למה אני שונא את ארגנטינה?

מונדיאל עכשיו. זה זמן קסם. בתור חולה כדורגל, יש לי חודש של כיף פעם בשנתיים - המונדיאל ואליפות אירופה. הולנד היא הנבחרת האהובה עליי, אבל אני אשקר אם אגיד שכך היה תמיד. ב-82' הייתי בן 7, ולא ידעתי מה הולך. ב-86' הולנד שוב לא הייתה במונדיאל, ומצאתי מחליפה בשם דנמרק. היה מאכזב לקרוא על החמישיה שהיא חטפה מספרד בשמינית. כשראיתי את הולנד ב-88' התאהבתי.
אבל דבר אחד אני זוכר עוד מ-82' - שאני שונא את ארגנטינה. אני חושב שקיבלתי את זה בעיקר מאחי, ואני חושב שעבורו זה התחיל בגמר של 78'. משחק הפתיחה במונדיאל בספרד הפגיש את בלגיה (סיפרתי לכם שסבא שלי נולד בבלגיה? המשפחה במקור מהולנד) וארגנטינה. זה נגמר 1:0 לבלגיה - איזה אושר. במשחק עם ברזיל זה קרה:

מאז אני שונא את מרדונה. נכון שהשנאה שלי לארגנטינה (נכון, רק בכדורגל - טיילתי שם עם אשתי וזו ארץ נפלאה) התחילה עוד לפני שהבנתי משהו מהחיים שלי, אבל נבחרת ארגנטינה עשתה הכל במשך שנים כדי להצדיק את מה שתמיד חשבתי עליה. במונדיאל שנערך בארגנטינה החונטה קנתה את המשחק עם פרו (במקום אחר קראתי ש-35 אלף טון חיטה ואשראי של 50 מיליון דולר גם עזרו). את מה שקרה ב-82' כבר ראיתם.
במקסיקו, ב-86' כולנו ראינו את זה:

אני לא אוסיף על האיש שקרא לעצמו אלוהים בזכות מעשה רמאות מגעיל.
ואז הגיע מונדיאל 90' באיטליה (שאולי היה המונדיאל המגעיל ביותר שאני זוכר). ובשמינית הגמר, ארגנטינה פוגשת את ברזיל. אחרי בונקר במשך שמונים דקות, ארגנטינה מבקיעה שער ניצחון במתפרצת, ועוברות להן עוד 14 שנים עד שאנחנו מגלים את האמת על מה שקרה במשחק הזה. נכון זה נשמע הזוי? אבל איזה אינטרס יש לקרלוס בילארדו, המאמן של ארגנטינה באותה תקופה להגיד משהו כזה?
במונדיאל בארה"ב מראדונה עושה את הקאמבק שלו אחרי פרשת הקוקאין, רק כדי לגלות שההשעיה שלו עברה אבל ההתמכרות לא. ד"א הוא השחקן האחרון שנתפס על שימוש בסמים בבדיקות שנערכו במונדיאלים. מאז, ארגנטינה לא עשתה יותר מדי במונדיאלים, חוץ מהפרובוקציה הזו על שחקן אנגלי צעיר ב-98':

השנה, חוץ ממתנה מהשופט בשמינית, ארגנטינה לא עשתה שום דבר לא הוגן (עדיין, אל תשכחו מי המאמן שלה), אבל אולי מישהו יסביר לי למה הטעויות של השופטים אף פעם לא הולכות לטובת הקבוצה שאני אוהד?

מה המחזור שלך?

רבים מכם, וודאי רואים את אימון הריצה כתרשים לינארי פחות או יותר. אתה לא בכושר ומתחיל לרוץ. לאט לאט, הכושר משתפר ואתה מסוגל לרוץ יותר ומהר יותר. אתה מתחיל לרוץ יותר ומהר יותר, ואם גם קראת את מה שכתבתי כאן וכאן, אתה שומר על התאוששות מתאימה. ואז אתה שומע שצריך לרוץ מהר, אז אתה מתחיל לעשות אימוני חזרות. בגלל שאתה חכם, אתה מתחיל עם מעט חזרות ולא מאומצות מדי, ולאט לאט את מגביר את העצימות. ואתה כל הזמן משתפר - אתה רץ מהר יותר ממירוץ למירוץ. עד שבמירוץ החמישי או השישי או העשירי אתה לא מצליח להשתפר. ואז אתה מאשים את העומס בעבודה, או את מזג האויר ביום המירוץ. ואתה מתאמן יותר חזק ובא מלא תקווה למרוץ הבא, רק כדי לגלות ששוב אתה תקוע.
למרות שריצה היא הספורט הפשוט ביותר בעולם, עדיין יש בה כמה מרכיבים שונים - סיבולת אווירנית, סף חומצת חלב, צריכת חמצן מירבית, סגנון, יעילות ריצה ואלה רק כמה עיקריים. הרכיבים האלה שונים זה מזה בכמה אופנים. ראשית, הם שונים במה שצריך לעשות ע"מ לשפר אותם. שנית, הם שונים בקצב ובפוטנציאל השיפור. ע"מ לשפר צח"מ נדרשים משהו כמו 6 שבועות, והוא יכול להשתנות בדר"כ בסביבות 10-15 אחוז. פוטנציאל שיפור הסיבולת האווירנית הוא גדול מאוד (זהו הרכיב המשפיע ביותר בריצה למרחקים ארוכים), אולם משך הזמן הנדרש לקבלת השיפור הוא ארוך ביותר, ויכול להגיע גם לשנים. שיפור סגנון מבוצע בדר"כ ע"י תרגילים, ויכול להימשך זמן רב.
העניין הוא שלא ניתן לעשות אימון אחד שיפתח את כל המרכיבים של הריצה בבת אחת. פרט לכך, אנחנו רוצים לרוץ מהר בתחרות - אין טעם להגיע לשיא הכושר באוגוסט, כשאין שום תחרות באופק. הפתרון הוא מחזוריות. אנו עושים מחזורים של הכנה לתחרויות. זה מתחיל מיד אחרי תקופת התחרויות (Off Season). זהו זמן של התאוששות, הן פיזית והן מנטאלית מתקופה של אימונים קשים. בתקופה זו רצים רק כדי שהגוף לא ישכח איך זה לרוץ. זה זמן לעשות את כל הדברים שלא היה לכם זמן לעשות כי רצתם. אבל יותר מכל, זה הזמן לבנות מחדש את הרעב - את הרצון לרוץ מהר יותר.
אחרי שהתאוששתם, זה הזמן להתחיל לבנות מהבסיס - הבסיס האירובי. בשלב הזה, אתם מעלים את הקילומטרז' עד שאתם מרגישים שאתם רצים הרבה - יותר ממה שרצתם בשנה שעברה. אתם לא רצים מהר, או לפחות לא מהר במובן המקובל. המטרה שלכם היא לרוץ פעמיים או שלוש בשבוע בקצב אירובי מהיר - קצת איטי מקצב הסף האירובי. אתם לא אמורים לרוץ מהר יותר מקצב הסף, זה יפגע בהתקדמות שלכם בשני מובנים - מצד אחד, כשאתם רצים מהר מדי, אתם צוברים חומצת חלב ואז אתם לא תוכלו להמשיך לרוץ מספיק זמן בשביל לקבל את האפקט האירובי. מצד שני, ריצה מהירה תדרוש התאוששות חריפה יותר, דבר שלא יאפשר לכם לצבור את הקילומטרים הנחוצים. השלב הזה יכול להיות די מתסכל. תחשבו על זה כמו על סלילת כביש - עד שלא יסעו עליו הרבה מכוניות, אתה לא מבין מה הרווחת בנתיב הנוסף שעליו עבדת כל-כך הרבה, אבל אז מגיע יום ראשון בבוקר. ובראשון בבוקר (יום התחרות), או שאתה מגיע במהירות או שאתה מקלל את עצמך על זה שלא סללת עוד נתיב.
כחודשיים לפני תחילת תקופת התחרויות, זה הזמן להתחיל לשלב ריצות עצימות בתוכנית השבועית. מתחילים עם אימוני עליות, שמהווים הכנה לאימונים המהירים יותר, ולאחר מספר שבועות, עוברים לאימוני חזרות. בשלב הזה, ההתאוששות שלך, שנסמכת על בסיס אירובי רחב, מהירה ומאפשרת לך להגיע לריצות המהירות יותר כשאתה מרגיש קליל.
בתקופת התחרויות העיקרית, מתחיל שלב החידוד - מורידים עומס של קילומטרים, ומשמרים את האיכות באימונים. בשלב הזה אתה רוצה להרגיש רענן ו"קפיצי" ומוכן לתחרות. את הכושר של התחרות אפשר למשוך כמה שבועות טובים, אבל בסופו של זה יגמר, וכל מה שתרצו זה לנוח.
ואז הכל מתחיל מהתחלה. מחזוריות - ככה קוראים לזה.

