יום שלישי, 29 בדצמבר 2009

שירי ערש

אני אוהב מוסיקה. אני אוהב שירים - בעיקר עבריים.
בשירה אני לא משהו, אבל כל אחד עושה מה שהוא יכול :-)
לכן אני משתדל לשיר לבן שלי כל יום - רק שירים שאני אוהב. לפעמים אני מוצא שדווקא כשאני רוצה לשיר לו, נעלמים לי כל השירים, ולכן אני שומר רשימת שירים קבועה יחסית - ככה הוא ילמד להכיר את השירים, ואני לא אצטרך לחשוב יותר מדי. בשבועות הראשונים התחלתי עם השיר הזה:  
אחר כך, גיליתי שהוא נרדם מעולה עם השיר הבא:  


אליכם יש לי חידה ומשימה: המשימה היא להציע לי שירים נוספים שאוכל לשיר לבני.
החידה היא: מה משותף לשני השירים.
בין הפותרים נכונה יוגרל שיר ערש.

יום שני, 28 בדצמבר 2009

אחרי רגל ימין,באה רגל שמאל

ריצה היא ספורט סיזיפי. עם כל האהבה, חייבים להודות בזה. רצתי פעם עם רץ שהיה רץ עילית בעברו - הבחור רץ בערך 30 דקות לעשרה ק"מ בשיאו - בריצה שהייתה הראשונה שלו אחרי הפסקה של מספר חודשים. "הריצה זה ספורט אכזרי" הוא אמר, "כמה שבועות אתה מזניח אותה, והיא תגרום לך לשלם".
הסוד שלא כולם יודעים הוא שאתה לא צריך לצאת  כל בוקר ולרוץ הכי מהר שאתה יכול - ממש לא. מאמן הריצה הניו-זילנדי האגדי ארתור לידיארד אמר בנושא: "train, don't strain" - משפט שגם התרגום שלו לעברית יוצא נחמד - "להתאמן, לא להתאמץ".
אני מאמין שבבסיס של הרבה תחומים בעולם, ניתן להציב מספר מועט של משפטים שלאורם ניתן להבין את התחום ולחמוק מאשליות. את משפט הכלכלה שלי, אני אציג בפוסט קרוב. אחד המשפטים בנוגע שאימון הוא זה: "אימון הוא איזון בין גירוי להתאוששות". הרבה פעמים, כאשר אתה רץ ואתה מרגיש שאתה לא מתקדם, עליך לבחון את האיזון שבין גירוי להתאוששות.
גירוי זה העבודה, התרגיל שאתה מבצע על מנת לגרום לגוף לבצע הסתגלות. הגוף שלנו שואף להיות חסכוני - להתקיים במינימום מאמץ. לכן, הוא אינו מפתח מערכות שאינן בשימוש - "use it or lose it". הגירוי הוא בעצם הביצוע של מאמץ. הוא גורם לנו לצאת מטווח הנוחות של הגוף ומאותת לגוף כי השתנו הדרישות, וכי עליו להסתגל לדרישות החדשות. התאוששות זה הזמן בו הגוף מבצע את ההתאמות וההסתגלות לגירוי החדש. זה הזמן בו הגוף נח ומשקם את עצמו מהנזקים שנגרמו בגירוי.
אימון זה עניין של איזון. אם נגרום פחות מדי גירוי, הגוף לא ירגיש צורך להסתגל ולא נשתפר. אם ניתן פחות מדי התאוששות, הגוף לא יספיק להשתקם ולהתאים את עצמו לרמת המאמץ החדשה שנדרשת. לכן, כאשר תוכנית האימונים לא מקדמת אותך, כדאי להסתכל על האיזון הזה - בין גירוי להתאוששות.

יום רביעי, 23 בדצמבר 2009

אנדרואיד - מתחילים

לפני שבועות מספר, כתבתי פה על אנדרואיד, מערכת ההפעלה החדשה לטלפונים סלולריים (ולא רק לטלפונים) מבית גוגל. היום אני מתכוון להסביר, במה פיתוח אפליקציות לאנדרואיד שונה כל-כך בפיתוח אפליקציות למערכות הפעלה אחרות. הפוסט הזה הולך להיות קצת טכני, ולא ידבר למי שאין לו רקע בפיתוח תוכנה - עמכם הסליחה.
אחד היתרונות המרכזיים של אנדרואיד, הוא שהמערכת מאפשרת לי שימוש קל ונכון ברכיבי תוכנה שאינם שייכים לאפליקציה שלי. אחד המאפיינים המרכזים של אנדרואיד, הוא שכל אפליקציה רצה על Virtual Machine משלה ב-Process נפרד, כך שהיא לגמרי לא מודעת לקיומן של אפליקציות אחרות, וודאי שאינה יכולה לחלוק עימן מידע. דומה כי שני המשפטים הקודמים שכתבתי אינם מתיישבים יחדיו היטב, אולם מערכת ההפעלה של אנדרואיד מציעה סט שלם של כלים על מנת לאפשר שיתוף מוגן וקל בין אפליקציות. בפוסט זה ובפוסטים הבאים בנושא, נכיר את הכלים הללו. הבה נתחיל אם כן.
מבנה אפליקציה באנדרואיד, שונה משאר האפליקציות שאולי הכרתם בעבר. בניגוד לרב המוחלט של תוכנות שכתבתם, לאפליקציה באנדרואיד אין פונקצית main. אין נקודת כניסה בודדת לאפליקציה שממנה הכל מתחיל. במקום זאת, יש לנו אוסף של קומפוננטות (מעתה אמור רכיבים) שמערכת ההפעלה יודעת לתקשר איתם. על הרכיבים אנחנו מצהירים בקובץ שנקרא AndroidManifest.
זהו קובץ XML שמכיל את הגדרות האפליקציה, כגון שם, סמליל (אייקון), הרשאות שהאפליקציה דורשת, הרשאות שהיא משתמשת בהם, ועוד. כמו כן, מכיל הקובץ את ההגדרות של כל רכיב שמערכת ההפעלה יכולה להכיר באפליקציה. ישנם 4 רכיבים כאלו: Activity, Service, ContentProvider ו-BroadcastReceiver. עבור כל רכיב, מוגדר כיצד מערכת ההפעלה, או יותר נכון, כיצד רכיבים אחרים באפליקציות אחרות, יכולים להשתמש בשירותיו. הדרך העיקרית להשתמש בשירותי הרכיבים היא באמצעות אובייקט ה-Intent (בתור בוגר בפילוסופיה של השפה, אני חושב שזו בחירת שם מאוד חיננית - אתה מצהיר מה אתה מתכוון לעשות, ורכיבים שמצהירים שהם מממשים את הכוונה שלך, נקראים לעזרתך). על אובייקט זה, נדבר בפוסט הבא בנושא.

יום שני, 21 בדצמבר 2009

היד הלכה לישון

אתמול, אחרי שנת ערב קלילה הילד התעורר. ניגשתי אליו ודי מהר הוא התחיל לקטר.לקח לי בערך 15 שניות להבין את הבעיה - נרדמה לו היד. הבעת פניו הייתה ממש מעוררת רחמים, כאשר הוא התחיל להרגיש את הנמלול והכאב של הדם החוזר ליד.
ניסיתי להגיד לו שאני מבין מה עובר עליו, ושזה יעבור תוך כמה דקות. גם אם הוא הבין אותי (ואני מנחש שלא, לאור העובדה שרק מלאו לו חודשיים), אין לתינוק בגילו יכולת לא להגיב לכאב. הוא בכה, חיבקתי אותו ועירסלתי אותו בידי עד שהכאב עבר והוא נרגע ונרדם שוב. אני רוצה להאמין שהענקתי לו קצת נחמה בזמן שכאב לו.
בסופן של דבר, אני חושב שקיבלתי הצצה לעניין ההורות. אתה רואה את הילד שלך, אשר אהבת, ואתה מסוגל להבין מה עובר עליו, אבל בהרבה מקרים אתה פשוט לא יכול לעזור לו - אתה לא יכול לחיות את החיים במקומו, וזה ממלא אותך בחמלה. חמלה זה רגש של הורים.
מה שאני לא מבין זה איך בעולם יש כל-כך הרבה הורים, וכל-כך מעט חמלה.

