רכיכה

מאז שהילד נולד, נהייתי רכיכה.
יש דברים שאתה מצפה שיקרו לך כשנולד לך ילד. לי, למשל, לא היה מושג מה עושים עם תינוק שרק נולד. למען האמת, גם עכשיו קשה לי עם תינוקות שהם לא הבן שלי. זה נראה כאילו אני מכיר רק תינוקות עד גיל 7 חודשים. אם להיות יותר מדויק, אין לי מושג מה עושים עם תינוקות אחרים. כל מה שאני יודע על תינוקות, למדתי מהבן שלי.
עד כאן, זה צפוי. העניין המוזר הוא שמאז שהילד נולד, נהייתי הרבה יותר רגיש לכל הנושא הזה של תינוקות. בטח תאמרו: "גם זה צפוי. מה אתה מצפה ממי שכל עולמו הרוחני הפך להיות חיתולים, עגלות ותמ"לים*". אבל העניין הרבה יותר נרחב ומדאיג מזה. אם זה היה נגמר בשיחות בעבודה על למי יש יותר גדול (התינוק, סוטים שכמותכם, על מה עוד נדבר בעבודה?), עוד הייתי חי עם זה בכיף, אבל אני מדבר על משהו הרבה יותר עמוק.
מאז שהילד נולד - אני לא מסוגל לשמוע תינוק בוכה. אם בטלוויזיה רואים תינוק צורח בצורה משכנעת מדי - אני ממש סובל. כשבחדשות מדברים על התעללות בילדים - אני מתמלא בכעס, או יותר נכון זעם. תגובה רגשית כל-כך אינטנסיבית בלתי אפשרית בלי מעורבות רגשית חזקה. אני מודה שאני חולה על הבן שלי, אבל מה הסיפור עם כל האחרים?
מאוד קשה לי עם מערבולת הרגשות שתוקפת אותי בחודשים האחרונים. בתור מישהו שמחפש שלוות נפש, עולמי מעורער כל פעם שמספרים על איזה טינופת שהרביץ לילד שלו בגלל שאיזה אידיוט אמר לו שככה צריך לחנך ילדים. איך אפשר לפגוע במישהו כל-כך תמים וחסר ישע?
אמרתי לכם, רכיכה.

נ.ב.
סחרחרת הרגשות הזו נגרמת בעיקר בגלל האוקסיטוצין. זה הורמון שמעורב בלידה ובהנקה, אבל לאחרונה גילו שהוא מופרש גם אצל גברים סמוך ללידת התינוקות שלהם. מדובר כנראה במנגנון אבולוציוני שקושר את האבא לתינוק (וכך מגביר את סיכויי השרידות שלו).

* תמ"ל - תרכובת מזון לתינוקות

הלוואי שהייתי עמוק כמו שאני יומרני (שלומי שבן)

באמת שלא התכוונתי לכתוב על כלכלה שוב, אבל אז נתקלתי בכתבה הזו בדה מרקר. לא יכולתי להתעלם מהכתבה הזאת, אבל לא בגלל שאני נהנה להיכנס באנשים שלוקחים משכנתא של 85 אחוז על דירה שהם לא יכולים להרשות לעצמם, אלא בגלל שאני חושב שאפשר להראות פה משהו על התרבות שלנו, או לפחות על התקשורת. אבל לפני שאגיע לעיקר, אי אפשר בלי משהו קטן על כלכלה.
בנק ישראל, יותר נכון המפקח על הבנקים, הורה לבנקים לרתק הון בשווי 0.75 אחוז מערך הבית שעבורו נלקחה משכנתא בגובה של יותר מ-60%. משמעות הדבר ביא שאם מר ישראלי ירכוש דירה שמחירה מיליון ש"ח, וייקח עבורה משכנתא של יותר מ-600 אלף ש"ח, הבנק יהיה חייב לשמור בצד 7500 ש"ח. זהו כסף שהבנק לא יכול להשתמש בו ע"מ לתת הלוואות - זה חלק מההון של הבנק שהבנק לא יכול להרוויח עליו כסף נוסף. המפקח על הבנקים הגדיר הלוואה של יותר מ-60 אחוז היא הלוואה בסיכון גבוה, או אם תרצו, בנק ישראל הגדיר מה היא הלוואת סאב-פריים בישראל.
שנית, מה אני אגיד לכם. בכתבה מופיעים שני זוגות שלוקחים משכנתא של משהו כמו 950 אלף ש"ח. לאחד מהם יש הון עצמי של 165 אלף ש"ח. הם מדברים על לשלם 4000 ש"ח לחודש ב-30 השנה הקרובות (בלי להזכיר הצמדות). הזוג השני מדבר על החזר מטורף של 5000-5500 ש"ח. האנשים האלה לא צריכים לקנות דירה. הם מבצעים התאבדות פיננסית. הם ישלמו, במקרה הטוב, כל חודש 3000 ש"ח רק עבור ריבית. אני לא אוסיף יותר - אני מאמין שאתם יודעים מה אני חושב.
ולעיקר. ההוראה של המפקח על הבנקים יצאה לפני שלושה ימים. ההנחה שהריבית על משכנתאות בשווי יותר מ-60 אחוז תתייקר, היא הנחה סבירה, אבל אף אחד לא יודע בכמה - לדעתי גם הבנקים עדיין לא גיבשו מדיניות בנושא. אבל בדה-מרקר לא יכלו להתאפק. הם רצים לראיין אנשים שגם ככה שיקול הדעת הכלכלי שלהם מוטל בספק, ושואלים אותם איך הם יגיבו על משהו שעדיין לא ברור מה הוא יהיה.
אולי זה רק אני, אבל הייתי שמח לקרוא ניתוח של המשמעויות של הוראה כזו (באופן כללי, זה אומר שהבנק מפסיד תשואה על הכסף שהוא מרתק - במקרה שלנו 7500 ש"ח ל-30 שנה - לפי 3% לשנה זה יוצא קצת יותר מ-18 אלף ש"ח). נכון, שדי ברור שהדרך של הבנק להחזיר לעצמו את הכסף הזה היא ע"י העלאת הריבית (הרי אם הוא ינסה להעלות עמלות - העיתונות תישחט אותו). מה שלא ברור זה מה תהיה העלאת הריבית הזו. שכן משמעות העלאה של הריבית בעשירית אחוז לעומת משכנתא קטנה יותר, קטנה עשרות מונים מהמשמעות של העלאה באחוז שלם.
את כל זה, דה מרקר לא ניסו לברר. בתור עיתון כלכלי, במקום לעשות קצת מתימטיקה ולהביא לנו עובדות שאפשר לדון עליהן - בדה מרקר בחרו ללכת לכתבה אנקדוטלית (רכילותית אם יורשה לי לומר). הם בחרו לא ללמד אותי שום דבר חדש מלבד הטריוויאלי - שהמשכנתא כנראה תתייקר, ושזה יקשה את החיים של מי שלוקח משכנתא במימון גבוה. כשסוף סוף קורה משהו שישפיע על חייהן של אלפי ישראלים, העיתונות, במקום לתת ערך מוסף, הסבר ופרשנות, סופקת כפיים בתנועת אוי, אוי, אוי.
הנה כמה שאלות שדווקא הייתי שמח לקבל עבורם תשובות (או הערכות מלומדות): בכמה תתייקר הריבית על משכנתאות במימון גבוה? איך הדבר ישפיע על הריבית של משכנתאות במימון נמוך? האם ייתכן שתתפתח תחרות בין הבנקים על המשכנתאות הזולות? איך ההוראה של המפקח על הבנקים תשפיע על מחירי הדיור? יש כל-כך הרבה עיתונות טובה שאפשר לכתוב סביב הנושא, אבל כנראה שהצורך לספק כתבות מהר, והעובדה שרכילות זולה מוכרת - הם פשוט יותר מדי עבור דה-מרקר.
האמת היא, שדה-מרקר לא אשמים לבדם. התרבות שלנו בימינו היא תרבות של סאונד-בייטים. תרבות של מה שנשמע טוב, ומצטלם נהדר. רוב האנשים יעדיפו לראות בטלוויזיה מישהו שנראה טוב ומדבר בסיסמאות קליטות. בעיקר אם אין לא ממש מה להגיד ואפילו אם הסיסמאות שלו לא מוסיפות לשומע כלום, אלא להיפך. הבעיה הקשה יותר, היא שזה מה שקורה גם בפוליטיקה. כך קיבלנו את ביבי, איש שנשמע מאוד משכנע, אבל לנוכח הצורך לקבל החלטות הוא משתתק, בתור ראש ממשלה. הבעיה היא שהעיתונות לכודה במעגל קסמים עם רוב הצרכנים שלה. סאונד-בייטים מגניבים ושטוחים מביאים רייטינג וכסף, אולם הם גם מרדדים את היכולת של הציבור להתמודד עם טיעונים מורכבים. וכך, כיוון שקשה לנו לקרוא ניתוח מורכב של המצב, אנחנו פונים לרכילות.

