יום ראשון, 6 בדצמבר 2009

על חיות וחיוכים (רק בלי החיות)

יובל דרור, שאני מאוד אוהב לקרוא אותו, כתב פעם על חיוכים.לא שאני מנסה להשוויץ, או לטעון שהילד שלי מחונן, אבל הוא התחיל לחייך הרבה לפני גיל חודשיים. כבר ברחם הוא היה מפותח לגילו. אני בטוח שכשאיינשטיין היה תינוק בגילו, הוא לא היה מצליח לעשות חצי ממה שהבן שלי עושה. ושלא תחשבו שזה רק אני אומר, בגלל שאני לא אובייקטיבי. גם אמא שלו וגם שלושת הסבים והדודים והדודה - כולם מסכימים איתי.
אחד הדברים המדהימים שעוברים עליך כשנולד לך ילד, אני מנחש שזה בולט בעיקר בילד הראשון, זו הרגרסיה המוחית המדהימה שתוקפת אותך. אדם בוגר שרגיל להתמודד עם בעיות מורכבות בעבודה, או לפתור משוואות דיפרנציאליות חלקיות, או להנות מיצירת אומנות או מוסיקה, מוצא את עצמו מחייך כמו דביל בשש בבוקר רק בגלל שעווית הגזים של הילד שלו מזכירה באיזה אופן יצירתי במיוחד, חיוך. כמובן שאצל הילד שלי זה באמת חיוך. הבוקר, אחרי שהוא קם רק פעם אחת בלילה, הוא חייך אלי איך שהצצתי לבדוק האם הוא עדין ישן בעריסה שלו.
אני מוצא עניין בהתבוננות בילד שלמען האמת לא מסוגל אפילו לאחוז בצעצוע שנמצא מול עיניו, דווקא בגלל שהוא מאפשר לי להיישיר את מבטי אל מליוני שנים של אבולוציה. הדרך שבה הוא לומד לעשות דברים, דווקא בשלב הזה, לפני שמוחו מוצף ברעיונות של אנשים מבוגרים מקסימה אותי. כמובן, שאסור לשכוח שבתור תוצר של אותה אבולוציה, העובדה שאני מתאהב בו כל פעם שהוא מחייך (או ישן יותר משלוש שעות רצוף), ממש לא מפתיעה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה