יום שני, 27 בספטמבר 2010

בלי מילים

אני שוב חולה. ביום שלישי שעבר, נשארתי לשמור על הבן שלי, שהביא הביתה איזה וירוס מחמד מהגן. ביום רביעי התחלתי להיות מנוזל, וביום חמישי התחלתי להשתעל. למי שתוהה בעניין, מדובר באותם תסמינים כמו של הילד. מאז אני משתעל כמו חולה שחפת. אתמול גם הגיע החום - חיים טובים.
אחת הבעיות שבשיעול ממושך, היא שהקולות הרמים שמופקים במהלכו עלולים לגרום לצרידות. וכך, ביום ראשון, ככל שהתקדם היום גיליתי שקשה לי יותר ויותר לדבר. עכשיו, חשוב שתדעו שלמרות שזה מאוד נחמד לנסות לתקשר עם ילד בן 11 חודשים באמצעות פנטומימה, זה לא כל-כך יעיל. לכן, מצאתי את עצמי נאבק בכאב בעת הניסיון לשעשע את הילד במשך שעתיים, עד שאשתי הגיעה להושיעני.
לאור חוסר הנוחות הבולטת, החלטתי לנסות ולא לדבר ביתרת הערב. מדובר במשהו שהרבה יותר קל להחליט מאשר לבצע. הדיבור כל-כך נגיש ומהיר, עד שהניסיון לא לדבר דומה לניסיון לשחק כדורגל ולהשתמש רק ברגל החלשה שלך - זה יכול להצליח כל עוד אתה מרוכז בזה, אבל אז מגיע לך כדור לרגל החזקה והרפלקס משתלט עליך. השנייה שאחרי שאתה פוצח בדיבור ספונטני כזה בגלל שהייתה לך מחשבה כל-כך מבריקה שהיא פשוט לא יכלה לחכות, היא קצת כמו השנייה שאחרי שהכדור פגע לך בביצים - "אוי שיט, זה באמת היה כל-כך חשוב, לא יכולת להתאפק קצת, אייייייייי".
הקושי הזה, להתאפק מלדבר, מעיד במעט על הדרך שהמוח שלנו עובד. העובדה שכתיבה לא מהווה תחליף מספק לדיבור מראה לא רק על האינפורמציה הנוספת שעוברת בדיבור, פרט למילים עצמן (טון, אינטונציה, שפת גוף וכדומה), ולא עוברת בכתב, אלא גם על מהירות התגובה הנדרשת מאמצעי ההבעה שלנו. זה די מעליב, כי אילו המחשבות שלנו כל-כך חשובות, הרי ששווה שנהיה מסוגלים לזכור אותן ולנסח אותן גם בכתב. ואם הן לא כל-כך חשובות, נו טוב, אני לא אומר לא לדבר בכלל, אבל כשאין לך קול...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה