בלי מילים

אני שוב חולה. ביום שלישי שעבר, נשארתי לשמור על הבן שלי, שהביא הביתה איזה וירוס מחמד מהגן. ביום רביעי התחלתי להיות מנוזל, וביום חמישי התחלתי להשתעל. למי שתוהה בעניין, מדובר באותם תסמינים כמו של הילד. מאז אני משתעל כמו חולה שחפת. אתמול גם הגיע החום - חיים טובים.
אחת הבעיות שבשיעול ממושך, היא שהקולות הרמים שמופקים במהלכו עלולים לגרום לצרידות. וכך, ביום ראשון, ככל שהתקדם היום גיליתי שקשה לי יותר ויותר לדבר. עכשיו, חשוב שתדעו שלמרות שזה מאוד נחמד לנסות לתקשר עם ילד בן 11 חודשים באמצעות פנטומימה, זה לא כל-כך יעיל. לכן, מצאתי את עצמי נאבק בכאב בעת הניסיון לשעשע את הילד במשך שעתיים, עד שאשתי הגיעה להושיעני.
לאור חוסר הנוחות הבולטת, החלטתי לנסות ולא לדבר ביתרת הערב. מדובר במשהו שהרבה יותר קל להחליט מאשר לבצע. הדיבור כל-כך נגיש ומהיר, עד שהניסיון לא לדבר דומה לניסיון לשחק כדורגל ולהשתמש רק ברגל החלשה שלך - זה יכול להצליח כל עוד אתה מרוכז בזה, אבל אז מגיע לך כדור לרגל החזקה והרפלקס משתלט עליך. השנייה שאחרי שאתה פוצח בדיבור ספונטני כזה בגלל שהייתה לך מחשבה כל-כך מבריקה שהיא פשוט לא יכלה לחכות, היא קצת כמו השנייה שאחרי שהכדור פגע לך בביצים - "אוי שיט, זה באמת היה כל-כך חשוב, לא יכולת להתאפק קצת, אייייייייי".
הקושי הזה, להתאפק מלדבר, מעיד במעט על הדרך שהמוח שלנו עובד. העובדה שכתיבה לא מהווה תחליף מספק לדיבור מראה לא רק על האינפורמציה הנוספת שעוברת בדיבור, פרט למילים עצמן (טון, אינטונציה, שפת גוף וכדומה), ולא עוברת בכתב, אלא גם על מהירות התגובה הנדרשת מאמצעי ההבעה שלנו. זה די מעליב, כי אילו המחשבות שלנו כל-כך חשובות, הרי ששווה שנהיה מסוגלים לזכור אותן ולנסח אותן גם בכתב. ואם הן לא כל-כך חשובות, נו טוב, אני לא אומר לא לדבר בכלל, אבל כשאין לך קול...

מבחן התוצאה

לשאלה מה יותר חשוב, הגודל או הטכניקה אין תשובה טובה. אם תענה שהטכניקה קובעת, יפטירו לעברך: "עוד אחד עם קטן". אם תאמר שהגודל הוא שחשוב יותר, יסננו אליך: "עוד אחד שגומר מהר". על רקע זה, נראה כי מי שבוחר ב"מבחן התוצאה" הוא מי שלא רוצה שיסתכלו על הדרך שבה הוא עושה דברים.
השבוע, הנהלת מכבי תל-אביב בכדורסל הודיעה כי פיני גרשון לא יאמן את הקבוצה בשנה הבאה. קשה לי, ולא רק לי, להתנער מהתחושה שאם מכבי ת"א הייתה מנצחת לפני שבוע את הגליל וזוכה באליפות, הרי שפיני היה ממשיך לאמן אותה. התחושה שלי מתחזקת ע"י מה שקרה באותו מעמד לפני שנתיים. גם אז, לאחר שמכבי הפסידה את האליפות, הופסקה עבודתו של צביקה שרף (שאין לחשוד בי שאני מאוהדיו הגדולים) במועדון, למרות שלפי כל הדעות, לקבוצה הייתה עונה מוצלחת מעל המצופה עד 3 שניות לסיום המשחק האחרון. לפני מספר עונות, נשלח הביתה המאמן הישראלי של צ'לסי, אברם גרנט, לאחר שהגיע עם צ'לסי למקום השני בליגה האנגלית, לגמר ליגת האלופות ולגמר הגביע.
הסיבה העיקרית שהספורט כל-כך פופולרי, היא שהוא מהווה אספקלריה לחיים. אפשר למצוא בו הכל - צריך רק לדעת ללמוד את הלקח. בשלושת המקרים הללו, גבה מבחן התוצאה מחיר מאנשים שכנראה לא הגיע להם לשלם. אבל לדעתי, המחיר שהם שילמו נמוך לעומת מה שכולנו מקריבים על מזבח מבחן התוצאה. מה שניתן ללמוד מהמקרים הללו הוא שהמאמנים הללו לא פוטרו כיוון שלא היו טובים, אלא כיוון שלא היה להם מספיק מזל. אם ג'ון טרי לא היה מחליק בפנדל האחרון בגמר ליגת האלופות, צ'לסי הייתה זוכה בגביע. האם ההחטאה של טרי הפכה את גרנט למאמן פחות טוב? אם הזריקה האחרונה של חולון, שלוש שניות לסיום המשחק, לא הייתה מסתיימת בסל, האם זה מה שהיה הופך את צביקה שרף למאמן טוב? יהיו מי שיגידו שהתשובה לשתי השאלות (הרטוריות, יש לציין) הללו היא חיובית - אני אענה להם בהמשך. בינתיים, נמשיך עם הטיעון.
המחיר שאנחנו משחמים, כחברה, הוא יקר כיוון שכמו שכישלונם של השלושה היה תלוי במזל, כך גם פעמים רבות (רבות מכפי שהיינו רוצים להודות) הצלחות תלויות הרבה יותר במזל מאשר בכישרון או בעבודה קשה. וכך, אנחנו מוצאים את עצמנו מתגמלים טיפשים עם מזל במקום את אלו שבאמת ראויים לתגמול. החיים הם דבר מוזר: אתה יכול לעבוד קשה כל החיים. לטפח את הכישרונות שלך בהתמדה ובנחישות, ובסופו של דבר לא להצליח. מנגד, אתה יכול למלא לוטו, ולהסתדר לכל החיים.
 נסים ניקולס טאלב, מעלה את הרעיון הבא בספרו "תעתועי האקראיות": תארו לכן שני שכנים בשכונת יוקרה בניו-יורק. האחד, רופא שיניים. הוא גר בבית גדול, נוהג במכונית יוקרתית ויש לו אישה ושלושה ילדים. מולו, בבית גדול פי שתיים, וברשותו צי של מכוניות פאר גר אדם פשוט שלא סיים תיכון, אבל מילא פעם אחת לוטו. לפי מבחן התוצאה, הרי ניתן לומר שממלא הלוטו הוא אדם מוצלח יותר מרופא השיניים. אבל טאלב מציע לנו את הרעיון של היסטוריות אלטרנטיביות. מה אם הדברים לא היו מתרחשים בדיוק אותו הדבר. ובכן, גם אם נבחן עוד מיליון היסטוריות אלטרנטיביות, לא נראה את ממלא הלוטו גר בשכונה היוקרתית, כיוון שהסיכוי שלו לזכות בלוטו הוא אפסי. לעומת זאת, השוני בין ההיסטוריות האלטרנטיביות אצל רופא השיניים לא יהיה גדול מדי. לפי טאלב, בעזרת בחינה של ההיסטוריות האלטרנטיביות נוכל להבין מה גודל ההשפעה של המזל על חיינו.
הדרך הנכונה לפיה עלינו לבחון את מקבלי ההחלטות, ויהיו הם מאמני ספורט, פוליטיקאים או מנהלי חברות אינה ע"י מבט צר על השורה התחתונה, אלא ע"י בחינה מדוקדקת של השיקולים והמידע שהיה ברשותם בעת שקיבלו את ההחלטה. החלטה נכונה לא יכולה להימדד עפ"י התוצאה כאשר לתוצאה תורמים גורמים שאינם בשליטת מקבל ההחלטות ושהתנהגותם אינה ניתנת לחיזוי. לצורך העניין, גם אם משתתפי "משט החופש" היו מחליטים להתחפש לחסידי אומות העולם ומקבלים את לוחמי השייטת ביין ופרחים, זה לא היה הופך את ההחלטה על ההשתלטות, כמו שהיא בוצעה, לנכונה יותר או לנכונה פחות.
לפני סיום, אענה לאלה מכם שטוענים שהבקעה של ג'ון טרי הייתה הופכת את אברם גרנט למאמן טוב יותר. הטיעון שלכם היה יכול להיות רק כזה - אם גרנט היה מאמן טוב, הוא היה יודע שג'ון טרי מועד להחטיא פנדלים תחת לחץ, והיה משבץ מישהו אחר במקומו. הטיעון הזה בעייתי משתי סיבות - ראשית, אין שום דבר בקריירה של טרי, קודם להחמצת הפנדל בגמר ליגת האלופות שיעיד עליו שהוא לא עומד בלחץ. ושנית, גם שחקנים גדולים ממנו החמיצו פנדלים במעמדים דומים. להחליק על הדשא בבעיטת פנדל זה פשוט מזל רע, ומי שמנסה להתעלם מכך צפוי להרבה הפתעות לא נעימות בחיים.
מי שהביא את מבחן התוצאה לשיח הציבורי בישראל היה אחד, אהוד ברק. אפשר למצוא סוג של שעשוע בכך שדווקא אותו ברק מצליח להיכשל במבחן התוצאה פעם אחר פעם תוך עקביות מרשימה. כנראה שהוא יודע למה הוא לא רוצה שנסתכל על הדרך שבה הוא עושה דברים, אבל לא ברור למה הוא רוצה שנבחן את התוצאה.

אויבי ההגיון או הומיאופתיה, למי זה טוב. זהירות פוסט ארוך

השבוע ראיתי שוב את "אויבי ההגיון" - סדרת תוכניות שהעומד מאחוריה הוא לא אחר מאשר ריצ'רד דוקינס. דוקינס הוא ביולוג שקנה את פירסומו בזכות תאורית "הגן האנוכי" - ספר שכתב בשם זה בשנות השבעים עומד בבסיס ההבנה שלי את האבולוציה. בשנים האחרונות, עושה רושם שדוקינס מסיט את כובד משקלו מן הזירה המדעית לזירת דעת הקהל - הוא אחד מן הדוברים הרהוטים בתנועה למען האתאיזם (הוא הפנה מאמץ ניכר במאבק נגד לימוד הבריאתנות - שאולי עוד אטפל בה בפעם אחרת) ונגד אויבי ההיגיון - מגוון תיאוריות  שמתהדרות באצטלה פסאודו-מדעית וזוכות להתייחסות רצינית ולמשאבים למרות שהן מעולם לא הוכחו כנכונות. הפרק ב"אויבי ההגיון" שראיתי, עסק בתחום הרפואה האלטרנטיבית. חלק נכבד ממנו הוקדש להומיאופתיה.
בואו נשים דברים על השולחן - הומיאופתיה זו רמאות. עכשיו, אחרי שכתבתי את זה, חלקכם ירצו אולי לא לקרוא את ההמשך, כי אתם מאמינים בהומיאופתיה (ואתם כנראה אלו שצריכים לקרוא יותר מכולם), חלקכם כבר יודעים שזה נכון, אבל אולי יעניין אתכם למה, וחלקכם עדיין לא גיבש דעה בעניין, או עדיין לא חשב על זה ברצינות. הפוסט הזה הוא לכולם.