בית יעקב, לכו...

בימים האחרונים, סוערת הארץ סביב פרשת בית הספר בישוב עמנואל. היום נכנסו לכלא ההורים לילדות שסרבו לשלוח את בנותיהן ללמוד בבית הספר יחד עם ילדות אחרות. החרדים יספרו לכם סיפורים על זה שבג"ץ לא מבין אותם, ושהם לא עושים אפליה עדתית אלא אפליה דתית. אל תאמינו לרגע. הסיפור הזה הוא בדיוק כמו שהוא נשמע - הם לא אוהבים ספרדים ולא רוצים שילדות ספרדיות ילמדו באותו בית ספר עם הבנות שלהם.
השאלה שכדאי לכם לשאול את עצמכם (בעיקר כי לא תשמעו אותה בכלי התקשורת) היא, איזה מסר זה מעביר לילדה שההורים שלה אומרים לה שאסור לה ללכת לאותו בית ספר עם ילדה אחרת? אני חושב שהמסר הוא ברור: מה/מי ששונה ממך הוא רע/נחות ואסור להמצא במחיצתו. אני בטוח שמסר כזה ישמע לרובכם (בטח לאלה מכם שיש להם ילדים) נורא מוזר - אנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו לקבל את השונה, אבל כשזה נוגע לחרדים המסר הזה לא מפתיע.
עבור החרדים, הפחד מהזרים הוא ערך יסוד בשימור החברה. הם כל-כך לא בטוחים בערכים הפנימיים של החברה שלהם, עד שהם מנסים להימנע מכל מגע עם העולם החיצון, מחשש ש"חלשי האופי" ביניהם ילכו שבי אחרי מנעמי העולם החיצון. הם מספרים לכם שמידת הדתיות של הילדות האשכנזיות שונה ממידת הדתיות של הילדות הספרדיות (ריצ'ארד דוקינס היה אומר על זה, ובצדק, שאין ילדות דתיות - יש ילדות להורים דתיים). הם כל-כך בטוחים בחינוך שלהם (מקור גאוותם - באמת) עד שהם בטוחים שאם הילדות ייחשפו לדעה, אפילו לו דעה - ניואנס, שונה הן לא יוכלו להתאפק ויבחרו לאמץ את הדעה השונה.
עכשיו, עשו ניסוי מחשבתי קטן: נסו לחשוב מה משפיע על הערכים הנלמדים בבית ספר. ברור שאיכות המורים וגודל הכיתות משפיעים. ברור גם שסדר היום של מנהל בית הספר מהווה נדבך חשוב. אבל ילדים אחרים? ילד יקבל ערכים אחרים בבית הספר בגלל שהוא לומד עם ילדים ששונים ממנו?
עבור החרדים, הגזענות הזו (הילדות האשכנזיות קראו לספרדיות "ספרדג'וקים" ו-"מנקות") היא משהו ששווה להילחם עבורו. יותר מזה, שווה להיכנס עבורו לכלא. כדי להבין איך חברה מגיעה למצב בו מעלה את הגזענות על ראש שמחתה, חייבים להבין שהחרדים אינם נקראים כך סתם. הם חיים בחרדה מתמדת מן העולם החיצון. אישית הייתי מצפה ממי שחושב שיש לו את המפתח לאמת הניצחית (תורתנו הקדושה כמובן), שיראה קצת ביטחון עצמי למול העולם - אחרי הכל, אלוהים לצידו. באיזשהו מקום, אני חושד שגם החרדים, בסתר ליבם מבינים שרב ההתעסקות היומיומית שלהם בהלכות צניעות, טהרה, כשרות והשד יודע מה, היא התעסקות בטפל ושמי מתוכם שיחשף לעולם החיצוני, יבין זאת ברגע.
שלא תבינו לא נכון, אני לא חושב שצריך לוותר לגזענים - המדינה צריכה לאכוף את סמכותה על כל המגזרים, ואני עצוב שהנושא טופל ע"י בג"ץ ולא ע"י משרד החינוך. אבל אני חושב שהחרדים, כמו שהם היום, צועדים בבטחה לעבר מקומם הטבעי בהיסטוריה של מדינת ישראל - הערת שוליים.

