אנחנו אוהבים לקרוא לילד סיפורים. גם אשתי וגם אני מכירים את "איה פלוטו" בעל פה. עד כדי כך שכשאני מקריא לו את "איה פלוטו" אני נותן לו את הספר ומקריא לו מהזיכרון. על רקע זה, אני חייב להתוודות שאני לא סובל את "מעשה בחמישה בלונים". ולא, זה לא בגלל שיש לי בעיה עם המסר של הסיפור, ואפילו לא בגלל שמתייחסים לאחד הילדים שם בשם "רוני-רון" - שם שסר חינו לאחר שהתברר שרוני רון הוא שמו של רוצח מתועב.
לאחרונה אנחנו נתקלים פעמים רבות במוצרים זולים באיכות ירודה המיובאים בעיקר ממזרח אסיה. התחושה שאופפת אותי כשאני בא במגע עם מוצרים כאלה היא של אומנות רעה (אין לי תרגום טוב יותר ל-Bad Craftmanship). נתקלים באומנות רעה גם בדברים אחרים בחיים, לפעמים תו"כ עבודה, ולפעמים בפרסומות. המגע עם אומנות רעה תמיד מפריע לי. ב"מעשה בחמישה בלונים" אני נתקל באומנות רעה וזה מטריף אותי.
אחרי שבלון מתפוצץ - בלון נקרע, מגיע חרוז ניחומים. אני מחבב את החזרות המבניות בטקסט. לאורי אומרים לה להצטער, הוא יקבל בלון אחר. ומה אומרים לרון? שזה סופו של כל בלון. עד פה, הכל בסדר. מקורי, חינוכי מעניין. ואז אנחנו מגיעים לסיגלית. סיגלית המסכנה. לא רק שהבלון שלה התפוצץ - הבלון נקרע, אבל המחברת לא מוצאת אפילו חרוז מקורי בשבילה: "כך קרה גם לרון, זה סופו של כל בלון". זהו. נגמרו החרוזים. תצטער - אחר. רון - בלון. ואין יותר חרוזים בעברית. (וזה בלי לציין ש"תצטער" ו"אחר" זה לא חרוז אמיתי וגם לא "רון" ו"בלון"). וכדי להוסיף חטא על פשע רותי מקבלת בדיוק את אותו חרוז כמו סיגלית.
ועל זה אני אומר. אם אתה לא טוב בחרוזים, אז או שתכתוב בלי חרוזים, או שאל תכתוב כי אתה לא טוב בזה. אם אתה מחליט שכל ילד מקבל חרוז משלו, אז אל תמחזר. זה ממש מעליב. צר לי, אם הילד רוצה לשמוע את "מעשה בחמישה בלונים" שיבקש מאמא שלו. אני לא מסוגל.
בהזדמנות זאת, אני מבקש מכם המלצות לספרי ילדים - אבל איכותיים, כן? אני לא מקריא לילד שלי בררה.
לאחרונה אנחנו נתקלים פעמים רבות במוצרים זולים באיכות ירודה המיובאים בעיקר ממזרח אסיה. התחושה שאופפת אותי כשאני בא במגע עם מוצרים כאלה היא של אומנות רעה (אין לי תרגום טוב יותר ל-Bad Craftmanship). נתקלים באומנות רעה גם בדברים אחרים בחיים, לפעמים תו"כ עבודה, ולפעמים בפרסומות. המגע עם אומנות רעה תמיד מפריע לי. ב"מעשה בחמישה בלונים" אני נתקל באומנות רעה וזה מטריף אותי.
אחרי שבלון מתפוצץ - בלון נקרע, מגיע חרוז ניחומים. אני מחבב את החזרות המבניות בטקסט. לאורי אומרים לה להצטער, הוא יקבל בלון אחר. ומה אומרים לרון? שזה סופו של כל בלון. עד פה, הכל בסדר. מקורי, חינוכי מעניין. ואז אנחנו מגיעים לסיגלית. סיגלית המסכנה. לא רק שהבלון שלה התפוצץ - הבלון נקרע, אבל המחברת לא מוצאת אפילו חרוז מקורי בשבילה: "כך קרה גם לרון, זה סופו של כל בלון". זהו. נגמרו החרוזים. תצטער - אחר. רון - בלון. ואין יותר חרוזים בעברית. (וזה בלי לציין ש"תצטער" ו"אחר" זה לא חרוז אמיתי וגם לא "רון" ו"בלון"). וכדי להוסיף חטא על פשע רותי מקבלת בדיוק את אותו חרוז כמו סיגלית.
