צחוקים

הילד שלי יודע לצחוק. יש אנשים, אמא שלו היא דוגמא מצויינת, שמסוגלים להצחיק אותו כמעט בכל מצב. אותי, מצד שני, הילד לא מוצא כמשעשע. זה לא שהוא לא שמח לקראתי, אבל כשאני מנסה לעשות משהו שהרגע אשתי עשתה ושגרם לו להתפקע מצחוק, הוא מביט בי במבט של "בדיחה צריך לדעת לספר".
לאחרונה, הילד התחיל לצחוק גם סתם. הבוקר למשל כשלקחתי אותו לטיפת חלב, הוא ראה איזו ילדה בת 4 בערך במעלית והתחיל להתפקע מצחוק, כאילו אמא שלו התעטשה. "מספיק", אמרתי לו, "זה לא מנומס". כנראה שהוא לא הבין אותי, כי הוא המשיך לצחוק ממנה.
הבעיה היא שהילד חסר טקט לחלוטין. אתמול נכנסתי איתו ועם אמא שלו למעלית. בגלל שהיה קצת צפוף, אתם יודעים, מעלית קטנה ועגלת תינוק בפנים, דרכתי בטעות על הרגל של אשתי. היא פלטה אנקת כאב, והילד התחיל לצחוק כאילו מונטי פייטון מבצעים את הקרב עם האביר השחור ממש מולו. מובן שניצלנו את המומנטום להצחיק אותו עוד כמה דקות.
הילד עוד רק בן 7 חודשים, אבל עד מתי יסלחו לו בזכות הפרצוף היפה שלו?