דוד לוי לא לבד :)

בשבוע שעבר, הילד נעלב בפעם הראשונה. ישבנו, אשתי ואני על הספה בסלון. הילד, שסיים לא מזמן לאכול ישב על אשתי והאווירה הייתה מבודחת. ואז קרה מה שקורה פעמים רבות קצת אחרי שהילד אוכל - הוא פלט. לא פליטה קטנה, אבל גם לא משהו שלא ראינו בעבר. כיוון שהוא היה על אשתי, הוא גם פלט עליה - מה לעשות, הילד רוצה לתרום בחזרה לחברה :-).
כיוון שהאווירה הייתה מבודחת, המשכנו לצחוק תוך כדי שאני מנסה לנגב את אשתי משארית הפליטה. הילד הסתכל על אשתי וראה שהיא צוחקת, ואז קרה דבר מדהים. זה נראה כמו הילוך איטי: הילד הסתכל קדימה ואז שרבב את השפה התחתונה למטה בפרצוף נעלב. למשך מספר שניות, ניתן היה לחשוב שהכל בסדר, אולם אז הילד פרץ בבכי קורע לב. חיבוק על הידיים וסבב התנצלויות כנות (גם אם קשה להישאר רציני במצב כזה) הרגיעו את הילד אחרי כדקה או שתיים.
מצד אחד, כאב לי לראות את הילד (עוד לא בן חצי שנה) ככה. כשראיתי אותו נזכרתי בכל הפעמים שאני נעלבתי בילדותי (והיו לא מעט כאלו), וכל מה שרציתי זה לנחם אותו ולהבטיח ששוב זה לא יקרה. אבל מצד שני, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הילד מגיב (גם אם לא התגובה המתאימה - אף אחד לא ניסה להעליב אותו) לסיטואציה שהיא לגמרי חברתית. הוא לא בכה כי כאב לו, או בגלל שהוא היה רעב. הוא בכה כי הוא היה בסיטואציה לא נעימה (אני מניח שלפלוט בחזרה אוכל זה לא עיסוק הפנאי המועדף עליו), והסביבה לא הקרינה את אותה המצוקה שהוא חש.
וזה מעליב,
צודק.