יום שישי, 18 בדצמבר 2009

תחרות חדר הלידה

לפני חודשיים, כשבני נולד, הייתי עם אשתי בחדר הלידה. זו הייתה חוויה מרגשת. יחד עם זאת, אני יודע שיש גברים שלא מעוניינים לעבור את החוויה הזו. מה שלאו דווקא אומר שהנשים שאותם גברים יתחתנו איתן, לא ירצו אותם בחדר הלידה. בארוחת צהריים אחת, לא מזמן, ישבתי עם גבר כזה - שלא רוצה להיות בחדר הלידה עם אשתו (התאורטית, הוא עדיין לא פגש אותה). מהר מאוד, השיחה התגלגלה לנושא: כיצד יוכל גבר להימנע מהשהות בחדר הלידה. כיוון שהנושא לא מוצה עדיין, אנו מכריזים בזאת על תחרות הדרכים להתחמק מחדר הלידה הראשונה של הבלוג.
על מנת, לחמם את האווירה, ולעורר את היצירתיות, הרי לכם כמה דוגמאות פרי עטי:

  • מאמי, אם את יכולה לגמור עד שמונה וחצי, יש משחק היום...
  • די, זה לא באמת כואב.
  • יותר בשקט, אני מנסה לישון.
  • את לא לוחצת נכון!
  • את לא יכולה להזדרז כבר?
  • טוב, אבל אם אני שם אז גם אמא שלי באה.
  • מה, זה באמת כואב?
  • כשיחתכו לך, זה יכאב
  • עזבי אותך מאפידורל - טבעי זה הכי טוב
  • עזבי אותך מאפידורל - בתורה כתוב שבצער תלדי בנים
  • יו, את שומעת את הצרחות מהחדר ליד...
  • אבל את לא תצרחי, נכון?
  • אני, איך שאני רואה דם אני מתעלף
זו ההתחלה, אתם ממשיכים. הזוכה בתחרות יקבל לידה ממנה הוא יוכל לנסות להתחמק תוך שימוש בשורה הזוכה. הזוכה יזכה גם לכתוב פוסט אורח, בו יתאר את חווית נסיון ההתחמקות.
בהצלחה

יום שני, 14 בדצמבר 2009

על הורות הדור ה-3

לפני מספר שבועות, הפנו אותי לטקסט הבא. הטקסט נכתב לתגובה לסקר שפורסם בדה-מרקר אודות הרגלי העבודה ושעת ההגעה הביתה של עובדים במגזרים שונים במשק. את מרכז ההתעניינות סיפקו כמובן עובדי ההיי-טק, ששבים לביתם רק אחרי שבע בערב, ומבלים עם ילדיהם לא יותר משעתיים כל יום.
oobi קראה את הסקר והתגובה הראשונה שלה הייתה כזו. בהמשך היא הסבירה לאמהות של "יתומי ההיי-טק" שהפתרון הוא לא להסכים. אסור להסכים למציאות שאנשי היי-טק מגיעים כל-כך מאוחר הביתה, כי אחרי הכל הם אנשי היי-טק, והם לא חייבים להיות במשרד - הם יכולים לעבוד מהבית. oobi כותבת מוכשרת. לא סתם הטקסט שלה זכה בתואר בחירת העורך של תפוז. אבל המניפסט שלה לשחרור "אלמנות ההיי-טק" סובל מכמה בעיות בסיסיות.
ראשית, אני עדיין מחפש את ההי-טק הזה, שאפשר לעבוד בו מהבית, להימצא במשרד שעות מוגבלות, לקבל המון כסף וכמובן להתקדם. לא מצאתי עדיין את המקום שבו לא זקוקים לי במשרד, ובתור ראש צוות, אני לא בטוח שזה מפריע לי. אם הצוות שלי לא זקוק לראש צוות, אז אני מקבל משכורת סתם.
שנית, לא בכל המשפחות העובדה שהבעל מגיע מאוחר היא בעיה, יש משפחות שבהן מחליטים בני הזוג כי חשוב שאחד מהם ישקיע שעות רבות ע"מ לקדם את הקריירה שלו לטובת כל בני הבית - זה לגיטימי לגמרי. במשפחות שיש בעיה כזו, היא לרוב לא נעוצה בסוג העבודה של הבעל, ולא צריך להיות אלון גל כדי להבין את זה. כאשר יש בעיה, במקרה הטוב יש קצר בתקשורת בין בני הזוג, וההבנה של כל אחד מהם את מצבו של השני לוקה בחסר. במקרה הרע, הבעל נמצא שעות ארוכות בעבודה כדי להמצא פחות בבית. בכל מקרה, הסקר בעייתי כיוון שהוא לא מספר לנו אודות המקרים שבהם אחד מבני הזוג חוזר מאוחר כיוון שהוא יצא מאוחר מהבית כדי לשים את הילדים בגן/ לחכות למטפלת/ להסעה לבית הספר.
הנקודה השלישית שמצאתי בעייתית בפתרון של oobi לבעיית שעות העבודה, היא הקשה ביותר מבחינתי. oobi אומרת לנו: "זה עולם של היי-טק - עבדו מהבית". היא מתארת סדר יום שבו עובדים עד ארבע או חמש, אחר-כך מטפלים בילדים עד שמונה ואז פותחים את המחשב הנייד וממשיכים לעבוד. עכשיו, ספרו לי בבקשה מה חסר בתמונה האידילית הזו.
כשאני מגיע הביתה (ועם הפקקים של ימינו, זה לעיתים רחוקות לפני שבע), אני מגיע הביתה. אני משאיר את העבודה בעבודה. כשאני מגיע הביתה, אני עם אשתי ועם הילד. הזוגיות נשארת חלק חשוב מחיי המשפחה גם אחרי שנולד הילד הראשון. היכולת לשבת, ולדבר ולצחוק ולהיות יחד עם בן הזוג, היא שמחזיקה את המשפחה ביחד, והיא שעושה ילדים מאושרים. הזוגיות הייתה שם לפני הילדים, והיא מה שיישאר אחרי שהילדים יעזבו את הבית. חשוב לטפח אותה, אבל אי-אפשר לעשות את זה מעבר למסך המחשב הנייד ותו"כ מענה למייל.

