אתמול הסתיים עוד סוף שבוע. החיים ממש לא דומים לאיך שהם היו רק לפני מספר שבועות. בשבת, ההורים של אשתי ערכו אירוע (בראנצ' מושקע) למשפחה ולחברים לכבוד הולדת בננו. לארוע הגיעו כ-90 איש בשתי קבוצות על מנת לחזות בפלא בן חמשת השבועות. האירוע היה מושקע להפליא, עם אוכל טוב, אווירה נפלאה, מזג אוויר מצוין ובעיקר חברה נעימה.
אנחנו הגענו בסביבות תשע וחצי, לעזור בהכנות האחרונות, וכמובן שהבאנו את מסמר הערב. האורחים התפעלו מהילד, ואין זה מפתיע שכן הוא אכן ילד מושלם (ואני אובייקטיבי, כמובן). הבן מצידו, התנהג למופת והיה הילד הנוח שאנחנו מכירים. בסופו של יום, בסביבות שלוש אחה"צ ארזנו את הילד (ואת המתנות) ושבנו למשכננו עייפים אך מרוצים. זהו, חשבנו לעצמנו, עכשיו מנוחת צהריים קצרה ונמשיך את היום בכיף.
הילד חשב אחרת. כבר כשיצאנו מהאוטו החלו התלונות שהתחלפו בבכי קורע לב כשנכנסנו הביתה. מסתבר שההתנהגות הטובה והסביבה רבת הגירויים גבו את מחירם מהילד שלא ישן מהבוקר. הוא היה כל-כך מותש עד שלא עזרו כל נסיונותינו להרדים אותו במשך כמעט שעה. אחרי שעה של נסיונות, החלטנו שעדיף להכניס את הילד לישון איתנו, כדי שנוכל לתת לו מוצץ במהירות ובלי לקום. אחרי עוד שעה של אין-שינה במיטה החלטנו לנסות להאכיל אותו.
בינגו!!! הילד אכל, התקלח ונרדם לארבע וחצי שעות.
ואנחנו...
אנחנו חווים מעט מהתשישות שתקפה אותו אתמול, כבר 5 שבועות. אז אפשר להגיד שאתמול הילד למד קצת מה עובר על ההורים שלו...
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה