חלומות

הלילה, חלמתי שאני רץ.
הייתי ביער אורנים על שביל כורכר נעים, ורצתי.
מזג האוויר היה נעים, רוב השביל היה מוצל, ורצתי.
למרות שידעתי שזו ריצה ראשונה אחרי המון זמן, לא הייתה לי בעיה להמשיך לרוץ, ואפילו רצתי מהר.
רצתי והרגשתי חופשי.
כשקמתי, הרגשתי את שרירי התאומים תפוסים.

ממעמקי הבאסה

המחלה הזו היא באסה רצינית. אז נכון שמצד אחד אני בבית עם כרטיס פתוח לימי מחלה מהרופא. ונכון שבד"כ למרות שאני לא יכול להגיד שאני מרגיש טוב (או שהרגשתי טוב בחודש האחרון), אני לא מרגיש כאבים נוראיים, או תופעות לוואי אחרות שעלולות להתלוות למחלות מסוימות. ונכון גם שירדתי החודש משהו כמו 2 קילו ואני לא יכול להגיד שסבלתי מרעב, אבל המחלה הזאת היא עדיין באסה.

זה באסה כי להיות בבית שבוע זה סבבה, ושבועיים זה גם נחמד, אבל תכל'ס כמה זמן אפשר להיות בבית ולנוח? בתור בן-אדם עובד (שלא היה מובטל יום אחד ב-11 השנים האחרונות - מאז הטיול לאוסטרליה), אני מתחיל להרגיש גירודים בגיד העבודה. וכנראה שגם העבודה שלי מתחילה להרגיש גירודים. חוץ מזה, אני בסך הכל די נהנה מהעבודה שלי.

וזה באסה כי אם כבר לרדת 2 קילו, אני מעדיף לעשות את זה בעזרת 5-6 ריצות בשבוע, ולא בעזרת הימנעות מאוכל. הצד הבעייתי יותר הוא שכבר חודש שלא נהניתי מאוכל - וזו אחת ההנאות שלי בחיים. בחודש האחרון או שאני מרגיש מלא מדי אחרי שאכלתי משהו בגודל של תפוח, או שיש לי טעם לוואי בפה שגורם לכל מה שאני אוכל להיות בעל טעם חזק מדי, או שאני סתם מרגיש הרגשה מגעילה בבטן.

ובעיקר זה באסה כי אמנם אני לא סובל, אבל אני עייף כל הזמן. אם אני מטייל עם הילד רבע שעה בעגלה, אני צריך שעה התאוששות. זה לא משנה כמה אני נח במהלך היום, בשבע בערב אני מרגיש כמו אחרי ריצת מרתון. וזה מבאס כי לבן שלי מגיע שלאבא שלו יהיה כוח - שהוא יוכל לשבת לשחק איתו ולהרים אותו על הידיים. וזה עוד יותר מבאס כי לאשתי מגיע שותף מלא בניהול חיי היומיום - ולא אחד כזה שצריך חצי שעה הפסקה אחרי שהוא הוריד את הפח. ואני נורא רוצה לתת להם את זה בחודש האחרון, כי מגיע להם - זו זכותם, אבל זה נורא קשה, כי אני כל הזמן עייף.

אני יודע אשתי מבינה. והיא מנסה להתחשב בי ולקחת יותר על עצמה, אבל גם כשאני לא חולה לא קל לה, ועכשיו אני לא יכול לעשות את כל מה שאני רוצה. לכן המחלה הזאת מבאסת. אני רוצה לחזור להיות בריא שוב, כי בריא זה הכי, אחי.

