באמת שלא התכוונתי לכתוב על כלכלה שוב, אבל אז נתקלתי בכתבה הזו בדה מרקר. לא יכולתי להתעלם מהכתבה הזאת, אבל לא בגלל שאני נהנה להיכנס באנשים שלוקחים משכנתא של 85 אחוז על דירה שהם לא יכולים להרשות לעצמם, אלא בגלל שאני חושב שאפשר להראות פה משהו על התרבות שלנו, או לפחות על התקשורת. אבל לפני שאגיע לעיקר, אי אפשר בלי משהו קטן על כלכלה.
בנק ישראל, יותר נכון המפקח על הבנקים, הורה לבנקים לרתק הון בשווי 0.75 אחוז מערך הבית שעבורו נלקחה משכנתא בגובה של יותר מ-60%. משמעות הדבר ביא שאם מר ישראלי ירכוש דירה שמחירה מיליון ש"ח, וייקח עבורה משכנתא של יותר מ-600 אלף ש"ח, הבנק יהיה חייב לשמור בצד 7500 ש"ח. זהו כסף שהבנק לא יכול להשתמש בו ע"מ לתת הלוואות - זה חלק מההון של הבנק שהבנק לא יכול להרוויח עליו כסף נוסף. המפקח על הבנקים הגדיר הלוואה של יותר מ-60 אחוז היא הלוואה בסיכון גבוה, או אם תרצו, בנק ישראל הגדיר מה היא הלוואת סאב-פריים בישראל.
שנית, מה אני אגיד לכם. בכתבה מופיעים שני זוגות שלוקחים משכנתא של משהו כמו 950 אלף ש"ח. לאחד מהם יש הון עצמי של 165 אלף ש"ח. הם מדברים על לשלם 4000 ש"ח לחודש ב-30 השנה הקרובות (בלי להזכיר הצמדות). הזוג השני מדבר על החזר מטורף של 5000-5500 ש"ח. האנשים האלה לא צריכים לקנות דירה. הם מבצעים התאבדות פיננסית. הם ישלמו, במקרה הטוב, כל חודש 3000 ש"ח רק עבור ריבית. אני לא אוסיף יותר - אני מאמין שאתם יודעים מה אני חושב.
ולעיקר. ההוראה של המפקח על הבנקים יצאה לפני שלושה ימים. ההנחה שהריבית על משכנתאות בשווי יותר מ-60 אחוז תתייקר, היא הנחה סבירה, אבל אף אחד לא יודע בכמה - לדעתי גם הבנקים עדיין לא גיבשו מדיניות בנושא. אבל בדה-מרקר לא יכלו להתאפק. הם רצים לראיין אנשים שגם ככה שיקול הדעת הכלכלי שלהם מוטל בספק, ושואלים אותם איך הם יגיבו על משהו שעדיין לא ברור מה הוא יהיה.
אולי זה רק אני, אבל הייתי שמח לקרוא ניתוח של המשמעויות של הוראה כזו (באופן כללי, זה אומר שהבנק מפסיד תשואה על הכסף שהוא מרתק - במקרה שלנו 7500 ש"ח ל-30 שנה - לפי 3% לשנה זה יוצא קצת יותר מ-18 אלף ש"ח). נכון, שדי ברור שהדרך של הבנק להחזיר לעצמו את הכסף הזה היא ע"י העלאת הריבית (הרי אם הוא ינסה להעלות עמלות - העיתונות תישחט אותו). מה שלא ברור זה מה תהיה העלאת הריבית הזו. שכן משמעות העלאה של הריבית בעשירית אחוז לעומת משכנתא קטנה יותר, קטנה עשרות מונים מהמשמעות של העלאה באחוז שלם.
