הבוקר יצאתי לרוץ. קמתי בחמש, האכלתי את הילד, התלבשתי ויצאתי. עברתי 5278 מטר של משהו שחלקכם יקרא לו ריצה. הרגשתי כאילו הרגליים שלי עשויות ג'לי וכאילו הריאות שלי התכווצו ולקחו את הצלעות איתן. להגיד שנהנתי יהיה שקר, אבל זה בסדר - לא ציפיתי להינות.
להתחיל לרוץ זה אף פעם לא שוס גדול. רוב הזמן אתה תוהה: "איך זה יכול להיות שאני מרגיש כל-כך גרוע ואני רץ כל-כך לאט". אבל זה בסדר, זה משתפר די מהר, כל מה שצריך זה להתמיד. להמשיך לקום מוקדם ולצאת לרוץ, עד שמרגישים יותר טוב. ואז, אם ממשיכים לקום ולצאת, מתחילים להרגיש נפלא. כל מה שצריך כדי לעמוד בהתחלה, זה לזכור איך זה בהמשך.
בינתיים כואבות לי הרגליים. אני אנסה לרוץ ביום חמישי שוב - נקווה שזה משתפר ממש מהר :)
להתחיל לרוץ זה אף פעם לא שוס גדול. רוב הזמן אתה תוהה: "איך זה יכול להיות שאני מרגיש כל-כך גרוע ואני רץ כל-כך לאט". אבל זה בסדר, זה משתפר די מהר, כל מה שצריך זה להתמיד. להמשיך לקום מוקדם ולצאת לרוץ, עד שמרגישים יותר טוב. ואז, אם ממשיכים לקום ולצאת, מתחילים להרגיש נפלא. כל מה שצריך כדי לעמוד בהתחלה, זה לזכור איך זה בהמשך.
בינתיים כואבות לי הרגליים. אני אנסה לרוץ ביום חמישי שוב - נקווה שזה משתפר ממש מהר :)
רשומות
אין בהמשך משהו שאין בהתחלה. אתה תמיד פחות טוב ממה שתהיה אם תמשיך להתאמן. תמיד קשה אם אתה מנסה למתוח את הגבולות שלך.
השבמחקהיום יום חמישי והוא עדיין לא נגמר.....
השבמחקעם צאת חמישי, יצאתי לריצה. אותו סיבוב כמו לפני יומיים. השרירים כבר כמעט לא תפוסים. היה טיפה יותר מהר. הרגיש טיפה פחות רע.
השבמחקירון,
אתה טועה. בהמשך יש פחות מאמץ. יש תחושת זרימה. מה שעשיתי שלשום וגרם לי לרגליים תפוסות הוא אפילו לא חימום של ריצה בהמשך הדרך.
ולא, כשאתה בכושר, אז ההתאוששות טובה יותר ולכן גם האימונים הקשים, קלים יותר. בכלל, אני מסתייג מהביטוי למתוח את הגבולות - מי שעושה את זה נפצע. הדרך היא לאפשר לגבולות שלך להיפתח ע"י גירוי לאו דווקא מירבי.