בואו נדבר על כלכלה, שוב

כתבתי פעם אחת, ואז כתבתי שוב, שבנק ישראל יעלה את הריבית במשק. חלקכם גם שמע ממני בהזדמנויות שונות את ההערכה שמחירי הנדל"ן בארץ ירדו כשהריבית תעלה. בחודשים האחרונים קרו דברים בכלכלה העולמית, ואני חושב שצריך לדבר על זה. המקרה של יוון למשל, יכול ללמד אותנו הרבה על החשיבות של שליטה של הבנק המרכזי על ערך המטבע. המקרה של ספרד, שהוא שונה לחלוטין, מלמד אותנו על החשיבות של שיעור הריבית במשק. ויש גם את ההשפעה של כל זה על מחירי הנדל"ן בארץ. נכון כיף?
אין הרבה מילים טובות שאפשר להגיד על ממשלת יוון בהקשר של המשבר הנוכחי. ממשלות יוון לאורך השנים העדיפו שרידות פוליטית על מדיניות תקציבית אחראית, ודירדרו את המדינה לחובות עצומים. זאת, בלי להזכיר את מעשה ההונאה שהם ביצעו כלפי שאר החברות בגוש היורו, בכך שהסתירו את היקף החובות שלהם. הגרעון התקציבי של יוון עמד על כ-14 אחוז ב-2009. הבעיה של יוון התעוררה לפני כמה חודשים כשהיא גילתה, לעולם ולעצמה שהיא אמורה לשלם חלק מהחוב שלה, ואין לה מספיק כסף.
באופן עקרוני, זה מצב לא נעים לכל אחד. אדם פרטי, צריך במצב כזה לפנות לבנק ולקחת הלוואת גישור. אם הבנק סומך עליו, הוא יאשר את ההלוואה, אבל מן הסתם בריבית גבוהה יותר. אם הבנק לא חושב שהוא מסוגל להחזיר את ההלוואה, הוא יסרב, והאדם יצטרך לקחת הלוואה בתנאים פחות טובים (למשל בשוק החוץ-בנקאי), או לדבר עם הנושים שלו על דחייה/מחיקה/פריסה מחדש של החוב. לא נעים
כשממשלה נקלעת למצב כזה, היא בד"כ תנסה למחזר את החוב ע"י גיוס של הון באמצעות אג"ח. אם שוק ההון העולמי לא מאמין שהמדינה מסוגלת להחזיר את החוב, הוא ידרוש ריבית גבוהה על החוב.במקרה של יוון הריבית על החוב שלה ל-10 שנים הגיעה כבר ל-11 אחוז. אבל למדינה יש עוד כלי להתמודד עם מחסור בכסף. היא יכולה להדפיס כסף ולשלם את החוב. כמו הרבה תרופות, יש לפתרון הזה תופעות לוואי - ירידת ערך הכסף (אינפלציה) למשל, אבל תופעות הלוואי עדיפות על האלטרנטיבה בהרבה.
ליוון אין את האפשרות הזאת. בגלל שהיא חלק מגוש היורו, אין לה את האפשרות להדפיס כסף - הבנק האירופאי המרכזי הוא זה שמדפיס את הכסף. לכן, יוון פנתה לחברות בגוש היורו כדי שילוו לה כסף. בסופו של יום, הבנק המרכזי של אירופה ידפיס עוד כסף כי מישהו צריך לשלם את החוב של יוון ולשאר המדינות יש את הבעיות שלהן. אם יוון הייתה לבדה, עם מטבע משלה, היינו עדים כנראה לקריסה של המטבע שלה. זה אמנם לא היה נעים, אבל היה עוזר לשלם את החוב ומגביר את התחרותיות של מוצרים יווניים בשוק הבינלאומי. בגלל שהיא לא לבד, היא זקוקה לחילוץ.
המקרה של ספרד שונה. ספרד סובלת מהתפוצצות של בועת נדל"ן אדירה. הסיבה לבועת הנדל"ן הייתה אשראי זול מדי. לפני שספרד הצטרפה לגוש היורו, רמת הריבית בה הייתה 5-6 אחוזים. כשהושק היורו, הריבית בספרד ירדה ללא יותר מ-3 אחוזים. פתאום הספרדים גילו שיש כסף זול שאפשר לנצל. אז הם ניצלו. הם לקחו אשראי והשקיעו בנדל"ן. זה גרם בטווח הקצר לפריחה מטורפת של הכלכלה הספרדית ולזרימה של הון מחוץ למדינה. אבל הריבית הנמוכה גרמה גם לאינפלציה ועליית מחירים.
אם ספרד הייתה שולטת בריבית על המטבע שלה, היא הייתה מעלה אותה וכך מוציאה אוויר מבועת הנדל"ן. במקום זאת, הבנק האירופאי המרכזי שלט בריבית והשאיר אותה נמוכה. שום דבר לא עצר את הבועה הספרדית מלהתנפח ולהתפוצץ בסופו של דבר עם התחלת המשבר הפיננסי ב-2008. בשני המקרים הללו, של ספרד ושל יוון, אנחנו רואים שבגלל ההצטרפות לגוש היורו, ניטלו מהמדינות כלים חשובים לשליטה בכלכלה, והדבר הוביל אותם בסופו של דבר לבעיה קשה יותר.
ומה זה יעשה למחירי הנדל"ן בישראל? כדי לחלץ את המדינות הבעייתיות, באירופה יצטרכו להדפיס כסף, והרבה. הדפסת הכסף הזאת תגרום (כבר גורמת) לנפילה של שער החליפין של היורו. נגיד בנק ישראל, מנסה לאזן בין מערכת של שיקולים מנוגדים. מצד אחד, התחזקות של השקל מול מטבעות העולם פוגעת בתחרותיות של המשק מול העולם. העלאת הריבית תחזק את השקל עוד יותר. מצד שני, הריבית הריאלית השלילית בארץ עלולה לגרום לאינפלציה ולהתפתחות בועת אשראי. האיזון של הנגיד עד עכשיו היה העלאה הדרגתית ואיטית של הריבית.
כרגע, היחלשות היורו מזיזה את נקודת האיזון לכיוון של הותרת הריבית נמוכה. אם אמרתי בעבר שבתוך שנתיים אנחנו צפויים לראות את ריבית בנק ישראל בסביבות 4-5 אחוזים, הרי שהיום נראה שהעלייה תהיה איטית הרבה יותר, ואני לא משוכנע שבסוף השנה הריבית תהיה מעל 2 אחוזים. השארת הריבית נמוכה ממשיכה להזין את עליית מחירי הנדל"ן. האשראי הזול וחוסר הסבלנות של הקונים ישמרו את המחירים ברמה גבוהה. אין ספק שהיוונים סידרו למשפחת כהן מרחובות עוד כמה חודשים של חסד :)

צחוקים

הילד שלי יודע לצחוק. יש אנשים, אמא שלו היא דוגמא מצויינת, שמסוגלים להצחיק אותו כמעט בכל מצב. אותי, מצד שני, הילד לא מוצא כמשעשע. זה לא שהוא לא שמח לקראתי, אבל כשאני מנסה לעשות משהו שהרגע אשתי עשתה ושגרם לו להתפקע מצחוק, הוא מביט בי במבט של "בדיחה צריך לדעת לספר".
לאחרונה, הילד התחיל לצחוק גם סתם. הבוקר למשל כשלקחתי אותו לטיפת חלב, הוא ראה איזו ילדה בת 4 בערך במעלית והתחיל להתפקע מצחוק, כאילו אמא שלו התעטשה. "מספיק", אמרתי לו, "זה לא מנומס". כנראה שהוא לא הבין אותי, כי הוא המשיך לצחוק ממנה.
הבעיה היא שהילד חסר טקט לחלוטין. אתמול נכנסתי איתו ועם אמא שלו למעלית. בגלל שהיה קצת צפוף, אתם יודעים, מעלית קטנה ועגלת תינוק בפנים, דרכתי בטעות על הרגל של אשתי. היא פלטה אנקת כאב, והילד התחיל לצחוק כאילו מונטי פייטון מבצעים את הקרב עם האביר השחור ממש מולו. מובן שניצלנו את המומנטום להצחיק אותו עוד כמה דקות.
הילד עוד רק בן 7 חודשים, אבל עד מתי יסלחו לו בזכות הפרצוף היפה שלו?

אויבי ההגיון או הומיאופתיה, למי זה טוב. זהירות פוסט ארוך

השבוע ראיתי שוב את "אויבי ההגיון" - סדרת תוכניות שהעומד מאחוריה הוא לא אחר מאשר ריצ'רד דוקינס. דוקינס הוא ביולוג שקנה את פירסומו בזכות תאורית "הגן האנוכי" - ספר שכתב בשם זה בשנות השבעים עומד בבסיס ההבנה שלי את האבולוציה. בשנים האחרונות, עושה רושם שדוקינס מסיט את כובד משקלו מן הזירה המדעית לזירת דעת הקהל - הוא אחד מן הדוברים הרהוטים בתנועה למען האתאיזם (הוא הפנה מאמץ ניכר במאבק נגד לימוד הבריאתנות - שאולי עוד אטפל בה בפעם אחרת) ונגד אויבי ההיגיון - מגוון תיאוריות  שמתהדרות באצטלה פסאודו-מדעית וזוכות להתייחסות רצינית ולמשאבים למרות שהן מעולם לא הוכחו כנכונות. הפרק ב"אויבי ההגיון" שראיתי, עסק בתחום הרפואה האלטרנטיבית. חלק נכבד ממנו הוקדש להומיאופתיה.
בואו נשים דברים על השולחן - הומיאופתיה זו רמאות. עכשיו, אחרי שכתבתי את זה, חלקכם ירצו אולי לא לקרוא את ההמשך, כי אתם מאמינים בהומיאופתיה (ואתם כנראה אלו שצריכים לקרוא יותר מכולם), חלקכם כבר יודעים שזה נכון, אבל אולי יעניין אתכם למה, וחלקכם עדיין לא גיבש דעה בעניין, או עדיין לא חשב על זה ברצינות. הפוסט הזה הוא לכולם.
עקרון הבסיס של ההומיאופתיה הוא "דומה ירפא את הדומה". בצורה מורחבת יותר זה אומר שהתרופה למחלה היא דילול של חומר שבצורה המרוכזת שלו גורם לאותם סימפטומים של המחלה. ז"א שדילול של החומר הפעיל בבצל הוא התרופה לעיניים דומעות, והחומר הפעיל בקיסוס רעיל, כאשר הוא מדולל, הוא התרופה לפריחה. אני אטפל בדילול בהמשך, אבל ראשית, אני רוצה לדבר על עיקרון הבסיס.
בואו נבחן כיצד התפתח הרעיון הכביר הזה: "סמואל האנמן הגה את רעיון ההומאופתיה בעת שתרגם לגרמנית חיבור רפואי מאת הרופא והכימאי הסקוטי ויליאם קאלן. האנמן היה סקפטי ביחס לתאוריה של קאלן לגבי פעילות הכינין במלריה, ולכן נטל מעט מהקליפה, כדי לראות אם היא מרפאת קדחת "בזכות השפעתה לחיזוק הקיבה". לאחר נטילת הקליפה שם לב להשפעה מועטה על הקיבה, אך חש בקדחת, צמרמורת וכאבי פרקים. אלה סימפטומים דומים לאלה המופיעים בשלביה הראשונים של מלריה, המחלה אותה הקליפה שימשה לרפא.דוגמה זו גרמה להאנמן להאמין כי כל התרופות היעילות גורמות, אצל אדם בריא, לסימפטומים דומים למחלה אותה הן מרפאות". בואו נדגים את ההיגיון הזה בפעולה: התייבשות קלה גורמת לכאב ראש. מכת אלה בראש גורמת לכאב ראש לאדם בריא. לכן, התרופה להתייבשות קלה היא מכה קלילה בראש עם מקל של ארטיק.
הדוגמא הזו בטח הצחיקה אתכם, אז אני ממליץ לכם לבדוק את המבנה הלוגי שלה. הוא זהה למבנה של סמואל האנמן (אני אשמח אם תתקנו, אבל גם אם אני טועה - זה לא יציל את ההומיאופתיה מהשיפוט שלי - שהיא הונאה. זאת נראה בהמשך) שימו לב, שהעקרון הזה לא עושה כל הבדלה בין מחלה לבין הסימפטומים שלה. לפי ההומיאופתיה, הטיפול בשתי מחלות שונות בעלות תסמינים זהים הוא אחד, בעוד מחלה הגורמת לתסמינים שונים אצל שני אנשים שונים, תזכה את שני האנשים בטיפול שונה.
כאן הייתם יכולים לעצור אותי ולטעון משהו כגון: נכון שהעקרון הבסיסי של ההומיאופתיה לא מסתדר עם ההגיון שמוכר לך, אבל התוצאות מראות שההומיאופתיה עובדת. טיעון כזה היה עובד, אם הוא היה נכון. אבל הוא לא נכון. איך אני יודע שההומיאופתיה לא עובדת? פשוט מאוד, עדיין לא נמצא מחקר אחד שנערך בסמיות כפולה, שיעיד שההומיאופתיה יעילה יותר מאפקט הפלצבו. מה שאמור להפתיע, זה שלהומיאופתים צריך להיות אינטרס ברור להוכיח שההומיאופתיה עובדת. מדובר בהמון כסף, ובאפשרות להיכנס תחת כנפיה של הרפואה הממוסדת. מצד שני, ייתכן שהמצב של ההומיאופתים עכשיו טוב להם יותר. הם עוסקים בתחום חסר רגולציה, גובים כמה כסף שהם רוצים ולא חייבים דין וחשבון למוסדות המדינה. הוכחת יעילות עלולה לגזול מהם את החופש הזה. אבל אל דאגה, גם אם האינטרס של ההומיאופתים הוא לתקף את עיסוקם מבחינה מדעית, אין להם סיכוי להצליח. וזאת בגלל הדילול.
לוקחים ליטר תמיסה עם חומר פעיל בריכוז 1 מולר. לוקחים 10 מיליליטר מהתמיסה, מוהלים אותה ב-990 מיליליטר של מים ומטלטלים (ומגרדים באף). חוזרים על התהליך הזה (עם התמיסה המהולה) 12 פעמים. כמה מולקולות של חומר פעיל יהיו בתמיסה שתתקבל? 0.612 בממוצע. חוזרים על התהליך 30 פעמים. איזה נפח של תמיסה מהולה אנחנו צריכים כדי שנוכל למצוא בו מולקולה בודדת של חומר פעיל? בערך הנפח של מערכת השמש. ב"רמדי" ההומיאופטי אין חומר פעיל. בכלל. הם מוכרים לכם מים עם גלוקוז במחיר מופקע.
אז איך זה עובד? זה לא. אבל לפי ההומיאופתים, למים יש זיכרון של החומר הפעיל. אתם באמת צריכים שאני אגיד לכם שאין שום שמץ של עדות בפיסיקה או בכימיה שלמים יש איזשהו זיכרון? חשבתי כך. במקום זאת אני אשאל את ההומיאופטים, איך המים יודעים לזכור דווקא את החומר הפעיל, ולא נגיד את השתן של מיק ג'אגר? כי בעוד בתמיסה הומיאופתית לא נמצאת אף מולקולה שהייתה באותו כלי עם החומר הפעיל, הרי שבממוצע, בכל כוס מים שאנו שותים, יש מולקולת מים שעברה בשלפוחית של מיק ג'אגר (נכון שעכשיו אתם מצטערים שקראתם את הפוסט הזה?).
אז איך בכל זאת ההומיאופטיה משגשגת כבר כ-200 שנה? לפני 200 שנה, היא הצליחה בגלל שהיא לא עשתה כלום. הרפואה בשלהי המאה ה-18 הייתה מסוכנת. כשהגעת לרופא, היה סיכוי לא רע שהתרופה תגרום לך נזק רב יותר מהמחלה. על רקע זה, ההומיאופתיה, שכפי שהראנו לא עושה כלום הייתה שיפור ניכר. אם נוסיף לכך את ההמלצה לאמץ אורח חיים בריא יותר, ונבין מדוע ההומיאופתיה נחשבה לרפואה מוצלחת. כיום, כאשר הרפואה התקדמה, ניתן לייחס את הצלחת ההומיאופתיה לאפקט הפלצבו.
את ייחוס ההצלחה לאפקט הפלצבו נעשה משני טעמים: ראשית, שיעור ההצלחה של תרופות הומיאופתיות במחקרים שכן נעשים, דומה לשיעור ההצלחה של אפקט הפלצבו (כ-30 אחוז). שנית, ההומיאופתיה עושה ככל שביכולתה ע"מ לעודד את אפקט הפלצבו במטופלים שלה. אתה נכנס לקליניקה מסודרת ונקייה. על הקיר תעודה העידה על מומחיות המטפל ושנים של לימודים. אדם בחלוק לבן יושב ומדבר איתך על הבעיות שלך. הוא מגלה אמפתיה, מנסה להבין מה הבעיה, ועושה את עצמו כאילו הוא יודע מה התרופה. לאחר כ-45 דקות, או שעה, הוא נותן לך מרשם לתמיסת מים וגלוקוז, ומפנה אותך לדלפק התרופות, שם רוקחת חיננית נותנת לך את התרופה בחיוך וממליצה לקחת פעמיים ביום שתי טיפות עם האוכל. אתה מודה לה, משלם המון כסף והולך הביתה משוכנע שהבעיה שבגללה באת הולכת להיפתר. אחרי הכל אדם אינטיליגנטי בחלוק לבן השקיע 45 דקות בלהקשיב לך ולנסות להבין אותך. ההמלצה לאורח חיים בריא מן הסתם תעזור, אבל היא הייתה עוזרת בכל מקרה, אבל את עיקר העבודה תעשה האמונה שקיבלת תרופה אמיתית שתעזור לך.
אני חושב שאני צריך לייסד ענף פארא-רפואי חדש. נקרא לו PET (כי באנגלית זה נשמע טוב יותר) - Placebo Enhancing Treatment. הטיפול מגביר הפלאצבו הוא בדיוק כמו הומיאופתיה, אולם הוא לא מתיימר לעשות משהו פרט להגברת אפק הפלאצבו אצל המטופלים. גם לנו תהיה מרפאה יפה ופקידת קבלה צעירה ויפה, ומטפל נשוא פנים ורציני שיקשיב למטופלים ויהנהן ויביע אמפתיה. ואפילו יהיו לנו אחוזי הצלחה. אני שואף ל-32%

