אהבה זה כואב

אתמול בבוקר יצאתי לרוץ. היה אוויר טוב, קריר. הרגשתי לא רע. יצאתי מוקדם, אז תכננתי לרוץ 12 ק"מ. סוף סוף, לראשונה מאז חזרתי לרוץ, הריצה זרמה (גם אם הקצב לא היה מאוד מהיר) והרגשתי טוב.
זאת אומרת, הרגשתי טוב עד הקילומטר העשירי, שם רצתי בכניסה לפארק המדע מכיוון עוקף רחובות החדש. שם, סמוך למדרכה שמרוצפת בבלטות בטון של אקרשטיין, יש שדרת עצים ומתחתיה איזשהו עשב. אני נוהג לרוץ על העשב כיוון שהמשטח רך ונעים יותר. הכל היה בסדר, עד שהרגשתי דקירה חזקה ברגל שמאל, ממש לפני העקב.
מסתבר שלעצים שעיריית רחובות בחרה לשתול בשדרת הראשונים שלה יש ענפים דקים שמעוטרים בשורת קוצים באורך של כ-3 ס"מ. הקוצים האלה ארוכים, דקים וחזקים ומסודרים בצפיפות של קוץ כל 5 ס"מ בערך. עוד מסתבר, שהענפים הנפלאים הללו נוטים לנשור מהעצים ולנוח באין רואה בעשב, עד שמישהו, אדם או חיה, ידרוך עליהם.
הוצאתי את הקוץ, שחדר דרך הגפה לנעל ומשם לכף הרגל, מהרגל, והורדתי את הנעל על מנת לאמוד את הנזק. כבר על הגרב ראיתי את הדם, אבל הפצע לא דימם באופן פעיל. נותר שטף דם ברגל. עכשיו, התחלתי לדאוג, כי הייתי 3 ק"מ מהבית, וההיתי צריך לחזור עד עשרה לשבע. נעלתי את הנעל מחדש וניסיתי לרוץ. למזלי, הפצע לא נמצא במקום שאני דורך עליו ישירות אלא מעט במעלה הקשת. חזרתי הביתה בזמן.
תודה לעריית רחובות. אני אוהב לרוץ, והם הזכירו לי שלפעמים אהבה זה כואב.

בעניין שונה מעט, בשבוע שעבר רצתי מעט יותר מ-33 ק"מ בשלוש ריצות