זה לא רגיל אצלי. אני רואה את עצמי בדרך כלל כ"סוס עבודה". אני אוהב לרוץ. אני נהנה מהריצה עצמה, כמו גם מהתופעות הנלוות לה. אני נהנה להיות בחוץ, להרגיש את האוויר הקריר על הפנים, נכנס לריאות ומצנן אותי. אני נהנה מהמפגש עם הטבע - חיות בר שניקרות בדרכי - תופעות שרוב האנשים אינם מכירים. אני נהנה לראות את השינויים הקטנים שמתרחשים בין ריצה לריצה - השינויים שחלים בסביבה, והשינויים שחלים בי.
אבל אשקר אם אומר שהריצה היא רק אושר וצלצולים. כשאני אמור לרוץ אימון קשה, לבד ויורד ברד, אני מרגיש די מסכן. יש ריצות, בעיקר כאלה שמגיעות אחרי אימון קשה, שאני ממש צריך להכריח את עצמי לקום מהמיטה, ואז בקילומטרים הראשונים, אני מרגיש כמו תאונה (אבל ממשיך להתנהג רגיל). אבל אני נהנה גם מהימים הקשים. אני מרגיש שהם מחשלים אותי לקראת המטרה - ותמיד יש מטרה. עושים אותי חזק יותר ונחוש, ועוזרים לי לגלות מי אני כול להיות.
לאחרונה זה לא כך. אולי זה בגלל שאין לי כרגע מטרה - אין שום מרוץ שאני מתכונן אליו - אבל לא רק. משהו משמעותי השתנה בחיי מאז נולד העולל (האם יש קשר בין המילה עולל למילה עול?). אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, אבל אני מרגיש את השינוי בכל רגע של כל יום. אין לי רגע דל. תמיד יש כביסה, קניות, מדיח, סטריליזטור, החלפות... עושה רושם כאילו הנסיעות בפקקים לעבודה וממנה הם הזמן היחיד שיש לי לעצמי.
אבל הדבר העיקרי הוא השינוי בסדרי העדיפויות. הריצה ירדה מהמקום שמנסים למצוא לה את הזמן שיפריע הכי פחות למהלך החיים, אל המקום של משהו שעושים רק כשיש זמן. ובדרך כלל כשיש זמן - אין כח. וגם אם זה הייתי מסתדר אם הייתה מטרה. כי לצאת לרוץ בשש בבוקר אחרי 5 שעות שינה שמחולקות ל-3 בשביל מרתון עוד חודשיים זה דבר אחר לגמרי מלצאת לרוץ בשש בבוקר אחרי 5 שעות שינה שמחולקות ל-3.
הריצה נדחקה למקום האחרון בחיי. הריצה נדחקה למקום שבו אין לה מקום, ועד שלא אסדר את חיי (ואת הראש שלי) מחדש, היא מחכה לי בצד.
רשומות
ואוווו! איזה גילוי לב. וכמה דברים מדהימים. למשל, 500 קמ בחודש. 500!!!! חמש מאות!!!!! 500...
השבמחקבלתי נתפס.
ספר עוד: מה חשבת/תכננת לגבי הריצה לפני שהעולל נולד? (האם יש קשר בין המילה עולל למילה מעולל?), למה אין לך מטרות עכשיו? למה היו לך מטרות קודם? מה אתה חושב לגבי מטרות והעתיד? האם מטרות זה אומר רק להשתפר? מה אתה חושב לגבי מטרות בגיל שבו בודאות כבר אי-אפשר להשתפר?
בלי שום קשר, כמו שהבטחתי, אפרסם כאן את פתגמיך שממש עזרו בתפיסת הגישה לריצה ואפילו עזרו לקבל החלטות מעשיות לגביה. ואין יותר מתאים לפוסט הזה מאשר:
"אם תסחט את הלימון תקבל -
לימון סחוט".
כל-כך הרבה שאלות...
השבמחקהתשובות יגיעו. אני לא רץ - יש לי זמן :)
מעניין לשמוע מהרץ המיתולוגי שהוא הפסיק לרוץ, וחי עם זה בשלום. במיוחד זה מעניין כי על פי התיאור כאן, ריצה בשבילך זה לא רק כושר. יש בה משהו שמרחיב את הנשמה, וגורם לך להכיר את עצמך ואת סביבתך (אנושית, גיאוגרפית וזואולוגית) הרבה יותר טוב. משורר יווני עתיק כתב פעם אפוס שלם על חדוות ההנאה מהדרך - גם אם היא קשה ומלאה במפלצות ומכשולים. במובן מסוים נראה שבואו של הילד שלך לעולם, והאגרים שהוא מביא איתו, ממלאים את כל אלה במקום הריצה. אני מאמינה שיום אחד תמצא את המקום והזמן לשניהם. מי כמונו יודע עד כמה ריצה-ביחד עושה פלאים לקשר בין אנשים.
השבמחקזה נכון שהפסקתי לרוץ (זמנית), אבל להגיד שאני חי עם זה בשלום, זה קצת מוגדם, אבל אני נושא בעול בשקט יחסי. בסוף השבוע הזה רצתי פעמיים. המטרה שלי עכשיו בריצה היא ליצור רצף - סוג של שגרה שתאפשר לי לרוץ מספר פעמים בשבוע באופן קבוע. כשנגיע לשם, נמשיך. כן, גם רצף אימונים יכול להיות מטרה.
השבמחק