יום שישי, 29 בינואר 2010

לאן אתה רץ?

כתבתי בעבר, ואף שבתי וכתבתי על חשיבות הגירוי וההתאוששות באימון ריצה. לכאורה הייתה זו פתיחה ראויה לסדרת רשומות שתעסוק בצדדים העיוניים של ריצה (בניגוד לצדדים החוויתיים, שגם עליהם אני משתדל לכתוב), אולם הגירוי וההתאוששות, גם אם הם מהווים בסיס, אינם ההתחלה.
ריצה אינה דבר שכלתני. ילד צעיר לא רץ כי הוא חשב על זה והגיע למסקנה שהריצה טובה לבריאות. הוא רץ כי הוא ראה כדור או אוטו גלידה או פרפר בשדה. הוא רץ כי הוא רוצה לרוץ והוא רץ בדיוק כדי להגשים את רצונו. לכן, הדבר הראשון שעלינו לברר כשאנו מדברים על ריצה הוא: למה אנחנו רצים? לשם מה? מה המטרה? מה אנחנו רוצים להשיג?
יש המון סיבות לרוץ: יש מי שרוצה להוריד משקל, אחר שואף לאורח חיים בריא יותר, שלישי שואף לטייל ברחבי ארצנו בריצה על מנת להנות מהקשר הבלתי אמצעי לטבע רביעי שואף להגשים חלום ישן, או חדש, ולרוץ מרחק מסוים בזמן מסוים, ויש גם מי שהריצה עבורו היא דרך חיים.
כולם היו בניי. כל המטרות טובות וראויות. אבל חשוב להבין שהמטרה מגדירה את הדרך. כדי להתאמן בצורה משמעותית אתה חייב מטרה כלשהי. בלי מטרה, לא ניתן להבין, או לשפוט את האימון הבודד, ובטח שלא את תוכנית האימונים. בלי מטרה, לא ניתן גם לבחון התקדמות. המטרה היא מה שהופך את האימון לאימון - מכניסה אותו להקשר. בלעדיה, האימון הוא לא אימון, הוא פשוט ריצה.
אל תבינו אותי לא נכון, ריצה היא בין הדברים שאני הכי אוהב לעשות בעולם, ואני מתכוון למשהו כמו בין החמישה או משהו כזה. היא נותנת לי דברים ששום דבר אחר מעולם לא נתן לי: שלווה, איזון, ריכוז, בהירות מחשבה, השלמה. הריצה הופכת אותי, ללא סייג, לאדם טוב יותר. אבל יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מזה שמדובר בעיסוק לא קל, יש שיאמרו גם מתיש, וכזה שמתרחש בעיתות לא קלים (כתבתי על זה כאן). קשה מאוד להתמיד בספורט הזה בלי מטרה לשאוף אליה. בחמש וחצי בבוקר, אחרי לילה שהתעוררת בו 3 פעמים, וכשבחוץ קור אימים, כדאי שתהיה לך סיבה אמיתית לצאת מהמיטה. המטרה היא הסיבה שלך.
המטרה, היא זו שנותנת את ההקשר לאימון. היא מאפשרת לנו לשפוט האם ביצענו את האימון היטב או לא והאם אימון מסוים תורם לנו, לא באופן כללי אלא בזמן שבו הוא מתבצע בתוך תוכנית האימון. המטרה אומרת לנו לאן אנחנו רצים, וכל מה שנשאר זה לבדוק האם האימון מוליך אותנו בכיוון הנכון.

יום רביעי, 27 בינואר 2010

אנחנו יכולים ?

לפני כמה ימים, נשיא ארצות הברית, בראכ חוסיין אובמה, אמר למגזין "טיים" שהציפיות שלו לשלום במזרח התיכון היו מוגזמות. בהתייחסו לסיבות לקיפאון המדיני באזור אמר הנשיא אובמה: "...שני הצדדים - אני חושב שגם הישראלים וגם הפלסטינים - הבינו שהסביבה הפוליטית, אופי הקואליציות שלהם, והשסעים בתוך החברות שלהם - הביאו למצב שבו קשה להתניע דו-שיח משמעותי. אני חושב שהגזמנו בהערכות בנוגע ליכולות שלנו לשכנע אותם לעשות זאת, כשהפוליטיקה שלהם נעה בכיוון מנוגד."
אוקיי, אתם בטח שואלים את עצמכם, למה אני כותב על זה. באמת, בסך הכל נשיא אמריקאי אומר שהמצב הפוליטי, הן בישראל, והן ברשות הפלשתינית, מונע מהצדדים לקבל החלטה אמיצה ולהגיע לשלום. כמעט כל נשיא אמריקאי אומר את זה, אז מה אני רוצה מאובמה ? הבעיה של אובמה, היא שהוא הנשיא האמריקאי הראשון שזה מפתיע אותו.
כבר יותר מעשור שהמתווה של הסכם השלום בינינו לבין הפלשתינים ברור לכולם - שתי מדינות לפי קווי 67 עם תיקוני גבול מינוריים והחלפת שטחים כזו או אחרת. הנושאים שאין עליהם הסכמה, אבל אפשר להבין מה יהיה הפתרון שלהם הם נושא הפליטים, והשליטה על האגן הקדוש (לפחות חלק ממזרח ירושלים יועבר לשליטה פלשתינית וישמש בירת המדינה הפלשתינית). בנושא הפליטים, ישראל תסכים להחזיר מספר מוגבל של פליטים לשיטחה, בתנאי שהמספר הזה סופי, ולא קוראים לזה זכות השיבה. בעניין האגן הקדוש, תהיה קונסטלציה בין לאומית כזו או אחרת שכולם ישנאו אבל יחיו איתה. הדבר היחיד שעוצר את ההסכם זו הפוליטיקה הפנימית בשני הצדדים.
הנרי קיסינג'ר אמר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. זה היה ידוע לממשל בארצות הברית במשך שנים.האכזבה שלי מאובמה היא שהוא נכשל בדיוק בדבר שהפך את אמריקה למעצמה - הוא נכשל בעבודת המטה. אובמה היה צריך להחליט על האסטרטגיה שלו לטיפול בנושא מוכר, והוא הצליח לא לראות את הדבר הכי ברור. מה שאובמה אמר ל"טיים" לפני כמה ימים זה משהו שכל פעיל ליכוד בבית שמש יודע כבר שנים. והיה לו את כל הזמן, וכל היועצים וכל המשאבים כדי למצוא פתרון בדיוק לבעיה הזו, והוא התעלם ממנה. יותר מזה, הוא הופתע מקיומה.
אל תבינו אותי לא נכון, קורה שמפשלים. הבעיה היא, שיש לי תחושה, שזה לא המקום היחיד שאובמה מפשל בו. על הפתרונות שלו בנוגע לכלכלה נדבר בפעם אחרת, אבל נראה לי שהקרקס שאיראן עושה לו כבר שנה, עשוי מאותם חומרים שמהם הוא סובל גם בישראל.
כל העולם יודע מי זאת איראן. כולם יודעים שהם מממנים טרור (הרבה יותר מעירק, שאליה ארה"ב פלשה כדי לעצור את התמיכה שלה בטרור - אירוני), יש כאלה שזה לא מפריע להם (מישהו אמר רוסיה וסין ?), אבל כולם יודעים. גם אובמה אמור היה לדעת. כשהוא בחר לפתוח בנסיון הידברות עם האיראנים, היה אפשר לחשוב על זה כאסטרטגיה חדשה ומרעננת. נכון, טיפה הזויה, אבל מרעננת. הבעיה היא ששוב אובמה נכשל בהבנת הבעיה. מה שאיראן צריכה כרגע בדרך לפצצה גרעינית זה זמן. אובמה בחר באסטרטגיה שאמורה הייתה אולי לגרום לאייתולות להכיר בישו כמושיע, אבל נותנת להם אינסוף הזדמנויות למשוך זמן.
אני לא חושב שאובמה טיפש, אבל יכול להיות שהוא התחיל להאמין בקמפיין שלו על שינוי יותר מדי, ומנסה לשנות את תפיסת המציאות של אמריקה. הבעיה היא שהמציאות לא שמעה את הקמפיין.

יום שישי, 22 בינואר 2010

איך תדע שאתה הורה לתינוק...