לא עוצר באדום

עמותת "אור ירוק" מייצרת אצלי אנטגוניזם לא קל בכלל. זה מוזר, כי העמותה מתעסקת בתחום חשוב - הבטיחות בדרכים. אולי זו העובדה שהעמותה מנסה להיכנס לתחומים שאמורים להיות באחריות הממשלה, ואולי זה בגלל שמוזר לי שההתנהלות של עמותה לשינוי תרבות הנהיגה בישראל היא כל-כך כוחנית. דוגמא לכוחניות הזו ראיתי במקרה בתוכנית של גיא מרוז ואורלי וילנאי שעסקה בנושא תאונות דרכים. בקטע שעסק בתאונות פגע וברח, דיבר יו"ר העמותה שמואל אבוהב וטען כי הפיתרון לבעיית הבריחה מזירות תאונה הוא החמרת הענישה, למרות שאין שום מחקר, ושום מומחה שיעיד כי החמרת הענישה תביא לירידה בכמות הבריחות.
דוגמא נוספת לכוחניות הזו אפשר לראות בקמפיין התשדירים ברדיו איתו יצאה העמותה לאחרונה. מדובר במספר תשדירים שבכל אחד מהם מדובר על תופעה בעייתית אחרת בנושא הבטיחות בדרכים - פעם זה אנשים שעושים מרוצי מכוניות על כבישי ישראל, ופעם אחרת זה על נהגים שיכורים (הידעתם שלפי העמותה ישראל היא המדינה המובילה בעולם מבחינת בדיקות אלכוהול?). התשדיר  מסתיים כשהקריין חמור הסבר, בקולו התקיף ביותר אומר: "שר התחבורה, ישראל כץ, באחריותך לדאוג ל-בלה בלה בלה". זה לא שאני משתגע על ישראל כץ, אבל מה קורה איתכם אנשים? מה, אם לא יהיו מספיק בדיקות אלכוהול אתם תבואו אליו הביתה עם לומים?
התשדיר האחרון בסדרה עסק בנושא חשוב שבד"כ אינו זוכה לכותרות: חילוץ מוסק. לפי טענת העמותה, מערך החילוץ המוסק בפריפריה נמצא בחוסר גדול של ציוד (מסוקים) ותקציב. אני מניח שהטענה הזו נכונה במידה רבה. כמו בתחומים רבים אחרים, חסר במדינה כסף. בהמשך התשדיר נטען כי החוסר במערך החילוץ המוסק יגרום ליותר הרוגים. גם טענה זו נשמעת לי הגיונית - אחרי הכל, בפציעות מסוימות, מהירות הגעת העזרה הראשונה ומהירות ההגעה לבית חולים עלולות להיות קריטיות לסיכויי ההחלמה (או השרידה) של הפצוע. אבל "אור ירוק" הולכת עוד צעד עבורנו - הם מספרים לנו כמה אנשים ימותו אם לא יתוגבר מערך החילוץ המוסק בפריפריה.
המספר בו הם נוקבים הוא: שני הרוגים בשבוע. נשמע יפה, נכון? אבל המספר הזה הדליק לי נורת אזהרה. ראשית, אודה, שאין בידי נתונים מדוייקים או מעודכנים בנושא, אבל יש לי קצת נתונים ישנים יותר (שאיני חישב שמשתנים בצורה משמעותית). ראשית, אני מאמין בעבודה על בסיס נתונים שכולנו מבינים. 2 הרוגים בשבוע זה כמו 100 הרוגים בשנה. בשנה שעברה נהרגו בכבישי ישראל 348 איש. אני מניח שהמספר הזה חריג לטובה, והשנה נראה משהו כמו 400 הרוגים, לכן, "אור ירוק" טוענת שכ-25 אחוז מההרוגים הצפויים השנה, ימותו כתוצאה מפינוי איטי מדי של תאונות בפריפריה.
אז הנה כמה מספרים שכן הצלחתי למצוא: בשנים 96' עד 02' תאונות בדרכים בין עירוניות היוו כ-55 אחוז מסך התאונות הקטלניות. אם אני עושה קצת מניפולציות לא מדעיות על המספרים, אני מגיע לסביבות 250 הרוגים בשנה בתאונות בדרכים בין עירוניות (לא רק פריפריה). לא מצאתי אומדן סביר לכמה מהתאונות הקטלניות קורות בפריפריה, כך שאיני יכול לדייק יותר, אבל "אור ירוק" אומרת לנו ש-40 אחוז מההרוגים האלה ימותו בגלל פינוי איטי מדי. כמובן שהאחוז גבוה יותר, כיוון שהמספר (250) כולל גם תאונות שהתרחשו במרכז - קרוב לבית חולים. בכל מקרה, מדובר במספרים מדהימים - הפתרון להורדת 25 אחוז ממספר ההרוגים בארץ בשנה הוא השקעה של כמה מליוני שקלים?
מה אם הייתי אומר לכם שממשלת ישראל הקציבה יותר מ-10 מיליארד שקל לבניית הפרדות מפלסיות בין כבישים ומסילות ברזל? ומה אם הייתי אומר לכם שבעשר השנים שקדמו להחלטה הזו נהרגו בישראל לא יותר מעשרים איש כתוצאה מתאונות שבהן הייתה מעורבת רכבת? ומה לדעתכם אמרו ב-"אור ירוק" על ההקצאה של המון כסף לפתרון בעיה שולית? (כמובן שבירכו על ההחלטה).
עכשיו, זה הולך ככה: אתה יכול להקציב 10 מיליארד ש"ח כדי להציל 2 אנשים בשנה, או להקציב 100 מיליון ש"ח (ואני נדיב) בשביל להציל 100 איש בשנה. מה עדיף? אם תשאלו את "אור ירוק", התשובה היא לאיים על שר התחבורה.

