נחשון שוחט הוא כותב מוכר מהפורומים השונים העוסקים בריצה ובעיקר חבר פעיל במועדון ארוחת הבוקר. הוא רץ מוכשר וכותב מעולה. קבלו הפנייה לטקסט האחרון מפרי עטו: חופש פרדוקסאלי.
מי שיקרא, יוכל להבין גם אותי קצת יותר.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
skip to main |
skip to sidebar
מחשבות על ריצה, טכנולוגיה והחיים בכלל
רשומות
כנראה שאני פשוט מדי. אני רק הרץ התחרותי. לכן, אני "עוסק בראש וראשונה בגילוי עצמי מסוג אחר, שנובע מן הרצון להשתפר, למתוח את גבולות האפשר, לחזור ממחוזות הייסורים והקושי הכרוכים במלחמה הבלתי נגמרת עם השדים ובמרדף אחר מטרה חמקמקה". האובססיה שלי "היא אובססיה של תהליכים. לומד, סופר, שואל, אבל בעיקר סובל. אני בכלל לא נהנה מהנוף שבדרך, אלא בסופה רוצה תשובות, תוצאות, הצלחות מוחשיות ומדידות. הריצה עבורי היא בראש וראשונה אתגר ומבחן".
השבמחקמכביסט
אני שמח שנהנית, אבל בניגוד למכביסטים נחשון מתחרה נגד עצמו - נגד הפוטנציאל של עצמו. הוא לא מוצא שום סיפוק בלהטביע על הראש של ילד בן 6
השבמחק:)
תתחדש אורי.
השבמחקאיפה עושים מנוי?
מצטרפים בתחתית הדף (או שפשוט שומרים במועדפים ובאים לבקר כל כמה ימים)
השבמחקאתמול הריצה עברה לי עוד מחשבות בנושא:
השבמחק1) תחרותיות היא תחרותיות. באופן רעיוני, ומבחינת מוטיבציה, אני חושב שאין הרבה הבדל מול מי אתה מתחרה.
2) גם אני בריצה מתחרה בעיקר בעיקר מול עצמי. הסיבה לכך היא שאני יריב מאוד נוח לעצמי. פחות או יותר באותה רמה וכזה שעם מאמץ נכון, אוכל לנצח. אולי.
קראתי, חייכתי, נהניתי (מכולכם, ירון). אני, רצה טרייה, קרובה יותר לצד הסטואי של הסקאלה(אם הנאה צרופה היא מאפיין של סטואיות) ונזכרת במשפט של הרוקי מורקמי בכל פעם שנדמה שהגוף כורע תחת העומס: "הכאב בלתי נמנע; הסבל אופציונלי". אבל אין להכחיש - גם ברצים הכי סטואים טמון הגרעין הספרטני. הדבר הכי קשה שחוויתי בנוגע לריצה היה הכורח להפסיק לרוץ לזמן מה כדי לרפא פציעה (וזה קשה כמעט כמו לתת לגבר להוביל - באמת - בטנגו). אולי, על אותו משקל, גם ברצים הספרטניים טמון, למרות הכל, ניצוץ של סטואיות?
השבמחק