בוקר של כיף

איזה בוקר של כיף, איזה כיף שהיה לי הבוקר...
התעוררתי עם השעון וחשבתי לרוץ בפארק הירקון, אבל הייתי עייף מדי, אז החלטתי לוותר לעצמי (וגם כאבה לי הרגל קצת). עשיתי תרגילים והתארגנתי לצאת לאיטי. בינתיים אשתי והילד התעוררו. לקחתי לי ארוחת בוקר ואת הזבל, וירדתי למטה. זרקתי את הזבל ונכנסתי לאוטו.
לא מניע. הקודן לא עובד. אוטו בן 3 חודשים, וכבר פעם שנייה שזה קורה.
התעצבנתי, בטח שהתעצבנתי.
עליתי בחזרה מתוך מחשבה שייקח לקודן קצת זמן להתאפס על עצמו (זה מה שקרה בפעם הקודמת - כשהגיע הגרר, הקודן נכנע והצלחתי להתניע).
בינתיים הילד אכל. אשתי הציעה לי להחליף לו - אם אני כבר בבית בשעה כזו.
לקחתי את הילד לשידה והורדתי לו את האוברול. אחר כך הורדתי את החיתול והתחלתי לנקות אותו. את הילד, לא את החיתול. בדיוק אז, הילד החליט שהוא צריך להשקות את המיטה שלו - אחרי הכל היא מעץ, והיא נורא קטנה - אולי היא תגדל. תוך כדי התהליך של זריקת חיתול על מבושי העולל, הוא השקה גם את עצמו (רק את הבטן). וגם את החולצה שלו. וגם את החיתול של שידת ההחתלה.
בצעד מנהיגותי, החלטתי שמגבונים לא יועילו עוד, וביקשתי מאשתי להכין את המים החמימים לשטיפה זריזה של הילד. שטפנו אותו. הוא בכה קצת. זה די נדיר שהוא בוכה. מדובר בעולל בן פחות משבועיים וממרומי הנסיון בן הפחות משבועיים שלי בהורות, אני מרשה לעצמי להעיד שהוא תינוק די נוח (בעיקר נוח לי, כי אני יוצא לעבודה בבוקר וחוזר בערב - אבל גם אשתי מסכימה שהוא ממש חמוד).
כשניגבנו אותו הוא נרגע. זה דבר די מדהים אצלו. כשרע לו הוא בוכה, אבל ברגע שלא רע לו יותר - הוא נרגע. הוא לא כועס שקודם היה לו רע. הוא לא נפגע ולא נעלב (נחשו מאיזו עדה הוא). בקרוב אני אכתוב על איך תינוקות (או לפחות התינוק שלי) מממשים הלכה למעשה את כל תורתו של בודהה - וזאת בלי לדעת מי זה בודהה או אפילו לשמוע את המילה בודהה.
חיתלתי והלבשתי אותו, ומסרתי אותו לאמא שלו להמשך טיפול.
נפרדתי מהם לשלום וירדתי למטה. השעה הייתה שמונה. הקודן עדיין לא עבד.
התעצבנתי, בטח שהתעצבנתי.
צעקתי בתוך האוטו. לחצתי על הקודן בעצבים. הרבה פעמים. הקודן נבהל וננעל.
אחרי דקה הקודן השתחרר. הקשתי את הקוד והנעתי.
למדתי משהו חדש.
כיף.




הערה:
שמתם לב שמדי פעם השתרבבו לי לטקסט מילים, ביטויים וטון בעגה צבאית?
מוזר, אני ממש לא אדם כוחני או מיליטנטי. כנראה שבתוך עמי אני יושב, למרות הכל.