נ.ב.
חבר שלח לי את הקישור הבא. אין לי הרבה מה להוסיף.

נשיקות לכולם

אני חולה. בערך מתחילת יולי אני לא מרגיש טוב. בהתחלה חשבתי שמדובר באיזה וירוס חולף, רק שהוא לא חלף. יש לי חום, בדר"כ נמוך, כבר ארבעה שבועות. אחרי שבועיים בערך, קבעתי תור לרופא. הוא בדק אותי ואמר לי שאם זה ממשיך עוד שבוע לחזור אליו. זה לא רק המשיך, אלא שהרגשתי עוד פחות טוב. הוא שלח אותי לסדרת בדיקות מקיפה, ובדיקות הדם הראו בעיה באנזימי הכבד.

ביום רביעי, אחרי חוות דעת שניה על הבדיקות, נכנסתי למרפאה וביקשתי לדבר עם רופאה (הרופא שלי לא עובד במרפאה בימי ד'), אמרתי לה שאני מודאג, ואחרי בדיקה היא הפנתה אותי למיון. אני חייב להגיד שהופתעתי לטובה מהיחס והשרות בבית החולים. תוך בערך שעתיים הופנתי למחלקה פנימית לאישפוז. גם שם, הצוות היה אדיב ומסביר פנים. בבית החולים נשארתי ללילה, ובבוקר המחרת הגיעה רופאה עם מזרק ארוך וכחמש עשרה מבחנות.
היא לקחה לי איזה ליטר דם לבדיקות. בביקור רופאים, הרופאה הראשית אחרה שהם חושדים במחלת הנשיקה, אבל בינתיים הם בודקים עוד כמה דברים.כיוון שקבעו לי בדיקה, הייתי בצום עד הצהריים, ואז הגיעה הרופאה ואמרה לי שהבדיקה לא תהיה היום, ושאני יכול לאכול. התאכזבתי מעצם המחשבה להישאר עוד לילה בבית חולים.בערך בשלוש, אשתי האהובה הייתה אמורה לבוא לבקר, ואני החלטתי לצאת ולחכות לה בלובי. בעודי בדרכי החוצה, תופסת אותי האחות ואומרת: "חדשות טובות, הגיעה לך תשובה חיובית לאחת הבדיקות". היא הכניסה אותי לדבר עם אחת הרופאות שאישרה בפני שאכן יש לי מחלת הנשיקה, אחרי שהבדיקה ל-CMV חזרה חיובית.
תוך משהו כמו שעה, השתחררנו מבית החולים עם המלצה למנוחה ואישור למסכנות. את הימים/שבועות הקרובים אני אבלה בנסיון להתאושש ולחזור לעצמי. כרגע, אני רק רוצה להרגיש טוב יותר, נמשיך משם.