יום ראשון, 13 בדצמבר 2009

ברלוסקוני

ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, הותקף אתמול ע"י אדם במהלך עצרת תמיכה בעיר מילאנו. ראיתי את התמונות אתמול במהלך מהדורת החדשות. בדרך כלל, איני מחובבי ברלוסקוני (למרות שאני כן מחובבי קבוצת הכדורגל של מילאן). האיש הוא יותר מדי יהיר, יותר מדי עשיר ויותר מדי פשיסטי לטעמי, ובמדינה עם עבר כמו איטליה, זה לא שילוב מבורך למנהיג.
אבל אתמול בלילה, ראיתי את התמונות, וראיתי איש מבוגר - בגיל של אמא שלי, שמישהו נתן לו מכות עם פסל בפנים, ושבר לו שיניים, ופתח לו את השפה. וסילביו ברלוסקוני, ראש הממשלה הכל-יכול של איטליה נראה פתאום כמו איש מבוגר (הייתי אומר זקן, אבל זה לא מנומס), המום ועצוב. וכשהוא נראה כך, לא יכולתי שלא להרגיש חמלה אליו. התמונה שלו, מוכנס שותת דם אל תוך הרכב, הזכירה לי פתאום, שמאחורי כל התארים הגדולים שאנשים מתהדרים בהם, תמיד יש בן אדם, שאם יעליבו אותו הוא יעלב, ואם ירביצו לו הוא יעלב.
וזה נכון גם לגבינו. לא משנה אילו תארים ננכס לעצמנו ומאחורי אילו הגדרות אנחנו מסתתרים, בסופו של יום, אנחנו וזולתנו, כולנו בני אדם - פגיעים.

יום שלישי, 8 בדצמבר 2009

עניין של אופי

בעבר רצתי עם שותף קבוע יחסית לאימונים, נקרא לו ג.. בתקופת החורף, תוך כדי ריצות רבות וארוכות יחד, דיברנו בין היתר על הקשיים שנקרים בפני הרץ ועל הדרך שבה הקשיים הנ"ל עוזרים לחשל את אופיו של הרץ. הרי ברור שהרבה יותר קל לרוץ בחברה מאשר לבד, ולרוץ לבד בגשם זו כבר מסכנות ממש.
כך, על פני ריצות רבות, פיתחנו לנו את סולם האופי לריצות. בסולם יש 6 מאפיינים שכל אחד מהם מוסיף דרגת קושי לריצה. אם נתקלת בריצה בכל ששת המאפיינים ולא חזרת הביתה עם הזנב מקופל בין הרגליים - הרי אתה מוכן לעמוד בכל אתגר. ככל שמספר המאפיינים בהם נתקלת רב יותר, הרי שהריצה קשה יותר, וכיוון שקשה באימונים - קל בקרב, אשריך.
ששת המאפיינים שאנו מצאנו הם:
  • חושך - תמיד יותר מבאס מאשר לרוץ באור יום
  • גשם - מבאס בעיקר עם יורד לפני שהתחלת לרוץ
  • רוח - ראה עין גדי בפברואר
  • עליות (או טמפו או אימון קשה במיוחד)
  • בדידות - צרת רבים, חצי נחמה
  • כלבים רודפים אחריך - אין צורך להוסיף
האתגר קוראים יקרים, הוא להוסיף שלבים לסולם - איזה עוד דברים יוסיפו לדרגת הקושי של הריצה, ובהתאם לכך יוסיפו לתהליך בניית אופיו של הרץ. כמו כן יתקבלו בברכה סולמות אופי בנושאים אחרים.
התורם המצטיין יזכה באופי מחושל מתנת הנהלת הבלוג.
בהצלחה,

יום ראשון, 6 בדצמבר 2009

סקר הבלוג הראשון

כחלק מהמגמה לשיפור השירות לקורא, החליטה הנהלת הבלוג, הכוללת מבחר מצומצם של כותבים המהווים את חוד החנית של כותבי הבלוג, על קיום סקר לשיפור חווית הקריאה בבלוג.
מוצעים בזאת שני פורמטים לקריאה בבלוג. הפורמט הראשון, הוא הפורמט הנוכח בו הפוסטים מוצגים במלואם אחד אחרי השני. יתרון הפורמט הוא בכך שכל הטקסט מוצג, ואין צורך בלחיצות עכבר כדי לקרוא. החסרון הוא שיש לגלול את המסך הרבה כדי להגיע לפוסטים ישנים וכך מי שלא מבקר פה הרבה עלול להפסיד פוסטים (או לעבוד קשה כדי לראות אותם).
הפורמט השני הוא פורמט תקצירים. בפורמט זה תופיע בדף הראשי רק הפסקה הראשונה של כל פוסט, ויינתן קישור לטקסט המלא. היתרון הוא שהקורא יכול להחליט בקלות איזה פוסטים הוא רוצה לקרוא, ועל איזה לפסוח. החסרון הוא שנדרשות יותר הקלקות על העכבר ע"מ להגיע לטקסט.