5278

הבוקר יצאתי לרוץ. קמתי בחמש, האכלתי את הילד, התלבשתי ויצאתי. עברתי 5278 מטר של משהו שחלקכם יקרא לו ריצה. הרגשתי כאילו הרגליים שלי עשויות ג'לי וכאילו הריאות שלי התכווצו ולקחו את הצלעות איתן. להגיד שנהנתי יהיה שקר, אבל זה בסדר - לא ציפיתי להינות.
להתחיל לרוץ זה אף פעם לא שוס גדול. רוב הזמן אתה תוהה: "איך זה יכול להיות שאני מרגיש כל-כך גרוע ואני רץ כל-כך לאט". אבל זה בסדר, זה משתפר די מהר, כל מה שצריך זה להתמיד. להמשיך לקום מוקדם ולצאת לרוץ, עד שמרגישים יותר טוב. ואז, אם ממשיכים לקום ולצאת, מתחילים להרגיש נפלא. כל מה שצריך כדי לעמוד בהתחלה, זה לזכור איך זה בהמשך.
בינתיים כואבות לי הרגליים. אני אנסה לרוץ ביום חמישי שוב - נקווה שזה משתפר ממש מהר :)

מבחן התוצאה

לשאלה מה יותר חשוב, הגודל או הטכניקה אין תשובה טובה. אם תענה שהטכניקה קובעת, יפטירו לעברך: "עוד אחד עם קטן". אם תאמר שהגודל הוא שחשוב יותר, יסננו אליך: "עוד אחד שגומר מהר". על רקע זה, נראה כי מי שבוחר ב"מבחן התוצאה" הוא מי שלא רוצה שיסתכלו על הדרך שבה הוא עושה דברים.
השבוע, הנהלת מכבי תל-אביב בכדורסל הודיעה כי פיני גרשון לא יאמן את הקבוצה בשנה הבאה. קשה לי, ולא רק לי, להתנער מהתחושה שאם מכבי ת"א הייתה מנצחת לפני שבוע את הגליל וזוכה באליפות, הרי שפיני היה ממשיך לאמן אותה. התחושה שלי מתחזקת ע"י מה שקרה באותו מעמד לפני שנתיים. גם אז, לאחר שמכבי הפסידה את האליפות, הופסקה עבודתו של צביקה שרף (שאין לחשוד בי שאני מאוהדיו הגדולים) במועדון, למרות שלפי כל הדעות, לקבוצה הייתה עונה מוצלחת מעל המצופה עד 3 שניות לסיום המשחק האחרון. לפני מספר עונות, נשלח הביתה המאמן הישראלי של צ'לסי, אברם גרנט, לאחר שהגיע עם צ'לסי למקום השני בליגה האנגלית, לגמר ליגת האלופות ולגמר הגביע.
הסיבה העיקרית שהספורט כל-כך פופולרי, היא שהוא מהווה אספקלריה לחיים. אפשר למצוא בו הכל - צריך רק לדעת ללמוד את הלקח. בשלושת המקרים הללו, גבה מבחן התוצאה מחיר מאנשים שכנראה לא הגיע להם לשלם. אבל לדעתי, המחיר שהם שילמו נמוך לעומת מה שכולנו מקריבים על מזבח מבחן התוצאה. מה שניתן ללמוד מהמקרים הללו הוא שהמאמנים הללו לא פוטרו כיוון שלא היו טובים, אלא כיוון שלא היה להם מספיק מזל. אם ג'ון טרי לא היה מחליק בפנדל האחרון בגמר ליגת האלופות, צ'לסי הייתה זוכה בגביע. האם ההחטאה של טרי הפכה את גרנט למאמן פחות טוב? אם הזריקה האחרונה של חולון, שלוש שניות לסיום המשחק, לא הייתה מסתיימת בסל, האם זה מה שהיה הופך את צביקה שרף למאמן טוב? יהיו מי שיגידו שהתשובה לשתי השאלות (הרטוריות, יש לציין) הללו היא חיובית - אני אענה להם בהמשך. בינתיים, נמשיך עם הטיעון.
המחיר שאנחנו משחמים, כחברה, הוא יקר כיוון שכמו שכישלונם של השלושה היה תלוי במזל, כך גם פעמים רבות (רבות מכפי שהיינו רוצים להודות) הצלחות תלויות הרבה יותר במזל מאשר בכישרון או בעבודה קשה. וכך, אנחנו מוצאים את עצמנו מתגמלים טיפשים עם מזל במקום את אלו שבאמת ראויים לתגמול. החיים הם דבר מוזר: אתה יכול לעבוד קשה כל החיים. לטפח את הכישרונות שלך בהתמדה ובנחישות, ובסופו של דבר לא להצליח. מנגד, אתה יכול למלא לוטו, ולהסתדר לכל החיים.
 נסים ניקולס טאלב, מעלה את הרעיון הבא בספרו "תעתועי האקראיות": תארו לכן שני שכנים בשכונת יוקרה בניו-יורק. האחד, רופא שיניים. הוא גר בבית גדול, נוהג במכונית יוקרתית ויש לו אישה ושלושה ילדים. מולו, בבית גדול פי שתיים, וברשותו צי של מכוניות פאר גר אדם פשוט שלא סיים תיכון, אבל מילא פעם אחת לוטו. לפי מבחן התוצאה, הרי ניתן לומר שממלא הלוטו הוא אדם מוצלח יותר מרופא השיניים. אבל טאלב מציע לנו את הרעיון של היסטוריות אלטרנטיביות. מה אם הדברים לא היו מתרחשים בדיוק אותו הדבר. ובכן, גם אם נבחן עוד מיליון היסטוריות אלטרנטיביות, לא נראה את ממלא הלוטו גר בשכונה היוקרתית, כיוון שהסיכוי שלו לזכות בלוטו הוא אפסי. לעומת זאת, השוני בין ההיסטוריות האלטרנטיביות אצל רופא השיניים לא יהיה גדול מדי. לפי טאלב, בעזרת בחינה של ההיסטוריות האלטרנטיביות נוכל להבין מה גודל ההשפעה של המזל על חיינו.
הדרך הנכונה לפיה עלינו לבחון את מקבלי ההחלטות, ויהיו הם מאמני ספורט, פוליטיקאים או מנהלי חברות אינה ע"י מבט צר על השורה התחתונה, אלא ע"י בחינה מדוקדקת של השיקולים והמידע שהיה ברשותם בעת שקיבלו את ההחלטה. החלטה נכונה לא יכולה להימדד עפ"י התוצאה כאשר לתוצאה תורמים גורמים שאינם בשליטת מקבל ההחלטות ושהתנהגותם אינה ניתנת לחיזוי. לצורך העניין, גם אם משתתפי "משט החופש" היו מחליטים להתחפש לחסידי אומות העולם ומקבלים את לוחמי השייטת ביין ופרחים, זה לא היה הופך את ההחלטה על ההשתלטות, כמו שהיא בוצעה, לנכונה יותר או לנכונה פחות.
לפני סיום, אענה לאלה מכם שטוענים שהבקעה של ג'ון טרי הייתה הופכת את אברם גרנט למאמן טוב יותר. הטיעון שלכם היה יכול להיות רק כזה - אם גרנט היה מאמן טוב, הוא היה יודע שג'ון טרי מועד להחטיא פנדלים תחת לחץ, והיה משבץ מישהו אחר במקומו. הטיעון הזה בעייתי משתי סיבות - ראשית, אין שום דבר בקריירה של טרי, קודם להחמצת הפנדל בגמר ליגת האלופות שיעיד עליו שהוא לא עומד בלחץ. ושנית, גם שחקנים גדולים ממנו החמיצו פנדלים במעמדים דומים. להחליק על הדשא בבעיטת פנדל זה פשוט מזל רע, ומי שמנסה להתעלם מכך צפוי להרבה הפתעות לא נעימות בחיים.
מי שהביא את מבחן התוצאה לשיח הציבורי בישראל היה אחד, אהוד ברק. אפשר למצוא סוג של שעשוע בכך שדווקא אותו ברק מצליח להיכשל במבחן התוצאה פעם אחר פעם תוך עקביות מרשימה. כנראה שהוא יודע למה הוא לא רוצה שנסתכל על הדרך שבה הוא עושה דברים, אבל לא ברור למה הוא רוצה שנבחן את התוצאה.

המלצה - הכירו את טד

הרגע סיימתי לראות את ההרצאה הזו של מייקל סנדל - מרצה לפילוסופיה פוליטית בהרווארד. ההרצאה עסקה באומנות של הוויכוח הדמוקרטי על ערכים. זוהי אחת מיני עשרות הרצאות מצולמות באתר של טד. כותרת האתר היא "רעיונות ששווים הפצה".
טד, ראשי תיבות של "Technology, Entertainment, Design", הוא ארגון ללא מטרות רווח שמאגד בתוכו מאוד מהאנשים המרתקים בעולם. הארגון מקיים מספר פעמים בשנה וועידות של הרצאות. הוועידות מתרכשות כולן באולם בודד כך שכל המשתתפים בוועידה שומעים את כל ההרצאות. ההרצאות, בשלל נושאים מצולמות ומופיעות באתר. אורך הרצאה בודדת לא עולה על 20 דקות.
נתקלתי בטד לראשונה לפני כשנה ונהגתי לראות הרצאה ביום. עם הזמן, החיים גררו אותי מהמנהג הזה, עד שלפני שבוע נזכרתי וחזרתי לאתר. מלבד נושאי ההרצאות, שום דבר לא השתנה. ההמלצה שלי על האתר נובעת מהמגוון העצום של נושאים ומהאיכות היוצאת מן הכלל של המרצים - כל אלו שאני ראיתי הם דוברים רהוטים ומרצים מעניינים.
היכנסו לאתר, חפשו לכם הרצאה שמעניינת אתכם וצפו בה. עשו לכם מנהג לבקר באתר ולראות הרצאות. אני מוצא שדווקא המגוון הרחב של נושאים שונים (ראיתי הרצאה על בית ספר למפגעים מתאבדים באפגניסטן, כמו גם הרצאה על יצירת חיים סינתטיים), עוזר פרט להעשרת הידע, גם ליצירה של רעיונות חדשים.
אז תלמדו להכיר את טד, זה יעשה אתכם חכמים יותר.

מעשה בחמישה בלונים

אנחנו אוהבים לקרוא לילד סיפורים. גם אשתי וגם אני מכירים את "איה פלוטו" בעל פה. עד כדי כך שכשאני מקריא לו את "איה פלוטו" אני נותן לו את הספר ומקריא לו מהזיכרון. על רקע זה, אני חייב להתוודות שאני לא סובל את "מעשה בחמישה בלונים". ולא, זה לא בגלל שיש לי בעיה עם המסר של הסיפור, ואפילו לא בגלל שמתייחסים לאחד הילדים שם בשם "רוני-רון" - שם שסר חינו לאחר שהתברר שרוני רון הוא שמו של רוצח מתועב.
לאחרונה אנחנו נתקלים פעמים רבות במוצרים זולים באיכות ירודה המיובאים בעיקר ממזרח אסיה. התחושה שאופפת אותי כשאני בא במגע עם מוצרים כאלה היא של אומנות רעה (אין לי תרגום טוב יותר ל-Bad Craftmanship). נתקלים באומנות רעה גם בדברים אחרים בחיים, לפעמים תו"כ עבודה, ולפעמים בפרסומות. המגע עם אומנות רעה תמיד מפריע לי. ב"מעשה בחמישה בלונים" אני נתקל באומנות רעה וזה מטריף אותי.
אחרי שבלון מתפוצץ - בלון נקרע, מגיע חרוז ניחומים. אני מחבב את החזרות המבניות בטקסט. לאורי אומרים לה להצטער, הוא יקבל בלון אחר. ומה אומרים לרון? שזה סופו של כל בלון. עד פה, הכל בסדר. מקורי, חינוכי מעניין. ואז אנחנו מגיעים לסיגלית. סיגלית המסכנה. לא רק שהבלון שלה התפוצץ - הבלון נקרע, אבל המחברת לא מוצאת אפילו חרוז מקורי בשבילה: "כך קרה גם לרון, זה סופו של כל בלון". זהו. נגמרו החרוזים. תצטער - אחר. רון - בלון. ואין יותר חרוזים בעברית. (וזה בלי לציין ש"תצטער" ו"אחר" זה לא חרוז אמיתי וגם לא "רון" ו"בלון"). וכדי להוסיף חטא על פשע רותי מקבלת בדיוק את אותו חרוז כמו סיגלית.
ועל זה אני אומר. אם אתה לא טוב בחרוזים, אז או שתכתוב בלי חרוזים, או שאל תכתוב כי אתה לא טוב בזה. אם אתה מחליט שכל ילד מקבל חרוז משלו, אז אל תמחזר. זה ממש מעליב. צר לי, אם הילד רוצה לשמוע את "מעשה בחמישה בלונים" שיבקש מאמא שלו. אני לא מסוגל.

בהזדמנות זאת, אני מבקש מכם המלצות לספרי ילדים - אבל איכותיים, כן? אני לא מקריא לילד שלי בררה.

נפלנו חזק

עשו לנו פרובוקציה. לא נעים. האנשים שעלו על הספינות בדרך לעזה לא עשו את זה כדי להביא סיוע הומניטרי לעזה. מי שרוצה לשלוח סיוע הומניטרי היה מסתפק בצוות של הספינה ועוד עשרים איש בשביל הלוגיסטיקה - הוא לא היה מביא 600 נוסעים. מי שרוצה להביא סיוע הומניטרי היה בא במו"מ עם ישראל על איך מבטיחים שהסיוע שלו נכנס לעזה ולא מסכן את הסיוע במשט שברור שייעצר. כל האנשים שהיו על הספינות רוצים שמדינת ישראל תפסיק להתקיים, וחלקם גם רוצים שלא יהיו פה יותר יהודים.
המשט הגיע במסגרת של מערכה מתוכננת ומתוזמנת על מנת להכפיש את שם ישראל באוזני הקהילה הבינלאומית ולגרום לבידוד ודה לגיטימציה של המדינה. המשט הצליח מעל ומעבר לכל הציפיות של מארגניו. במחיר הפעוט של 9 הרוגים הם הצליחו להוציא את ישראל יותר גרוע ממה שהם דימיינו (לכל יפי הנפש - מי שאוגר כלי לחימה על הסיפון כדי להתנגד לחיילים חמושים מצפה, ואולי מקווה לעשרות הרוגים - זו בדיוק המשמעות של פרובוקציה). שתי העובדות המטרידות בכל הסיפור הזה הן הקלות שבה ישראל נפלה לתוך מלכודת ברורה כל-כך וחוסר היכולת של המדינה לשחק במגרש התיקשורתי. המשותף לשתי הבעיות הללו הוא הקיבעון המחשבתי.
אם איני טועה, המשט הזה היה המשט השישי במספר שנע לעבר עזה. הוא גם היה הגדול ביותר. בחמש הפעמים הקודמות, חיל הים עצר את המשטים באותה שיטה שבה הוא ניסה לעצור את המשט הזה. משום מה, הגנרלים שלנו שוב נלחמו את המלחמה הקודמת. שוב נפלנו לקו המחשבה של "מה שהיה הוא שיהיה". ההנחה הזו, שהאויבים שלנו לא לומדים וימשיכו לעשות את מה שהם ניסו ונכשל בעבר עד עולם, מחרידה בטפשותה. עד היום, דווקה האויבים שלנו הוחיכו שהם לומדים מטעויות. אנחנו הוכחנו שאנחנו לא מבינים מה הם מנסים לעשות.
ניתן לומר היום בבטחה שכל אויבינו הבינו שישראל היא הכח הצבאי החזק ביותר בסביבה. הם הבינו שהם לא יצליחו להביס את ישראל בכח הזרוע. אז למה הם ממשיכים לנסות לפגוע בישראל? כדי לגרור את ישראל אל המקום הכי גרוע בתודעה העולמית - של הבריון המתעלל. הם מחפשים, בנחישות ותוך כדי התמדה את התמונות של ישראל מתעללת ומובסת. וכשההזדמנות תגיע, תמיד יהיו שם מצלמות, והם תמיד יציגו את ישראל באור שלילי. ברגע שראשי המדינה, והצבא, יבינו מה האויב שלנו מנסה לעשות, אולי הם יצליחו להימנע מהמלכודות.
אולי, אם המנהיגים שלנו היו מבינים מה האויבים שלנו מנסים לעשות הם היו מבינים ממה הם צריכים להימנע. אז מצד אחד אי אפשר לתת למשט להגיע לעזה. ומצד שני, אי אפשר להשתלט על הספינות בשקט. דילמה. אולי אפשר להשבית את הספינות בלב ים? נניח לגרום לתקלה במנוע של אחד מהם או לחור קטן בגוף שלה, כזה שיגרום לה לשקוע אחרי יומיים. ואז, כשהספינה תקועה בלב ים, אפשר להציע לנוסעים חילוץ אדיב לנמל אשדוד. אני מודה שלא בדקתי האם זה אפשרי, אבל אני חושב שיש לנו מספיק אנשים יצירתיים בדרג הביצועי, בשביל להעלות רעיונות יישימים. צריך רק להכתיב להם את המשימה הנכונה.
אם המנהיגים שלנו היו מבינים את המצב, התמונות שהתחלנו לקבל בערב, של הטרוריסטים שמכים חיילים, היו התמונות שמחכות לאזרחי אירופה יחד עם הקפה בבוקר, וכנ"ל גם תמונות שמראות שהחיילים עולים לספינה חמושים רק ברובי צבע. אם  הם היו מבינים את המצב, אז מצלמות היו מלוות את הטרוריסטים במהלך החקירה שלהם ומראות אותם אומרים שכל מה שהם רצו זה לעשות פרובוקציה ולפגוע בחיילים, ואז משדרים גם את זה לעולם.
הקרב העיקרי פה הוא על התודעה, ועד שמנהיגי ישראל יבינו את זה, ויתחילו להילחם בנשק המתאים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במקום של דרא"פ לפני עשרים שנה, וזה מסוכן הרבה יותר מקסאמים על שדרות.