פיטר מה?

חלקכם וודאי שמע על העקרון הפיטרי.למי שלא שמע, נסביר בקצרה. העקרון הפיטרי טוען שבארגון היררכי, אדם מתקדם כל עוד הוא מצליח בתפקידו. כאשר האדם מגיע לתפקיד שהוא אינו מוכשר בו, הוא נשאר בו (כיוון שלא מורידים אף אחד בדרגה).
הערב, בארוחת הערב המשפחתית, עלה במוחי הרעיון שהעקרון הזה נכון גם לגבי הורות. זוג מביא לעולם ילד. ילד אחד זה נחמד, אז הם מחליטים להביא עוד ילד. גם שני ילדים זה לא רע, אז הם מביאים עוד אחד וכן הלאה, עד שיש להם יותר ילדים ממה שהם נהנים ממנו, ואז הם נעצרים.
כיוון, ואת זה מגלים כבר בילד הראשון, שברגע שנולד ילד - אין דרך חזרה, הרי שבסופו של דבר, למעט אלו שהתחילו עם כל העסק מאוחר מספיק, ו/או אלו שתמיד ידעו מראש כמה ילדים הם רוצים, כולנו חשופים לעקרון הפיטרי בהורות.
וזה מסביר למה אנשים תמיד מתלוננים על הילדים שלהם.

מה זה היברידי ולא מכונית?

בשבוע שעבר שוב השתתפתי בכנס של ה-IMA. הפעם עסק הכנס באפליקציות היברידיות, או בעברית, יישומי כלאיים (אל דאגה, הרגע המצאתי את הנוסח העברי, אף אחד שם לא השתמש במונח הזה). תודו שזה נשמע לכם מרתק. עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם את השאלה הבאה: "יישום כלאיים אמור להיות הכלאה של שני סוגי יישומים שונים. אילו סוגי יישומים קיימים?"
שיחקתם אותה, זו באמת שאלה מצויינת. ובכן, בעולמם המכשירים הניידים נהוג להבדיל בין שני סוגי יישומים עיקריים. יישומים שרצים על המכשיר (Native), ויישומי רשת (Web). לכל אחד מסוגי היישומים הללו יש יתרנות וחסרונות שנובעים מעצם טבעם. יישומי Native הם בעצם קבצים בינאריים מסוג זה או אחר שמותקנים בזיכרון המכשיר. יישומי רשת נמצאים על השרת ורצים על המכשיר באמצעות דפדפן האינטרנט.
יישומי רשת זולים יחסית לפיתוח. לא צריך לפתח את היישום מחדש עבור כל מערכת הפעלה וכל מכשיר (פעולה הידועה כ-Porting). מספר הדפדפנים הקיימים בשוק מצומצם הרבה יותר ממספר דגמי המכשירים כך שניתן להגיע לנתח שוק רחב בהשקעה נמוכה יחסית. כמו כן, ניתן להריץ את יישומי הרשת על מכשירים הרבה פחות מתקדמים (בעלי מעבד חלש ומעט זיכרון) ולכן גם זולים יותר.
מצד שני, יישומי הרשת מוגבלים ביכולות שלהם. כיוון שהם לא נמצאים על המכשיר, אין להם גישה לתכונות רבות של המכשיר. הם לא מסוגלים לקרוא ולכתוב את רשימת אנשי הקשר של המכשיר, או לגשת לסנסורים של המכשיר (כגון מד תאוצה, או מד שטף מגנטי - תודו שלא ידעתם שיש לכם כאלו במכשירים הניידים). חסרון נוסף של אפליקציות הרשת הוא שהן מופעלות רק דרך הדפדפן - אין אפשרות להשתמש בהן ב-Offline, ללא לגלוש באינטרנט.
יישומי Native נהנים מהימצאותם על המכשיר, ויש להם גישה לכל הממשקים שהמכשיר מספק. הם יכולים במקרים מסויימים להידמות לאפליקציות של מערכת ההפעלה. מצד שני, פיתוח של יישום כזה הוא יקר יחסית. הוא יקר מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא שיישומים אלו הם בד"כ יישומים מורכבים יותר מיישומי הרשת. הסיבה השנייה נקראית פראגמנטציה (צר לי, לא מצאתי את המילה המתאימה בעברית - אולי פיצול). משמעות הפראגמנטציה בשוק המכשירים הניידים היא שכל מערכת הפעלה, ולפעמים גם מכשירים שונים המשתמשים באותה מערכת הפעלה, שונים זה מזה במידה כזו שלא תאפשר ליישום לרוץ באותו אופן על מכשירים שונים. אם אני מפתח יישום למכשירי אנדרואיד, אני לא יכול להפעיל אותו על iPhone, או בעצם על כל מכשיר שהוא לא אנדרואיד. מצב זה גורם לכך שעל מנת לכסות נתח שוק נרחב, עלי לייצר לפחות 3-4 יישומים שונים, שעלות כל אחד מהם עלולה להיות משמעותית. הסיבה השלישית היא קושי ההפצה - על מנת שהיישום ירוץ, אנחנו צריכים לגרום למשתמש להתקין אותו על המכשיר. לכל מערכת הפעלה יש דרך משלה להתמודד עם בעית ההפצה, אבל העסק לא תמיד פשוט. כמו כן, בעת העלאת גירסת תוכנה מתקדמת יותר, יש לחזור על תהליך ההפצה מחדש.
יישומי הכלאיים משלבים בין שני סוגי היישומים המובהקים. מצד אחד, יש להם חלק שנמצא על המכשיר ויכול לגשת לכל הממשקים שהוא מציע. מצד שני, היישום ניגש לרשת על מנת להוריד משם את התוכן. היישום שפיתחנו בכנס הוא דוגמא טובה. פיתחנו יישום שמציג את הדפדפן של המכשיר. היישום מתחבר לסנסורים של המכשיר ומזהה מתי המשתמש מזיז את המכשיר. בתזוזה שמאלה, היישום מציג בדפדפן את אתר עיתון הארץ. בתזוזה ימינה, היישום מציג את האתר של רוטר.
השאלה המעניינת בנושא יישומי הכלאיים היא האם ניצול היתרונות של שני סוגי היישומים יהיה משמעותי יותר מהחשיפה של היישום לחסרונות. יישומי כלאיים יישארו חשופים לפראגמנטציה של המכשירים ולכן כאשר מפתחים יישום כזה, הוא חייב להיות מספיק מתוחכם על מנת שהחלק שמחובר למכשיר יוכל לתמוך, ללא שינוי, בגרסאות עתידיות של של החלק שמחובר לרשת.
המגמה בעולם, נוטה לכיוון של יישומי רשת, אולם תשתית הרשת עדיין לא חזקה מספיק על מנת לדחוק את רגלי יישומי המכשיר מהעולם. יישומי כילאיים אמורים להיות הגשר בדרך לשם, אבל הם נמצאים עדיין בתחילת דרכם. מי שיידע ליצור אותם בדרך שיתרונותיהם יגברו על חסרונותיהם, ייצור לעצמו יתרון גדול בשוק, אבל כמו שאני רואה את הדברים כרגע, יהיה קל מאוד ליפול למלכודת שתיצור יישומים מרובי חסרונות ובעלי יתרונות מוגבלים בלבד.
יהיה דיסקו.