עליכם, הקוראים, מוטל להגיב איזהו הפורמט המועדף עליכם.
תודה,
הנהלת הבלוג

על חיות וחיוכים (רק בלי החיות)

יובל דרור, שאני מאוד אוהב לקרוא אותו, כתב פעם על חיוכים.לא שאני מנסה להשוויץ, או לטעון שהילד שלי מחונן, אבל הוא התחיל לחייך הרבה לפני גיל חודשיים. כבר ברחם הוא היה מפותח לגילו. אני בטוח שכשאיינשטיין היה תינוק בגילו, הוא לא היה מצליח לעשות חצי ממה שהבן שלי עושה. ושלא תחשבו שזה רק אני אומר, בגלל שאני לא אובייקטיבי. גם אמא שלו וגם שלושת הסבים והדודים והדודה - כולם מסכימים איתי.
אחד הדברים המדהימים שעוברים עליך כשנולד לך ילד, אני מנחש שזה בולט בעיקר בילד הראשון, זו הרגרסיה המוחית המדהימה שתוקפת אותך. אדם בוגר שרגיל להתמודד עם בעיות מורכבות בעבודה, או לפתור משוואות דיפרנציאליות חלקיות, או להנות מיצירת אומנות או מוסיקה, מוצא את עצמו מחייך כמו דביל בשש בבוקר רק בגלל שעווית הגזים של הילד שלו מזכירה באיזה אופן יצירתי במיוחד, חיוך. כמובן שאצל הילד שלי זה באמת חיוך. הבוקר, אחרי שהוא קם רק פעם אחת בלילה, הוא חייך אלי איך שהצצתי לבדוק האם הוא עדין ישן בעריסה שלו.
אני מוצא עניין בהתבוננות בילד שלמען האמת לא מסוגל אפילו לאחוז בצעצוע שנמצא מול עיניו, דווקא בגלל שהוא מאפשר לי להיישיר את מבטי אל מליוני שנים של אבולוציה. הדרך שבה הוא לומד לעשות דברים, דווקא בשלב הזה, לפני שמוחו מוצף ברעיונות של אנשים מבוגרים מקסימה אותי. כמובן, שאסור לשכוח שבתור תוצר של אותה אבולוציה, העובדה שאני מתאהב בו כל פעם שהוא מחייך (או ישן יותר משלוש שעות רצוף), ממש לא מפתיעה.

יום שלישי, 1 בדצמבר 2009

דמגוגיה בשנקל

שלשום הוקרן בערוץ 10 הפרק הראשון בסדרה "מה הורג אותנו?". הפרק עוסק במתן חיסונים לתינוקות. מסתבר שעד גיל שנה, התינוק הרך מקבל 25 מנות חיסון. זה אכן נתון מרשים ומעורר תהייה. האם באמת כל החיסונים הללו נחוצים? האם הם נחוצים בגיל צעיר כל-כך??
מצד אחד, הובאו "עדויות" של הורים שטוענים כי ילדיהם לקו באוטיזם בעקבות קבלת החיסונים, ומצד שני רואינו מספר רופאים שסתרו את הטענות הללו. בתווך מדבר רופא-הומאופת (עוד על הומאופתיה, אני מבטיח לכתוב בקרוב) ואישה מארגון שמתנגד למתן חיסונים לתינוקות (לא מתנגד למתן החיסונים עצמם אלא לחיסון תינוקות רכים).
מספר נקודות הכעיסו אותי. הכעיסה אותי העריכה. בפרק הופיע פרופסור רפי קרסו שמשדר כל יום שישי תוכנית ברדיו 103 בה הוא מייעץ למאזינים בנושאים רפואיים. כיוון ששמעתי את תוכניתו מספר פעמים בעבר, עמדתו של פרופסור קרסו ידועה לי - הפרופסור הוא תומך נלהב במתן חיסונים ומעיד על עצמו שכל ילדיו ונכדיו חוסנו לפי הספר. בפרק מוצגים שני קטעי שיחה של פרופסור קרסו עם מאזינות ששואלות אותו אודות מתן חיסונים וחששותיהן. בשני המקרים, הוא עונה להן שהוא מבין את חששותיהן אבל... המשך התשובה נחתך בעריכה (גם האבל נחתך). בשתי התשובות. מי שאינו מכיר את עמדת הדובר יסיק כי הוא מתנגד למתן חיסונים. זוהי עריכה מגמתית פושעת מהסוג שגורם לי לרצות לצעוק כמה דברים מאוד לא מנומסים על יוצר(ת) הסרט.
הכעיסה אותי העובדה שטענות שמבוססות על מחקרים מדעיים, שניתן לחזור עליהם ולאמת אותם, הוצגו באותה רמה כמו עדויות ספורדיות של הורים או הומאופתים - אמירות שלא ניתן להוכיח או לבדוק. הטענות של שני הצדדים לא נמצאות באותה רמה מבחינת היכולת שלנו להסתמך על אמיתותן ומהימנותן, אבל יוצרי הסרט עשו הכל כדי לטשטש את ההבדלים.
הכעיסה אותי ההפחדה. לאורך הסרט מופיע מוטיב חוזר בו רואים מזרק ונשמעות שתי נקישות בקול רם. מי שיראה, יבין שזה לא מוטיב תמים - הוא נועד לגרום לצופה אי-נוחות. הבעיה היא שנושא הסרט אמור לגרום לצופה לאי-נוחות. אין שום צורך להשתמש בתכסיסים קולנועיים זולים.
אבל הכי הכעיסה אותי הדמגוגיה. בסרט עלתה שאלה מצויינת: האם מדיניות החיסונים של משרד הבריאות (כזכור, 25 מנות חיסון בשנתו הראשונה של התינוק) אכן משרתת את בריאות הציבור בצורה הטובה ביותר, או שמה שיקולים זרים - שיקולים כלכליים ושיקולי נוחות - מהווים גורם מכריע בקביעת המדיניות. זו שאלה מצויינת שמצדיקה סרט, אבל לעדויות של הורים שאצל בנם התגלה אוטיזם, או לדעתו של הומאופת יש לכל היותר משקל זניח בתשובה.