  • כשאתה מחבק מישהו, אתה פתאום חושב האם לא כדאי לשים חיתול על הכתף
  • אתה נכנס לחדר ומחייך לכולם בפה מלא וצועק "שלום, פיציק!!!"
  • אתה מתמלא גאווה מזה שמישהו אחר מפליץ לידך
  • כשאשתך מדברת על "הקטן" שלך ומתכוונת לתינוק
  • כשאת רואה את בעלך אוכל משהו שהיה על הרצפה, ובלי לחשוב פותחת לו את הפה בכח ומוציאה את זה עם האצבע
  • כשאתה יוצא עם אשתך לבד לבלות, אומר לה: "טוב, עכשיו לא מדברים על הילד", ומוצא את עצמך שותק במשך עשר דקות.
  • כשאתה מגיע למקום בילוי ודבר ראשון אתה מחפש את דרך הגישה עם עגלה
  • כשאתה רואה את הבלונדה שרצה עם הילד בפארק, ואתה מסתכל על הילד במקוםעל הבלונדה

יום רביעי, 20 בינואר 2010

החיים בשקר

אחת מתופעות הלוואי של מיעוט בריצה היא שינוי במשקל. זה נכון שעד עכשיו מדובר בסה"כ במשהו כמו 4 קילו, וכולם אומרים לי שלא רואים כלום, ושאני סתם אנורקס, אבל כזה אני - שמנמוך.
חלק ממכרי, בעיקר אלו שאינם משתייכים לקהילת הרצים, סבורים וודאי שאני רזה, אבל אני מבטיח לכם: זה רק בגלל שעד עכשיו הכנסתי את הבטן. תראו:

יום שני, 18 בינואר 2010

ושוב רגל ימין

אחרי שהסברתי על החשיבות של גירוי והתאוששות בריצה, נשאלתי כמה שאלות חשובות. בעיקר על הריצות "סתם", שאינן מיועדות לשפר רכיב מסוים כמו סיבולת או מהירות. נשאלתי למעשה למה צריך אותן, והאם הן לא פשוט מפריעות להתאוששות מהאימונים הקשים.
עוד נדבר בעתיד על האלמנטים הפיזיולוגיים שבאים לידי ביטוי בריצה וכיצד ניתן לשפר אותם, אבל עוד קודם לכן, אני חושב שיש נקודה חשובה שלא הבהרתי בנוגע לגירוי ולהתאוששות: הן הגירוי והן ההתאוששות הם יחסיים - הם שונים בין רץ אחד למשנהו, ויותר מזה, הם שונים עבור רץ מסוים בתקופות שונות.
הבה נבחן את ההבדלים בין שני רצים שונים: ניקח לדוגמא רץ שמתאמן כבר 5 שנים. הוא רגיל לרוץ כ-60 ק"מ בשבוע ומסוגל לרוץ 10 ק"מ ב-45 ד'. מולו, נציב רץ שהתחיל להתאמן לפני שנה. הוא רץ כ-30 ק"מ בשבוע ומסוגל לרוץ 10 ק"מ ב-50 ד'. עכשיו נניח, ש-10 ק"מ הוא המרחק העיקרי שעבורו מתאמנים שני הרצים.
על פי הנתונים הנ"ל, ניתן להניח שהרץ הראשון מתאמן 4-6 אימונים בשבוע, בעוד הרץ השני מתאמן 3-4 פעמים בשבוע. נבחן את הגירוי וההתאוששות הן מאספקט המרחק, והן מאספקט המהירות. ריצת קצב סף (מדובר על סף חומצת חלב - הסברים יגיעו בהמשך) מבוצעת בקצב שהרץ יכול להתמיד בו כשעה. המקלים מדברים על קצב התחרות* למרחק חצי מרתון. הרץ הראשון, יבצע את ריצת קצב הסף שלו בקצב של כ-4:45 ד'/ק"מ. המטרה של אימון כזה היא לשפר את היכולת של הרץ לפנות ח"ח מהשריר ובכך להגביר את קצב הסף שלו. לשם כך, יש לרוץ בקצב איטי מעט מקצב הסף, ובכל מקרה לא לעבור אותו ביותר ממספר שניות מועט לק"מ.
עבור הרץ המאומן פחות, ריצה בקצב של 4:45 ד'/ק"מ היא הרבה מעל קצב הסף שלו - היא בערך בקצב התחרות שלו למרחק 5 ק"מ. כך שאם שני הרצים ירוצו ביחד בקצב 4:45, הראשון יעשה אימון קצב סף, וישפר את קצב הסף שלו, ואילו השני ימצא עמוק בטווח האנאירובי (וכנראה שלא יצליח להשלים את האימון) ולא ישפר את קצב הסף שלו - הוא עשוי לשפר את הצח"מ שלו, אבל זו לא הדרך המיטבית לעשות זאת.
ראינו אם כן שהגירוי הוא יחסי לרץ. גם ההתאוששות מאימון כזה היא שונה. הרץ המאומן ירגיש למחרת האימון כבדות מסוימת ברגליים, אולם בתוך יומיים, לא אמור להישאר זכר לאימון, והוא יוכל לבצע עו אימון כזה, אם יבחר. הרץ המאומן פחות יזדקק כנראה ל-3 ימי התאוששות לפחות - הוא ביצע מאמץ כמו של מרוץ ל-5 ק"מ.
אותו הכלל תופס לגבי המרחק. עבור הרץ המאומן, ריצה של 12 ק"מ היא ריצה ממוצעת ואינה דורשת התאוששות מיוחדת. עבור הרץ השני ריצה של 12 ק"מ היא הריצה הארוכה ביותר בשבוע, וכנראה שתדרוש יום מנוחה אחריה. אני מקווה שאתם מבינים שעבור מי שרץ בממוצע 12 ק"מ באימון - 7-8 ק"מ בקצב קל בהחלט יכולים להחשב להתאוששות.