ועל זה אני אומר. אם אתה לא טוב בחרוזים, אז או שתכתוב בלי חרוזים, או שאל תכתוב כי אתה לא טוב בזה. אם אתה מחליט שכל ילד מקבל חרוז משלו, אז אל תמחזר. זה ממש מעליב. צר לי, אם הילד רוצה לשמוע את "מעשה בחמישה בלונים" שיבקש מאמא שלו. אני לא מסוגל.
בהזדמנות זאת, אני מבקש מכם המלצות לספרי ילדים - אבל איכותיים, כן? אני לא מקריא לילד שלי בררה.
רשומות
ניתן לך אחד שמתאים בדיוק לגיל
השבמחקנצא אל השדה של פניה ברגשטיין. קלאסיקה.
ואם תגיד שכבר יש לך אותו אז נשלח עליך את בוא אלי פרפר נחמד של אותה סופרת בדיוק
קצת נסחפת, אני חושב.
השבמחקמרים רות שכתבה את זה היא לא איזו ילדה בת 20 שהחליטה שבא לה לכתוב ספר ילדים.
תראה, בד"כ אני נהנה לקרוא את מה שאתה כותב. וגם אני לא בדיוק שמחתי על הניחומים שניתנים לכל מי שבא אחרי רון. אבל יש דברים שהספר הזה מלמד את הילדים (התמודדות עם אובדן, אחרי שמחה גדולה), שהם לא פחות חשובים מהחריזה, למען השם. בתור אב לשני זאטוטים, גילי גם שלפעמים יש דברים בספרים שפשוט עובדים, ואנחנו לא מבינים למה. ואל הילדים זה מדבר.
אני לא מקבל כל דבר כפשוטו, אבל כנראה שיש סיבה שהספר הזה נמצא גם אצלך בבית, כמו גם בכל-כך הרבה בתים אחרים.
ולא אין לי שום קשר למרים רות.
ואחרי הבלוג שלך אני עוקב בכלל בגלל הריצה.
אה, כן
חפש את הספר "לפעמים".
יש בו מעט מאד מלל. אבל הרבה חוכמה. לדעתי.
עידו,
השבמחקראשית צר לי שאני לא כותב יותר על ריצה - קשה לי לכתוב על ריצה כשאני לא רץ. אני מקווה שגם הנושאים האחרים מעניינים.
שנית, ברור שנסחפתי. בלי היסחפות הפוסט הזה לא מעניין (ובטח שלא היית מגיב עליו :) ). בכל מקרה כרגע, אני חושד שהילד עוד לא ממש מבין את הסיפור, אבל הוא נהנה מזה שמספרים לו.
אה, ותודה על ההמלצה.
לגבי לפעמים- ההורה חייב לשתף פעולה.
השבמחקאתה תבין.
לגבי הריצה... אתה בטח עוד תחזור לזה, לא?
ומה עם לאמן?
יאללה, חייב לחתוך, יש לי ארוכה על הבוקר.
זה הייתי אני.
השבמחקעידו
אני אחזור לרוץ כשאראה שאני יכול לעשות את זה מספיק ולאורך זמן סביר. התסכול שבלהתחיל כל פעם מחדש גדול עלי כרגע.
השבמחקלגבי לאמן, עשיתי את זה עם מספר מצומצם של אנשים, ובהצלחה מסוימת. זה די מהנה אבל נדרשת עבודת שיווק, וזה קטע די בעייתי אצלי.
אשריך שיש לך ארוכות :)
בתור אחד שניסה לא מעט לשווק אותך כמאמן ריצה (אגב, לא ברור למה :-) שהרי אני מאלה שההצלחה אצלם מסויימת...), אני יכול להעיד שיש בזה קושי. הרבה אנשים היום אומרים שהם רוצים להתחיל לרוץ, כי זה נהיה שוב באופנה (ותודה למאבק השיווקי בין נייקי, אדידס וקצת סאוקוני ונורת'-פייס), והם אכן מועמדים טבעיים לאימון, כי הם גם רוצים הכוונה וגם צריכים אותה, אבל הם גם אלה שברוב הפעמים לא עומדים אחרי הרצונות שלהם לאורך זמן. הסוג השני שהיה מועמד לאימון הוא רצים (כמוני) שרצים באופן קבוע ובמשך שנים, אך תקועים בתוצאה והיו רוצים לשפר אותה. הבעיה עם הסוג הזה הוא שרובם בחרו בריצה כי היא ספורט "זול" לכן מאמן עומד בסתירה לתפיסת העולם שלהם.
השבמחק