקה ברגל שמאל, ממש לפני העקב.
מסתבר שלעצים שעיריית רחובות בחרה לשתול בשדרת הראשונים שלה יש ענפים דקים שמעוטרים בשורת קוצים באורך של כ-3 ס"מ. הקוצים האלה ארוכים, דקים וחזקים ומסודרים בצפיפות של קוץ כל 5 ס"מ בערך. עוד מסתבר, שהענפים הנפלאים הללו נוטים לנשור מהעצים ולנוח באין רואה בעשב, עד שמישהו, אדם או חיה, ידרוך עליהם.
הוצאתי את הקוץ, שחדר דרך הגפה לנעל ומשם לכף הרגל, מהרגל, והורדתי את הנעל על מנת לאמוד את הנזק. כבר על הגרב ראיתי את הדם, אבל הפצע לא דימם באופן פעיל. נותר שטף דם ברגל. עכשיו, התחלתי לדאוג, כי הייתי 3 ק"מ מהבית, וההיתי צריך לחזור עד עשרה לשבע. נעלתי את הנעל מחדש וניסיתי לרוץ. למזלי, הפצע לא נמצא במקום שאני דורך עליו ישירות אלא מעט במעלה הקשת. חזרתי הביתה בזמן.
תודה לעריית רחובות. אני אוהב לרוץ, והם הזכירו לי שלפעמים אהבה זה כואב.

בעניין שונה מעט, בשבוע שעבר רצתי מעט יותר מ-33 ק"מ בשלוש ריצות

השכבה

היום מלאו לילד ארבעה חודשים. המזל הטוב שלנו נמשך, והוא רק הולך ומשתפר. דבר ראשון הוא ילד מאוד סבלני (מעניין מאיפה הוא קיבל את זה), הוא נחמד לכולם ומאוד חייכן. הוא גם רגוע, וזה עושה גם את אמא שלו וגם אותי רגועים. אבלהכי חשוב, זה שהוא ישן ממש בסדר. הילד הולך לישון בשמונה בערב, וקם פעם אחת בלילה לאכול, ועוד פעם או פעמיים הוא רוצה מוצץ.

יש רק רגע אחד במהלך כל יום שאני חושש ממנו - ההשכבה. התהליך הוא כזה: אני חוזר הביתה, ואז אנחנו מקלחים אותו, ואם הוא לא עייף אני עושה לו עיסוי. בשלב מסוים, וזה יכול לקרות אחרי דקה עד עשרים דקות, אני שם לב שהילד התעייף. מכאן מתחיל מרוץ מורט עצבים - להלביש את הילד לפני שהוא מתחיל לישון. אם תפסתי אותו בזמן, והבגדים נוחים להלבשה, אז אפשר לערסל את הילד בזרועותי ולשים אותו במיטה אחרי דקה. מקסימום לחזור עוד פעם או פעמיים ולתת לו את המוצץ שהוא הפיל.

אבל אם הילד התחיל לבכות, אלו יכולות להיות גם עשר דקות ויותר של בכי קורע לב עד שהוא נרגע ומוכן ללכת לישון. זה פשוט קטע מבאס, כי תמיד הילד ביידים, והוא בוכה וזז ונהיה לי חם ואני רק רוצה שהוא יירגע, ואני חייב להישאר רגוע אבל זה ממש מבאס.

והקטע הכי מטריד הוא שאין לי מושג, כשאני מגיע הביתה, ואפילו לא בזמן המקלחת, איזו השכבה תהיה היום. וזה מה שהורג אותי. אם הייתי יודע שהילד יבכה אפילו שעה - הייתי מתמודד עם זה. הייתי סופר את הדקות אחורה ומנחם אותו ומחכה שזה יעבור. אבל אי הידיעה הזו - מבאסת אותי.

תמיד מזכירים לנו שילדים צריכים סדר יום ויציבות. שהם צריכים לדעת מה הולך לקרות, וזה מקנה להם שלווה וביטחון. מסתבר שגם הורים.

1984

בשבת האחרונה טיילתי עם המשפחה. את הטיול התחלנו ב"מיני ישראל". זהו מייצג מרשים שאמורלהכיל דגמים מיניאטורים של אתרים נבחרים מרחבי המדינה. אני חייב להודות שהרעיון מקסים, ושקיבלתי מספר רעיונות לטיולים שארצה לעשות בעתיד. מהביקור באתר, ניתן ללמוד הרבה על הקורה במדינתנו הקטנה.
למדתי למשל על בעיית השילוט בארץ:

אחד הדברים שצרמו לי מעט היה הדגש שקיבלו התורמים ל"מיני ישראל" במייצגים. זוהי מהדוגמאות הפחות בוטות:

כשנכנסתי עכשיו לאתר של "מיני ישראל" למדתי במדור השאלות הנפוצות ש: "אחת המשימות הקשות ביותר שעמדו בפנינו בעת בניית הפארק הייתה הבחירה באתרים שיוצגו בו, וכן באתרים שלא נוכל להציג. לשמחתנו, מדינת ישראל עישרה במקומות ואתרים מרהיבים הראויים להופיע בפארק מיני ישראל. לצערנו, לא נוכל לגדוש את הפארק יתר על המידה. על כן, נדגמו מספר אתרים מייצגים מכל אזור בארץ, ובהחלט יתכן כי ביום מן הימים יתווספו אתרים נוספים."
זה נכון, המדינה באמת מלאה לעייפה במקומות מדהימים. הר הבית, העיר העתיקה, ים המלח, הגנים הבאהיים, עכו העתיקה, קיסריה וגם:

בלא שום ספק, בית האח הגדול הוא מקום חשוב לפחות כמו כל המקומות שהזכרתי קודם.

יומן ריצה

כיוון שחזרתי לרוץ, חשבתי לשתף אתכם ולספר איך מתקדמת תוכנית הריצה שלי.
בשבוע שעבר רצתי 3 פעמים.
סה"כ רצתי קצת יותר מ-23 ק"מ במשך קצת יותר מ-1:45 ש'

התחלה

תפוחי אדמה

בחיים לא למדתי כלכלה. אפילו לא בתיכון. כל מה שאני חושב שאני יודע על כלכלה למדתי מקריאה בעיתונים ובספרים כאלה ואחרים (אף אחד מהם לא היה ספר עיון בכלכלה). לא מזמן, כתבתי שברוב תחומי החיים, ניתן לנסח מספר מצומצם של משפטים שיכולים להסביר את התחום, או לפחות להפריד את המוץ מהתבן. אחד המשפטים שאני נוהג להשתמש בו לגבי כלכלה הוא: "מישהו חייב לגדל תפוחי אדמה".
המשפט הזה בה להזכיר לי, שלמרות שיש לנו הסכמי מימון מתוחכמים וניירות ערך שצריך תואר שני כדי להבין מה הם מייצגים ו"הנדסה פיננסית", בסופו של יום, אם לא יקומו מספיק חקלאים ויגדלו מספיק אוכל, שום דבר לא ישנה. יש דברים שלא ניתן להתחמק מהם. המציאות הפיזית היא דבר אחד כזה, והעובדה ששום דבר לא הולך לאיבוד היא עוד דבר.
הפעם, אני רוצה לדבר על המשבר הכלכלי שאנו נמצאים בעיצומו. בפעם אחרת, אני אדבר על "הנדסה פיננסית". הסיבה שאני שם את הביטוי במרכאות היא שאני מעריך מאוד מהנדסים (חסר לי שלא, אשתי מהנדסת), ואני חושב שהביטוי הזה מעליב את כל המהנדסים בכך שהוא רומז לקשר בין מה שהם עושים לבין מה שעושים "המהנדסים הפיננסיים".
לפני שאני אתחיל (זאת אכן פתיחה מאוד ארוכה - 'צטער), הנה עוד משפט שלמדתי מפרופסור יעל (יולי) תמיר: כלכלה זה לא מדע, זו אידיאולוגיה. אז נכון שפרופסור תמיר היא לא פרופסור לכלכלה, אבל מה שעומד מאחורי המשפט הזה הוא ההכרה שההחלטות הכלכליות שמקבלים המנהיגים שלנו הן בחירה אידיאולוגית מה לעשות עם מלאי משאבים מוגבל. הם בוחרים במה חשוב יותר להשקיע - זוהי בחירה אידיאולוגית, לא מדעית.
נתחיל לדבר על מה שקרה בעקבות קריסת כמה מוסדות פיננסיים גדולים: הסכנה שממנה חששו הקובעי המדיניות הכלכלית בארה"ב (החל מבן ברננקי וכלה בנשיא אובמה) הייתה של קיפאון אשראי שיגרור את המשק למיתון. חשוב להבין, גופים פיננסיים רבים בארה"ב, נקלעו למצוקה בעקבות משבר הסאב-פריים. אם לתמצת את הסיפור, אז כולם השקיעו בני"ע מגובי משכנתאות, וכאשר התברר שיותר מדי לווים לא עומדים בתשלום המשכנתא, הערך של ניירות הערך הללו צלל. במצב כזה, מי שהחזיק בניירות לא יכול להעניק אשראי לציבור כיוון שאין לו כסף.
מה שבחר הנשיא לעשות הוא חבילת תמריצים להצלת המגזר הפיננסי. הנשיא לקח כסף ציבורי ועשה איתו מספר דברים - הלאים חברות, הזרים כספי סיוע וקנה נכסים רעילים. הוא עשה את זה כדי להציל חברות שהוא האמין שאסור לתת להן ליפול. מה שהוא בעצם עשה, היה להעביר את החובות ואת הנכסים הרעילים מהחברות (שנמצאות בבעלות בעלי המניות) לכלל הציבור האמריקאי. חשוב להבין את המהלך הזה - אם בילי בוב מאיידהו חסך כל חייו והשקיע בחווה שלו, ולא התקרב לבורסה, פתאום בא הנשיא אובמה וגרם לזה שבילי בוב מחזיק בנכסים בעלי ערך נחות, שאולי לא ייפדו, וגם חייב כסף לסינים.
בסופו של דבר, המשק האמריקאי כן נכנס למיתון. האבטלה הגיעה ל-10% והעדויות לצמיחה ששומעים עליהן מפעם לפעם נובעות ממבצעים כמו מבצע "מזומנים עבור גרוטאות" שנערך ברבעון השלישי בשנה שעברה. מה שעוד קרה, הוא שהחוב של ארה"ב צמח למימדים חסרי תקדים. עד כדי כך חסרי תקדים, עד שסוכנויות דירוג האשראי שוקלות להוריד את דירוג האשראי של אג"ח של ממשלת ארה"ב מהדירוג המושלם לדירוג נמוך יותר. הורדת דירוג כזו תגרום לנזק עצום לכל מחזיקי אגרות החוב האמריקאיות (שזה בעיקר הסינים), אבל יותר מכך היא תגרות לזה שכאשר ארה"ב תרצה לגייס עוד כסף, היא תצטרך לשלם ריבית גבוהה יותר.
כדי לסכם, אני אזכיר לכם ששום דבר לא הולך לאיבוד, ומישהו צריך לגדל תפוחי אדמה. בסופו של דבר, ארה"ב תצטרך לשלם את החוב העצום שלה, וכדי לעשות את זה - היא תצטרך להעלות את המיסים שהיא גובה מבילי בוב. אז קודם בילי בוב מימן את המוסדות הפיננסיים הכושלים, ועכשיו הוא משלם את החשבון מכספי המיסים שלו (בתנאי שנשארה לו עבודה). איך אמר מאיר אריאל: "מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה".
עד היום, הכלכלה האמריקאית פרחה בזכות תרבות הצריכה הידועה לשימצה שלה. העלאת מיסים, ואת זה גם ביבי יגיד לכם, פוגעת בצמיחה, כי לציבור יש פחות כסף על מנת לצרוך. נראה לי, שהמיתון הזה בארה"ב, יישאר איתנו עוד כמה שנים.
אף פעם לא נוכל לדעת מה היה קורה אילו אובמה היה נותן לבנקים הגדולים לקרוס. הוא הציל אותם כדי למנוע מיתון. במקרה הזה, נראה שהוא גם אכל את הדג המסריח, וגם גורש מהעיר.

חזרה

אתמול חזרתי לרוץ.
אחרי שלושה שבועות של הפסקה, יצאתי שוב לשבילים.
אני אדם די משעמם - אפשר לומר שגרתי. אני זקוק לשגרה, אני צריך תוכנית. אני צריך לדעת כמה פעמים אני הולך לרוץ השבוע, ואני צריך לדעת באיזה שעה אני קם. בחודשים שקדמו להפסקה לא הייתה לי תוכנית. ניסיתי "לזרום", ניסיתי לרוץ כשיהיה לי זמן. זה הוביל לשני דברים: מצד אחד, אף פעם לא היה לי זמן ומצד שני כל, כל הזמן הייתי מתוסכל כי לא הייתי רץ מספיק.
עכשיו יש לי תוכנית שפותחה בקפידה ע"י היועץ לענייני שיגרה. בתוכנית יש כלל יסוד אחד - אני חוזר הביתה מהריצה עד עשרה לשבע בבוקר. בשבע בבוקר האישה יוצאת לעבודה ואני צריך לשעשע את הילד עד שמגיעה המטפלת בשמונה, מה שמשאיר לי מרווח טעות קטן.
ביום שני, הילד עבר לישון בחדר שלו, מה שמאפשר לי לשים שעון מעורר לשעות הזויות בלי חשש שהוא יתעורר ויעיר את אמא שלו. ואכן, כבר בשני בערב, כיוונתי לי שעון לחמש ורבע בבוקר, רק כדי לקום ולגלות שחושך מצרים בחוץ ואי אפשר לצאת. הידעתם כי בימים אלו השמש זורחת בסביבות שש וחצי? מצד אחד, זה לא משאיר לי הרבה זמן לרוץ, אבל מצד שני, אני לא יכול לרוץ כל-כך הרבה כרגע.
בסופו של דבר יצאתי לחמישה ורבע ק"מ שהסתיימו אחרי קצת יותר מ-24 דקות. הרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה שאני רץ בחיים. הפעולה של הריצה הרגישה לא טבעית ולא זורמת, אבל לפחות יש לי תוכנית. אני מתחיל לרוץ יום כן, יום לא, ולאט לאט אגיע למרחקים סבירים יותר (חמישה ק"מ זה בדרך כלל מה שרצים ביום שלפני מרוץ חשוב - כשממש לא רוצים להתאמץ), ועד אז השמש תואיל בטובה לזרוח קצת יותר מוקדם.
היום אני מרגיש כל מיני שרירים שלא הרגשתי שנים, אבל אני שמח - יש לי תוכנית ומחר אני יוצא לשמונה ק"מ.

האדם כתכלית

"האדם וכל יצור בעל תבונה בכלל ישנו בתור תכלית לעצמה: לא רק אמצעי הוא, שרצון זה או אחר יוכל להשתמש בו כחפצו, אלא, הוא צריך להיחשב גם כתכלית" (עמנואל קאנט)
הרי לכם תורת מוסר במשפט אחד. כל השאר זה פרשנות. כמה פרשנויות:

• מי שיפנים את משמעות המשפט הזה, יחיה את חייו כגנן.
• מול כל הפושעים הנאצים שניסו לטעון כי הם פעלו לפי תורת המוסר של קאנט (הציווי הקטגורי וגו') - מספיק היה לצטט את המשפט הזה - אין שום דרך להבין אותו אחרת.
• עמנואל קאנט - ללא ספק גאון, אפילו עם שם של שחקנית פורנו.

גן החיים

אפשר לדמות את הדרך שאדם חי בה את חייו לעבודתו של הגנן - זה מהגינות, לא מהילדים. המון דברים סביבנו דורשים טיפוח, הכוונה, גידול - אהבה. והאדם מסתובב בגן חייו, בין האנשים שמקיפים אותו, ומציע חיוך, מילה טובה, טיפונת השראה - זוהי מלאכת החיים - מלאכתו של הגנן.
מלאכתו של הגנן היא מורכבת. ראשית, עליו לרצות לטפח את הגן - עליו לשאוב סיפוק מפריחת הפרחים במועדם, או בריח צמחי התבלין. הוא חייב לשמוח בחוסנו של העץ ובצילו העבות. שנית, הגנן חייב לרכוש ידע, הוא צריך לדעת מתי להשקות וכמה. כיצד, היכן ואת אילו צמחם עליו לגזום, ומתי יש לדלל את הפרי.
העבודה אינה קלה. נדרשת השקעה והתמדה, והתוצאות אינן תמיד ניראות לעין. אחרי הכל, לצמחים כח חיות ניכר, והם צומחים גם בלא עזרת הגנן. נכון, שבמקרים מסוימים יכול הגנן לראות את פרי עבודתי בבירור, למשל כשגינה נשארת ירוקה בקיץ הישראלי הלוהט, אולם רב המקרים אינם כאלה. הצמחים גדלים בטבע ללא כל סיוע מגנן זה או אחר. את פירות עבודתו של הגנן ברב המקרים, ניתן לראות רק לאחר בחינה מדוקדקת של הפרטים.
לכן, כאשר אנו באים לבחון את השפעתו של האדם על סביבתו, על האנשים שמסביבו, יש להתעמק בפרטים. סביר שהאנשים שסביבו ימשיכו לחיות גם בלעדיו, אולם אין הדבר אומר כי אין בכוחו של האדם לעשות הבדל, ולעיתים גם הבדל משמעותי בחיי זולתו. והאדם הפועל כגנן, אכן משפיע לטובה על סביבתו, וכך ראוי לו לעשות.
כאן, עלי להיפרד מהמטאפורה של הגנן והגינה. אודה לה, למטאפורה על כי שרתה אותי היטב להבהרת העניין. הסיבה שעליי לזנוח את המטאפורה היא שגם כשאדם חי את חייו כגנן, הוא עדיין נשאר גם הצמח. גם הוא זקוק לטיפול המסור של סביבתו, לחיוך, למילה טובה, לטיפונת השראה.