* - קצב התחרות הוא הקצב המקסימלי שבו יכול הרץ לרוץ למרחק מסוים. קצב התחרות ל-10 ק"מ של הרץ המאומן יותר הוא 4:30 ד'/ק"מ

יום שישי, 15 בינואר 2010

מה הכוונה באנדרואיד?

בפעם שעברה סיפרתי לכם על הדילמה של אנדרואיד - מצד אחד, כל אפליקציה רצה ב-Process משלה, ומצד שני ניתן לשתף אפליקציות אחרות ולאפשר להן להשתמש ברכיבים שכתבת. הדרך לעשות את זה היא באמצעות אובייקטים מסוג Intent.
ל-Intent (שאני אקרא לו גם כוונה) יש מספר חלקים, כשהעיקריים הם: פעולה, קטגוריה, מידע (Data), וסוג המידע (Mime-Type). הכוונה היא האובייקט שעובר במערכת ולפיו מערכת ההפעלה של אנדרואיד מחליטה אילו רכיבים להפעיל. ההחלטה הזו מתבצעת לפי ההתאמה של ה-Intent ל-Intent Filter.
Intent Filter הוא הדרך שבה רכיב כלשהו מספר למערכת ההפעלה אילו כוונות אמורות להפעיל אותו. מוגדרות בו הפעולות שהרכיב יכול לבצע, כמו VIEW, עבור רכיבים שמאפשרים לנו לצפות בתוכן מסוג מסוים - סרטים, תמונות, קבצי שמע, או PICK, עבור רכיבים שמפשרים לנו לבחור מתוך התוכן הנ"ל. הפעלה של האפליקציה מתוך תפריט האפליקציות גם היא פעולה מסוג מסוים. פרט לפעולה אנחנו יכולים להגדיר גם את סוג התוכן שעבורו הרכיב פועל ואת ההרשאות שדרושות עבור הפעלת הרכיב.
כאשר משתמשים בכוונה, מערכת ההפעלה בודקת בכל הרכיבים הרשומים אצלה, אלו רכיבים הגדירו Intent Filter שמתאים לכוונה, ומפעיל את הרכיב/ים המתאים. יש מספר דרכים להפעיל רכיבים באנדרואיד: Broadcast, התחלת שירות (Service)  והתחלת פעילות (Activity).
כוונה שמשודרת בשידור רחב (Broadcast) משודרת לכל הרכיבים מסוג Broadcast Receiver (נדון בו בעתיד) שמוגדרים במערכת ושקיים עבורם Intent Filter מתאים.
כוונה שמשודרת כהתחלת שירות, תפנה ל-Service (גם בו נדון בעתיד) שקיים במערכת ושה-Intent Filter שלו מתאים ביותר לכוונה ששודרה.
כוונה שמשודרת כהתחלת פעילות (Activity), תמצא את הפעילות המתאימה ביותר לביצוע הכוונה ותתחיל אותה. במידה ויותר מפעילות אחת מתאימה, מערכת ההפעלה תשאל את המשתמש באיזו פעילות הוא מעוניין להשתמש. ניתן להתחיל פעילות בשתי דרכים: על מנת שהיא תרוץ, וע"מ לקבל ערך החזר ביציאה ממנה.
יש עוד ניואנסים רבים לשימוש בכוונות באנדרואיד, אולם העיקר פרוס פה לפניכם. בפוסט הבא, נתחיל לדון ברכיבים השונים של האפליקציה - Activity, Service, Broadcast Receiver ו-Content Provider.

יום חמישי, 14 בינואר 2010

RSS - שירות לקוראים

בבלוג הזה פועל RSS Feed. זהו שרות שמאזין לבלוג ומספר לכם מתי נכתב פוסט חדש. בפוסט הזה, אני אנסה להסביר איך להירשם לשרות הזה ולקבל עידכונים מהבלוג.

אלו מכם שגולשים באמצעות האינטרנט אקספלורר של מיקרוסופט, יראו את הצלמית (Icon) הזו:
  סמוך לצלמית של דף הבית. כאשר לדף האינטרנט שבו אתה צופים יש ערוץ עדכונים, הצלמית כתומה. כאשר אין בדף ערוץ עדכונים, הצלמית אפורה.
כאשר אתם לוחצים על החץ השחור הקטן שליד הצלמית, נפתחת רשימה של ערוצי העדכון האפשריים. כעת, עליכם לבחור בערוץ Run For Your Life - RSS. אפשרות אחרת היא פשוט ללחוץ על הצלמית. לאחר הבחירה, תעברו  לדף של ערוץ העדכון של הבלוג. בדף הזה מופיעים קישורים לפוסטים האחרונים בבלוג. מעל הקישורים מופיעה מסגרת צהובה ובתוכה טקסט שמסביר על ערוצי עדכון.
מתחת לטקסט מופיע הקישור הבא: Subscribe to this feed. לחצו על הקישור וייפתח לכם חלון ע"מ להרשם לערוץ העדכון. כל שעליכם לעשות הוא לסמן את האפשרות "Add To Favorite Bar" וללחוץ על כפתור Subscribe.
כעת, נוסף לכם ליד ה-Favorites כפתור שמייצג את הבלוג. הכתובית של הכפתור היא Run For Your Life, וכל פעם שיש תוכן שטרם קראתם בבלוג הכתובית תופיע מעובה.

בהצלחה

יום שני, 11 בינואר 2010

שתיקת הכבשים

הנה כמה דוגמאות מהזמן האחרון: בדוגמא הזו, מישהו החליט שהרעיון שטובים עשרה אשמים חופשיים מאדם חף מפשע שמורשע הוא פשוט שגוי. עוד סיפור באותו נושא הוא זה של עמיקם לוין ומלחמתו במשטרת ישראל.
נמשיך. מי שיזם לראשונה את החוק להכריז על כל מכשירי המדידה של המשטרה כמדוייקים הוא ח"כ מאיר שיטרית מקדימה - כן, ההוא מחוק המאגר הביומטרי. לא מזמן הוא אמר שהמאגר הביומטרי לא ייפרץ כי לאף אחד אין אינטרס לפרוץ אותו. ואז הגיע ח"כ כצל'ה, שחושב שאם ייקראו לו בשם חיבה כמו לילד קטן, אז לא נשים לב למה שהוא אומר. בדיון בוועדת החינוך של הכנסת בנושא תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת" הוא אמר: "אין לי ספק שיבוא יום ומדינת ישראל תנוהל על ידי הגורמים המשפטיים הנכונים, על ידי הממשלה הנכונה ובהחלטות רטרואקטיביות האנשים האלו יועמדו לדין על אנטישמיות". אחריו החרתה ח"כ תירוש מקדימה, (בעצם מהליכוד, לא בסוף זה נשאר קדימה... כרגע) שאמרה : "מיצגים כאלה מעוררים אצלי מחשבה אולי בכל צריך צנזורה כלשהי שתייצר קווים אדומים". כל זאת פחות מחודש אחרי ששר המשפטים שלנו מכריז שדין התורה הוא הדין הראוי למדינה ויש לפעול ע"מ לקדם התדיינות בבתי דין רבניים במקום בערכאות המשפטיות המקובלות.
אם לעשות צדק, הייתי צריך לנתח כל אירוע כזה, ולהסביר לכם מה מפריע לי. אבל זה היה לוקח המון זמן. הסיפור של עמיקם לוין מכעיס אותי כי כל מה שמבקשים ממשטרת ישראל זה לציית לחוק ולאמנות שהמדינה חתומה עליהם ולכייל את מכשירי המדידה שלה. היא מסרבת מתוך דווקאיות מרתיחה - אין לי דרך אחרת לראות את זה. עכשיו שיהיה ברור - משטרת ישראל פועלת במקרה הזה, שלא כחוק, נגד כל אחד מאזרחי המדינה - ואיש, למעט עמיקם לוין, אינו פוצה פה.
שאר המקרים קורים כולם בין מסדרונות הכנסת. למי שלא יודע, זהו הפרלמנט הנבחר של מדינת ישראל. מסתבר שאת הכנסת מאכלסים אנשים ששלטון החוק, וזכויות הייסוד של האזרחים במדינה לא ממש מעניינים אותם. יותר מזה, זכויות האזרח הם נטל עבור הח"כים שיטרית ותירוש. ואני לא מדבר על כצל'ה. כדאי שאני לא אדבר על כצל'ה. אבל הח"כים שיטרית ותירוש נבחרו מטעם קדימה, אתם מבינים? אנשים לא הצביעו למרצ כדי שלקדימה יהיו יותר מנדטים מלליכוד (כנראה שגם מצביעי מרצ הם לא משהו בלוגיקה), והם קיבלו ח"כים שרומסים את זכויותיהם ברגל גסה.
והארץ תשקוט 40 שנה. האמירות האלו, כולן מהזמן האחרון אומרות שבבית הנבחרים שלנו יושבים אנשים שמזלזלים בערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם ואף אחד לא פוצה פה.
הבעיה שלי, היא שאני לוקח את זה באופן אישי. כשמשטרת ישראל משתמשת במכשירים לא מכוילים להרשיע נהגים, אני מרגיש כאילו הם מנסים להאשים אותי על לא עוול בכפי (גילוי נאות: ב-16 שנות נהיגה קיבלתי דו"ח אחד, לא על עבירת מהירות, ואזהרה על ליקוי ברכב שבו נהגתי). כשבכנסת מנסים להגביל את חופש הביטוי, אני מרגיש כאילו משתיקים אותי. מה לעשות, אין לי ברירה - יש לי בן ואני חייב להגן על זכויותיו - אני חייב להפסיק לשתוק.

יום חמישי, 7 בינואר 2010

רגע של השראה - 2

נ' חברה טובה, רצה היום במרתון טבריה. זה היה המרתון השלישי שלה. השיא האישי שלה היה 3 ש' ו-34 ד', והוא נקבע במרתון הראשון. במרתון השני היא קיוותה לרדת משלוש וחצי שעות, אבל בגלל פציעה, ומסלול לא פשוט, נאלצה להסתפק בתוצאה חלשה יותר.
עד לפני כחודש, נ' בכלל לא תיכננה להירשם למרתון. היא לא התאמנה למרתון, והתרכזה באימוני התריאטלון - כן, נ' היא תריאתלטית - נו טוב, אף אחד לא מושלם. לפני חצי מרתון עמק המעיינות (הידוע יותר כבית שאן) היא התקשרה אלי, ושאלה האם כדאי לה להשתתף במרוץ. אמרתי לה שאם אין לה בעיה עם יום החופש ועם מחיר ההרשמה והנסיעה, אז זה בדרך כלל מרוץ מאוד נחמד.
אחרי המרוץ, קיבלתי מסרון מנ', ובו התוצאה שלה - היא שיפרה את השיא האישי של בשלוש דקות. בגלל שאני כל-כך אוהב מספרים, התחלתי לשחק עם התוצאה הזו. בוודאי לא יפתיע אתכם, שיש מתאם בין תוצאות של רצים במרחקים השונים. אחת הנוסחאות אומרת שרץ מאומן יוכל לרוץ מרחק בקצב איטי ב-10 שניות לקילומטר מהקצב שבו הוא רץ לחצי המרחק. הנה למדתם משהו חדש.
כיוון שנ' לא התאמנה למרתון, היה צורך להתאים את המספרים, ולהוסיף מקדמי ביטחון, אבל לפי כל החישובים נ' הייתה אמורה להיות מסוגלת לרוץ את המרתון בפחות משלוש וחצי שעות. הדגש היה על אמורה, כי מרתון זו ריצה ארוכה והרבה דברים יכולים לקרות במהלכו, גם אם מתאמנים ספציפית אליו. בסופו של דבר, אמרתי לנ' את דעתי, ושאלתי מה דעתה. היא קפצה על הרעיון כמוצאת שלל רב :).
בדרך כלל, אני מנסה להיזהר עם העצות שאני נותן לאחרים, כי לא אני זה שמשלם את מחיר הטעות. אבל נ' מינתה אותי כמדריך שלה עד המרתון. בשבועות שנותרו, בסה"כ ניסינו לברר האם היא תצליח לעמוד במרחק הזה. בסופו של דבר, גם הבוקר היו לי חששות. ב-12:28 קיבלתי טלפון מבעלה של נ'. הסתכלתי על השעון וחייכתי - נ' רצה את המרתון הרבה מתחת לשלוש וחצי שעות.
עכשיו, אתם בטח שואלים מה ההשראה פה. אז הנה זה בא. כל אדם שדעתו שווה משהו, יגיד לכם שלמרתון צריך להתכונן ברצינות. זו גם דעתי. נ' בטח לא התכוננה למרתון הזה כמו שצריך, אבל היא מתאמנת ברצינות וביסודיות כבר הרבה שנים, והיא מתקדמת בהתמדה. מה שעזר לנ' להצליח הבוקר לא היה ההכנה למרתון בחודשים האחרונים - היא לא התכוננה למרתון. אבל כל אותם קילומטרים, לאורך כל אותן שנים התייצבו הבוקר לידה על קו הזינוק. הם עזרו לה להגשים חלום.
תמיד אומרים שהמרתון מעניש אותך על טעויותועל הכנה לקויה, ולפעמים גם סתם מעניש אותך על כלום. אבל היום, שנים של התמדה שמרו עליה והביאו אותה בשלום, ומהר, לקו הסיום. למרות חוסר ההכנה, למרות החום ולמרות המרחק.

יום שבת, 2 בינואר 2010

לומדים לדבר

בימים אלה, הילד שתחיל לקיים שיחות עם הסובבים אותו. הוא מספר לאמא שלו, לי וגם לפיל ולג'ירפה מהאוניברסיטה ולכל מי שבסביבה על קורותיו ועל החוויות העוברות עליו במהלך היום.
למרות העובדה אוצר המילים שלו עדיין מאוד בסיסי וכולל את המילה "אגווו" בהטיות שונות, השיחת איתו מאוד משעשעות. כנראה שתורמת לשעשוע העובדה שמותר לי להחליט מה שני הצדדים בשיחה אומרים, והילד לעולם אינו מתווכח איתי על כך.
דבר נוסף ששמתי לב אליו הוא שהילד ממש לומד איך להוציא קולות מהפה ולשלוט בהם. ברור שהוא יודע להשמיע קולות - הוא מדגים לנו את זה, בקול רם למדי, כל פעם שמשהו מציק לו. אבל הוא עדין לא ממש שולט במלאכת יצירת הקולות. לפעמים אפשר לראות אותו מנסה להוציא קול של דיבור ופשוט לא מצליח. לפעמים המילה שלו נפסקת באמצע.
עד עכשיו לא חשבתי אף פעם על הנקודה הזו, ההגיונית ביותר כשלעצמה - שלפני שהילד יכול לנסות לדבר מילים בעלות משמעות, הוא חייב ללמוד להגות צלילים. התהליך הזה, שהתחיל לפני זמן מועט, יימשך עוד מספר שנים, עד שהילד יידע להגות את כל המילים והצלילים נכון. זו פשוט ההתחלה - הצעד הבסיסי ביותר. אני חושב שזה מדגים עד כמה הדברים היומיומיים שאנחנו עושים בלי לחשוב עליהם יכולים להיות מורכבים.
הנה עוד משהו שלמדתי מהבן שלי.