בוקר

בשבוע שעבר גיליתי שיטה לשיפור איכות חיי. כל בוקר, הילד מתעורר בסביבות חמישה לשש כשהוא רעב בטירוף (רעב בטירוף הוא סוג הרעב שמתפתח לבכי\צרחות בתוך דקות ספורות). בבוקר ראשון, הילד התחיל להתעורר בעשרה לשש. החזרתי לו את המוצץ, ולקחתי את הבקבוק ואת האבקה שלו לסלון כדי לא להעיר אותו סופית, ואחרי שהכנתי לו את האוכל, ננחתי את הבקבוק ליד כורסת ההאכלה.
השלב הבא, היה להשחיל יד מתחת לילד, ולהרים אותו כשהוא עדיין מנומנם. לקחתי אותו לכורסא, התיישבתי ונתתי לו לאכול. הילד פקח עיניים כדי לראות מי הוא מיטיבו, ולאחר שהשתכנע כי האוכל הוא אותו אוכל, הוא חזר לנקר על הבקבוק. אחרי כ-10 דקות של ניקורים, הילד פשוט נרדם. אחרי שווידאתי שהוא לא אוכל, הוצאתי לו את הבקבוק, החזרתי את המוצץ והעברתי אותו, עדיין שוכב למיטה.
חשבתי שהוא יישן עוד איזה חצי שעה, אז חזרתי לישון. התעוררתי בחמישה לשמונה. הילד עדיין ישן. התלבשתי בבהילות, לפני שהמטפלת תגיע. בימים הבאים, אמנם לא הצלחתי לשחזר את העובדה שהילד לא התעורר, אבל השיטה עובדת. כשהילד חוזר למיטה, אחרי שלא טילטלתי אותו יותר מדי, הוא נרדם בתוך דקות וישן עוד כשעתיים.
בעוד שהתגלית הזו מאוד משמחת, בעיקר בסופי שבוע (אם כי משום מה, בסופ"ש הוא מתעורר סופית בשבע וחצי), יש לה תופעת לוואי מצערת. אני רואה את הילד הרבה פחות. הוא ישן עד שאני צריך לצאת לעבודה, ובערב, אני רואה אותו במקרה הטוב שעה. כל שעת האיכות שהייתה לנו בכל בוקר התאדתה לה באחת.
זה קצת מבאס, אבל בקצב שהדברים משתנים, אני מקווה שעוד חודש, הוא ימשוך את הארוחה עד שבע, ואז יקום חייכן.