את כל זה, דה מרקר לא ניסו לברר. בתור עיתון כלכלי, במקום לעשות קצת מתימטיקה ולהביא לנו עובדות שאפשר לדון עליהן - בדה מרקר בחרו ללכת לכתבה אנקדוטלית (רכילותית אם יורשה לי לומר). הם בחרו לא ללמד אותי שום דבר חדש מלבד הטריוויאלי - שהמשכנתא כנראה תתייקר, ושזה יקשה את החיים של מי שלוקח משכנתא במימון גבוה. כשסוף סוף קורה משהו שישפיע על חייהן של אלפי ישראלים, העיתונות, במקום לתת ערך מוסף, הסבר ופרשנות, סופקת כפיים בתנועת אוי, אוי, אוי.
הנה כמה שאלות שדווקא הייתי שמח לקבל עבורם תשובות (או הערכות מלומדות): בכמה תתייקר הריבית על משכנתאות במימון גבוה? איך הדבר ישפיע על הריבית של משכנתאות במימון נמוך? האם ייתכן שתתפתח תחרות בין הבנקים על המשכנתאות הזולות? איך ההוראה של המפקח על הבנקים תשפיע על מחירי הדיור? יש כל-כך הרבה עיתונות טובה שאפשר לכתוב סביב הנושא, אבל כנראה שהצורך לספק כתבות מהר, והעובדה שרכילות זולה מוכרת - הם פשוט יותר מדי עבור דה-מרקר.
האמת היא, שדה-מרקר לא אשמים לבדם. התרבות שלנו בימינו היא תרבות של סאונד-בייטים. תרבות של מה שנשמע טוב, ומצטלם נהדר. רוב האנשים יעדיפו לראות בטלוויזיה מישהו שנראה טוב ומדבר בסיסמאות קליטות. בעיקר אם אין לא ממש מה להגיד ואפילו אם הסיסמאות שלו לא מוסיפות לשומע כלום, אלא להיפך. הבעיה הקשה יותר, היא שזה מה שקורה גם בפוליטיקה. כך קיבלנו את ביבי, איש שנשמע מאוד משכנע, אבל לנוכח הצורך לקבל החלטות הוא משתתק, בתור ראש ממשלה. הבעיה היא שהעיתונות לכודה במעגל קסמים עם רוב הצרכנים שלה. סאונד-בייטים מגניבים ושטוחים מביאים רייטינג וכסף, אולם הם גם מרדדים את היכולת של הציבור להתמודד עם טיעונים מורכבים. וכך, כיוון שקשה לנו לקרוא ניתוח מורכב של המצב, אנחנו פונים לרכילות.
בנק ישראל, יותר נכון המפקח על הבנקים, הורה לבנקים לרתק הון בשווי 0.75 אחוז מערך הבית שעבורו נלקחה משכנתא בגובה של יותר מ-60%. משמעות הדבר ביא שאם מר ישראלי ירכוש דירה שמחירה מיליון ש"ח, וייקח עבורה משכנתא של יותר מ-600 אלף ש"ח, הבנק יהיה חייב לשמור בצד 7500 ש"ח. זהו כסף שהבנק לא יכול להשתמש בו ע"מ לתת הלוואות - זה חלק מההון של הבנק שהבנק לא יכול להרוויח עליו כסף נוסף. המפקח על הבנקים הגדיר הלוואה של יותר מ-60 אחוז היא הלוואה בסיכון גבוה, או אם תרצו, בנק ישראל הגדיר מה היא הלוואת סאב-פריים בישראל.
שנית, מה אני אגיד לכם. בכתבה מופיעים שני זוגות שלוקחים משכנתא של משהו כמו 950 אלף ש"ח. לאחד מהם יש הון עצמי של 165 אלף ש"ח. הם מדברים על לשלם 4000 ש"ח לחודש ב-30 השנה הקרובות (בלי להזכיר הצמדות). הזוג השני מדבר על החזר מטורף של 5000-5500 ש"ח. האנשים האלה לא צריכים לקנות דירה. הם מבצעים התאבדות פיננסית. הם ישלמו, במקרה הטוב, כל חודש 3000 ש"ח רק עבור ריבית. אני לא אוסיף יותר - אני מאמין שאתם יודעים מה אני חושב.
ולעיקר. ההוראה של המפקח על הבנקים יצאה לפני שלושה ימים. ההנחה שהריבית על משכנתאות בשווי יותר מ-60 אחוז תתייקר, היא הנחה סבירה, אבל אף אחד לא יודע בכמה - לדעתי גם הבנקים עדיין לא גיבשו מדיניות בנושא. אבל בדה-מרקר לא יכלו להתאפק. הם רצים לראיין אנשים שגם ככה שיקול הדעת הכלכלי שלהם מוטל בספק, ושואלים אותם איך הם יגיבו על משהו שעדיין לא ברור מה הוא יהיה.
אולי זה רק אני, אבל הייתי שמח לקרוא ניתוח של המשמעויות של הוראה כזו (באופן כללי, זה אומר שהבנק מפסיד תשואה על הכסף שהוא מרתק - במקרה שלנו 7500 ש"ח ל-30 שנה - לפי 3% לשנה זה יוצא קצת יותר מ-18 אלף ש"ח). נכון, שדי ברור שהדרך של הבנק להחזיר לעצמו את הכסף הזה היא ע"י העלאת הריבית (הרי אם הוא ינסה להעלות עמלות - העיתונות תישחט אותו). מה שלא ברור זה מה תהיה העלאת הריבית הזו. שכן משמעות העלאה של הריבית בעשירית אחוז לעומת משכנתא קטנה יותר, קטנה עשרות מונים מהמשמעות של העלאה באחוז שלם.
את כל זה, דה מרקר לא ניסו לברר. בתור עיתון כלכלי, במקום לעשות קצת מתימטיקה ולהביא לנו עובדות שאפשר לדון עליהן - בדה מרקר בחרו ללכת לכתבה אנקדוטלית (רכילותית אם יורשה לי לומר). הם בחרו לא ללמד אותי שום דבר חדש מלבד הטריוויאלי - שהמשכנתא כנראה תתייקר, ושזה יקשה את החיים של מי שלוקח משכנתא במימון גבוה. כשסוף סוף קורה משהו שישפיע על חייהן של אלפי ישראלים, העיתונות, במקום לתת ערך מוסף, הסבר ופרשנות, סופקת כפיים בתנועת אוי, אוי, אוי.
הנה כמה שאלות שדווקא הייתי שמח לקבל עבורם תשובות (או הערכות מלומדות): בכמה תתייקר הריבית על משכנתאות במימון גבוה? איך הדבר ישפיע על הריבית של משכנתאות במימון נמוך? האם ייתכן שתתפתח תחרות בין הבנקים על המשכנתאות הזולות? איך ההוראה של המפקח על הבנקים תשפיע על מחירי הדיור? יש כל-כך הרבה עיתונות טובה שאפשר לכתוב סביב הנושא, אבל כנראה שהצורך לספק כתבות מהר, והעובדה שרכילות זולה מוכרת - הם פשוט יותר מדי עבור דה-מרקר.
האמת היא, שדה-מרקר לא אשמים לבדם. התרבות שלנו בימינו היא תרבות של סאונד-בייטים. תרבות של מה שנשמע טוב, ומצטלם נהדר. רוב האנשים יעדיפו לראות בטלוויזיה מישהו שנראה טוב ומדבר בסיסמאות קליטות. בעיקר אם אין לא ממש מה להגיד ואפילו אם הסיסמאות שלו לא מוסיפות לשומע כלום, אלא להיפך. הבעיה הקשה יותר, היא שזה מה שקורה גם בפוליטיקה. כך קיבלנו את ביבי, איש שנשמע מאוד משכנע, אבל לנוכח הצורך לקבל החלטות הוא משתתק, בתור ראש ממשלה. הבעיה היא שהעיתונות לכודה במעגל קסמים עם רוב הצרכנים שלה. סאונד-בייטים מגניבים ושטוחים מביאים רייטינג וכסף, אולם הם גם מרדדים את היכולת של הציבור להתמודד עם טיעונים מורכבים. וכך, כיוון שקשה לנו לקרוא ניתוח מורכב של המצב, אנחנו פונים לרכילות.
רשומות
מחשבון משכנתא שימושי למציאת החזר חודשי לפי ריבית ומספר תשלומים
השבמחק