נו, אז צריך לבצע את העסקה? - חלק 1

ביום שישי הייתי עד לוויכוח ער ולוהט אודות העסקה הנרקמת לשחרור גלעד שליט. כיוון שאני מחשיב את עצמי כבר דעת ובעל הגיון בריא, וכיוון שהוויכוח התלהט עד מהרה, נמנעתי מלהביע את דעתי. מהבעת דעה זו אמנע גם כעת משני טעמים עיקריים (אם כי חדי האבחנה שביניכם יוכלו אולי להבחין בה). ראשית, דעתי אינה חשובה יותר מדעתו של כל פלוני שתפגשו ברחוב. שנית, אני חושב שדעתו של אדם בנושא נובעת בעיקר משיקולים ערכיים ולאו דווקא משיקולים רציונאליים, ועל כך אמר פרופסור ישעיהו ליבוביץ' שעל ערכים לא מתווכחים, על ערכים נלחמים.
מה שאני כן מתכוון לעשות כאן, זה לנסות ולהתחיל להניח את הבסיס לדיון הרציונלי אודות העסקה. את התמחור של כל אופציה, אני אשאיר לכם, אבל אני אנסה לסמן את המקומות שבהם עליכם למלא את התמחור שלכם. לשם הניתוח, אני אשתמש בעקרונות מתורת המשחקים כפי שפירטתי אותם לפני זמן מה.
השלב הראשון בדרך לפתרון הוא להבין האם אנו עומדים בפני אירוע חד פעמי, או בפני אירוע חוזר. האם חטיפת גלעד שליט, והעסקה לשיחרורו היא ארוע יחיד מסוגו, או שמה הוא עוד פרק בסדרה של ארועים דומים. ההבנה הזו היא קריטית. בארוע חד פעמי, ההחלטה שלנו אמורה למקסם את הרווח מהארוע - עלינו לשקול את הרווח משחרור גלעד שליט אל מול הנזק שייגרם לנו משחרור הטרוריסטים ולהחליט, וזו אינה החלטה קלה כלל ועיקר, מה גובר על מה. בארוע שהינו חלק מסידרה של אירועים, נוספים שיקולים נוספים. בארועים חוזרים ניתן להעביר בהחלטה שלך איתות לצד השני לגבי ההחלטות הבאות שלך וכך להשפיע אולי על התנהגותו.
בפוסט זה, אתייחס למקרה של גלעד שליט כאל אירוע חד-פעמי. את ההתייחסות לסדרה של אירועים אני דוחה לפוסט אחר (משיקולי אורך). באופן עקרוני, ניתן לחלק את השיקולים שיביאו אותנו לקבלת ההחלטה לשני סוגים: שיקולים חיצוניים - אלו הם הערכות מה יהיו התוצאות של ההחלטה שנקבל על הצד שמנגד ובעקבות כך מה מידת הנזק או התועלת שהצד השני יגרום לנו. שיקולים פנימיים - מה הנזק או התועלת שכל החלטה תגרום לחברה בישראל.
השיקולים החיצוניים שעלינו להביא בחשבון, כוללים את הערכת הפגועים לכוחותינו ולאזרחי ישראל כתוצאה משחרור מאות טרוריסטים. לפי סטטיסטיקה ששמעתי, המחבלים ששוחררו בעסקת אלחנן טננבוים, אחראים מאז שחרורם למותם של 34 אזרחים ישראלים. כמובן שהערכות אלו אמורות להסתמך גם על מקום חייהם החדש של הטרוריסטים. מחבל ששוחרר לעזה נחשב פחות מסוכן ממחבל שישוחרר לגדה, ומחבל שישוחרר לאוסטרליה הוא עוד פחות מסוכן. כמו כן, יש לנסות להעריך כיצד נתפסת העסקה ברחוב הפלסטיני וכיצד היא תשפיע על מעמד החמאס.
מבחינה פנימית, ישנם שני שיקולים עיקריים: ההשפעה של ביצוע/דחיית העסקה על חוסנה של החברה בישראל - דחיית העסקה עלולה לגרום לירידה דרמטית במוטיבציה של המתגייסים החדשים לשרת בצבא, כיוון שאם המדינה אינה מחוייבת לשחרר את שבוייה, מדוע על החיילים לסכן את עצמם. כמו כן, יש לשקול את השפעת ההחלטה על לכידות החברה בישראל.
לאחר שסקרתי את השיקולים העיקריים בהם יש להתחשב, אם ברצוננו לקבל החלטה מושכלת, אעיר שתי הערות: ראשית, כאשר חושבים על העסקה לשחרור גלעד שליט כעל חלק מסדרת ארועים, ניתוח השיקולים מסתבך, ואני ארחיב על כך בעתיד. שנית, עבור אנשים רבים, השיקול ה"מוסרי" לפיו חובת המדינה כלפי החייל השבוי גוברת על כל שיקול "תועלתני" כמו אלו שפירטתי. במקרה כזה, הוויכוח, כמו גם הדיון התוצאות הוא עקר. אישית, אני חושב שאין זה מוסרי שלא לדון בהשלכות העסקה, אבל כזה אני.