דליק לא לבד

רק בשבוע שעבר, כתבתי כאן שרוב גדול של אזרחי ישראל היהודים תומך במתווה של שתי מדינות בין הירדן לים. מסתבר שיכול להיות שטעיתי. לפחות ככול שמדובר ביושב ראש הכנסת, מר רובי ריבלין. מר ריבלין, בשיחה עם שגריר יוון אמר כי הוא מעדיף לתת אזרחות לכל ערביי השטחים מאשר לחלק את הארץ.
עכשיו, אם הייתי רוצה להשתמש בדמגוגיה, הייתי כותב בפסקה הקודמת שרוב אזרחי ישראל תומכים בשמירה על אופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, אבל אני לא דמגוג. הסוגיה הזאת הטרידה אותי עוד מנעוריי כשמאלן. כנער, לא הצלחתי להבין את האידיאולוגיה של הימין: הנחת היסוד של האידיאולוגיה הימנית הייתה שלא מוותרים על השטחים. במצב זה יש שתי אפשרויות. או שמספחים את השטחים ומכילים עליהם את החוק הישראלי, או שלא מכילים את החוק הישראלי על השטחים, ומותירים את המשטר שם כמשטר צבאי.
אם מספחים את השטחים, הרי שיתווספו עוד מספר לא מבוטל של אזרחים ערבים למדינת ישראל. כשאני רואה כמה קשה לרובי ריבלין עם 10 ח"כים במפלגות הערביות, אני תוהה למה הוא מעוניין שיהיו 25 ח"כים במפלגות הערביות. אם לא מספחים את השטחים, הרי שאנו משאירים מיליון אנשים (פלוס מינוס כמה מאות אלפים) במצב שבו יש פגיעה קשה ומתמדת בזכויות האדם שלהם.
הסיבה שקוראים להן "זכויות אדם", היא שאלו זכויות שאנו מאמינים שמגיעות לאדם פשוט כיוון שהוא נולד. הן לא אמורות להיות תלויות בדת, מגדר, מוצא או לאום. זכותו של אדם להביע את דעתו, או לנוע ממקום למקום, או להתאגד להשגת מטרה פוליטית, אינה מותנית בדבר. כיום, כאשר ישראל שולטת בשטחים כבר 43 שנה, כל מי שהיום הוא בן 42 או צעיר יותר, נולד כשהוא משולל את הזכויות האלה.
הדבר שהפריע לי ביותר בעמדה של הימין היה שכיוון שהיה לי ברור שמבחינה מעשית הם לא מתכוונים לספח את השטחים (כי הם לא רוצים מיעוט ערבי של 40% מאזרחי מדינת ישראל - הם בקושי מסתדרים עם 20%), הרי שהם מתכוונים להחזיק אותם תחת משטר צבאי לנצח. כנער, ולמען האמת, גם כבוגר, זה נראה לי לא מוסרי לשלול מאדם זכויות יסודיות כבר מרגע לידתו (ובואו נודה, יותר ממחצית תושבי השטחים נולדו לתוך המציאות בה צה"ל שולט בשטח, ולהם אין זכויות יסוד).
רובי ריבלין פתר לי את הדילמה. אם עד היום חשבתי שהימין הוא לא מוסרי, בא רובי ריבלין וגילה לי שהוא פשוט לא חכם. בעצם, זה לא מדויק, יכולה להיות אפשרות נוספת - שמדינת ישראל תחדול מלהיות דמוקרטית (אני לא מאמין שריבלין יוותר על אופיה היהודי של המדינה, מה שזה לא אומר).
כיוון שרובי ריבלין לא נחשב קיצוני בליכוד, אני מניח שטעיתי. כנראה שרוב מצביעי הליכוד לא יחתמו על "השמאל הלאומי" אם יקראו לו רק "המניפסט הלאומי". הם יבחרו, בין להיות לא מוסרי, ללהיות לא דמוקרטי, ללהיות טיפש.

בוקר

בשבוע שעבר גיליתי שיטה לשיפור איכות חיי. כל בוקר, הילד מתעורר בסביבות חמישה לשש כשהוא רעב בטירוף (רעב בטירוף הוא סוג הרעב שמתפתח לבכי\צרחות בתוך דקות ספורות). בבוקר ראשון, הילד התחיל להתעורר בעשרה לשש. החזרתי לו את המוצץ, ולקחתי את הבקבוק ואת האבקה שלו לסלון כדי לא להעיר אותו סופית, ואחרי שהכנתי לו את האוכל, ננחתי את הבקבוק ליד כורסת ההאכלה.
השלב הבא, היה להשחיל יד מתחת לילד, ולהרים אותו כשהוא עדיין מנומנם. לקחתי אותו לכורסא, התיישבתי ונתתי לו לאכול. הילד פקח עיניים כדי לראות מי הוא מיטיבו, ולאחר שהשתכנע כי האוכל הוא אותו אוכל, הוא חזר לנקר על הבקבוק. אחרי כ-10 דקות של ניקורים, הילד פשוט נרדם. אחרי שווידאתי שהוא לא אוכל, הוצאתי לו את הבקבוק, החזרתי את המוצץ והעברתי אותו, עדיין שוכב למיטה.
חשבתי שהוא יישן עוד איזה חצי שעה, אז חזרתי לישון. התעוררתי בחמישה לשמונה. הילד עדיין ישן. התלבשתי בבהילות, לפני שהמטפלת תגיע. בימים הבאים, אמנם לא הצלחתי לשחזר את העובדה שהילד לא התעורר, אבל השיטה עובדת. כשהילד חוזר למיטה, אחרי שלא טילטלתי אותו יותר מדי, הוא נרדם בתוך דקות וישן עוד כשעתיים.
בעוד שהתגלית הזו מאוד משמחת, בעיקר בסופי שבוע (אם כי משום מה, בסופ"ש הוא מתעורר סופית בשבע וחצי), יש לה תופעת לוואי מצערת. אני רואה את הילד הרבה פחות. הוא ישן עד שאני צריך לצאת לעבודה, ובערב, אני רואה אותו במקרה הטוב שעה. כל שעת האיכות שהייתה לנו בכל בוקר התאדתה לה באחת.
זה קצת מבאס, אבל בקצב שהדברים משתנים, אני מקווה שעוד חודש, הוא ימשוך את הארוחה עד שבע, ואז יקום חייכן.