עקרון הבסיס של ההומיאופתיה הוא "דומה ירפא את הדומה". בצורה מורחבת יותר זה אומר שהתרופה למחלה היא דילול של חומר שבצורה המרוכזת שלו גורם לאותם סימפטומים של המחלה. ז"א שדילול של החומר הפעיל בבצל הוא התרופה לעיניים דומעות, והחומר הפעיל בקיסוס רעיל, כאשר הוא מדולל, הוא התרופה לפריחה. אני אטפל בדילול בהמשך, אבל ראשית, אני רוצה לדבר על עיקרון הבסיס.
בואו נבחן כיצד התפתח הרעיון הכביר הזה: "סמואל האנמן הגה את רעיון ההומאופתיה בעת שתרגם לגרמנית חיבור רפואי מאת הרופא והכימאי הסקוטי ויליאם קאלן. האנמן היה סקפטי ביחס לתאוריה של קאלן לגבי פעילות הכינין במלריה, ולכן נטל מעט מהקליפה, כדי לראות אם היא מרפאת קדחת "בזכות השפעתה לחיזוק הקיבה". לאחר נטילת הקליפה שם לב להשפעה מועטה על הקיבה, אך חש בקדחת, צמרמורת וכאבי פרקים. אלה סימפטומים דומים לאלה המופיעים בשלביה הראשונים של מלריה, המחלה אותה הקליפה שימשה לרפא.דוגמה זו גרמה להאנמן להאמין כי כל התרופות היעילות גורמות, אצל אדם בריא, לסימפטומים דומים למחלה אותה הן מרפאות". בואו נדגים את ההיגיון הזה בפעולה: התייבשות קלה גורמת לכאב ראש. מכת אלה בראש גורמת לכאב ראש לאדם בריא. לכן, התרופה להתייבשות קלה היא מכה קלילה בראש עם מקל של ארטיק.
הדוגמא הזו בטח הצחיקה אתכם, אז אני ממליץ לכם לבדוק את המבנה הלוגי שלה. הוא זהה למבנה של סמואל האנמן (אני אשמח אם תתקנו, אבל גם אם אני טועה - זה לא יציל את ההומיאופתיה מהשיפוט שלי - שהיא הונאה. זאת נראה בהמשך) שימו לב, שהעקרון הזה לא עושה כל הבדלה בין מחלה לבין הסימפטומים שלה. לפי ההומיאופתיה, הטיפול בשתי מחלות שונות בעלות תסמינים זהים הוא אחד, בעוד מחלה הגורמת לתסמינים שונים אצל שני אנשים שונים, תזכה את שני האנשים בטיפול שונה.
כאן הייתם יכולים לעצור אותי ולטעון משהו כגון: נכון שהעקרון הבסיסי של ההומיאופתיה לא מסתדר עם ההגיון שמוכר לך, אבל התוצאות מראות שההומיאופתיה עובדת. טיעון כזה היה עובד, אם הוא היה נכון. אבל הוא לא נכון. איך אני יודע שההומיאופתיה לא עובדת? פשוט מאוד, עדיין לא נמצא מחקר אחד שנערך בסמיות כפולה, שיעיד שההומיאופתיה יעילה יותר מאפקט הפלצבו. מה שאמור להפתיע, זה שלהומיאופתים צריך להיות אינטרס ברור להוכיח שההומיאופתיה עובדת. מדובר בהמון כסף, ובאפשרות להיכנס תחת כנפיה של הרפואה הממוסדת. מצד שני, ייתכן שהמצב של ההומיאופתים עכשיו טוב להם יותר. הם עוסקים בתחום חסר רגולציה, גובים כמה כסף שהם רוצים ולא חייבים דין וחשבון למוסדות המדינה. הוכחת יעילות עלולה לגזול מהם את החופש הזה. אבל אל דאגה, גם אם האינטרס של ההומיאופתים הוא לתקף את עיסוקם מבחינה מדעית, אין להם סיכוי להצליח. וזאת בגלל הדילול.
לוקחים ליטר תמיסה עם חומר פעיל בריכוז 1 מולר. לוקחים 10 מיליליטר מהתמיסה, מוהלים אותה ב-990 מיליליטר של מים ומטלטלים (ומגרדים באף). חוזרים על התהליך הזה (עם התמיסה המהולה) 12 פעמים. כמה מולקולות של חומר פעיל יהיו בתמיסה שתתקבל? 0.612 בממוצע. חוזרים על התהליך 30 פעמים. איזה נפח של תמיסה מהולה אנחנו צריכים כדי שנוכל למצוא בו מולקולה בודדת של חומר פעיל? בערך הנפח של מערכת השמש. ב"רמדי" ההומיאופטי אין חומר פעיל. בכלל. הם מוכרים לכם מים עם גלוקוז במחיר מופקע.
אז איך זה עובד? זה לא. אבל לפי ההומיאופתים, למים יש זיכרון של החומר הפעיל. אתם באמת צריכים שאני אגיד לכם שאין שום שמץ של עדות בפיסיקה או בכימיה שלמים יש איזשהו זיכרון? חשבתי כך. במקום זאת אני אשאל את ההומיאופטים, איך המים יודעים לזכור דווקא את החומר הפעיל, ולא נגיד את השתן של מיק ג'אגר? כי בעוד בתמיסה הומיאופתית לא נמצאת אף מולקולה שהייתה באותו כלי עם החומר הפעיל, הרי שבממוצע, בכל כוס מים שאנו שותים, יש מולקולת מים שעברה בשלפוחית של מיק ג'אגר (נכון שעכשיו אתם מצטערים שקראתם את הפוסט הזה?).
אז איך בכל זאת ההומיאופטיה משגשגת כבר כ-200 שנה? לפני 200 שנה, היא הצליחה בגלל שהיא לא עשתה כלום. הרפואה בשלהי המאה ה-18 הייתה מסוכנת. כשהגעת לרופא, היה סיכוי לא רע שהתרופה תגרום לך נזק רב יותר מהמחלה. על רקע זה, ההומיאופתיה, שכפי שהראנו לא עושה כלום הייתה שיפור ניכר. אם נוסיף לכך את ההמלצה לאמץ אורח חיים בריא יותר, ונבין מדוע ההומיאופתיה נחשבה לרפואה מוצלחת. כיום, כאשר הרפואה התקדמה, ניתן לייחס את הצלחת ההומיאופתיה לאפקט הפלצבו.
את ייחוס ההצלחה לאפקט הפלצבו נעשה משני טעמים: ראשית, שיעור ההצלחה של תרופות הומיאופתיות במחקרים שכן נעשים, דומה לשיעור ההצלחה של אפקט הפלצבו (כ-30 אחוז). שנית, ההומיאופתיה עושה ככל שביכולתה ע"מ לעודד את אפקט הפלצבו במטופלים שלה. אתה נכנס לקליניקה מסודרת ונקייה. על הקיר תעודה העידה על מומחיות המטפל ושנים של לימודים. אדם בחלוק לבן יושב ומדבר איתך על הבעיות שלך. הוא מגלה אמפתיה, מנסה להבין מה הבעיה, ועושה את עצמו כאילו הוא יודע מה התרופה. לאחר כ-45 דקות, או שעה, הוא נותן לך מרשם לתמיסת מים וגלוקוז, ומפנה אותך לדלפק התרופות, שם רוקחת חיננית נותנת לך את התרופה בחיוך וממליצה לקחת פעמיים ביום שתי טיפות עם האוכל. אתה מודה לה, משלם המון כסף והולך הביתה משוכנע שהבעיה שבגללה באת הולכת להיפתר. אחרי הכל אדם אינטיליגנטי בחלוק לבן השקיע 45 דקות בלהקשיב לך ולנסות להבין אותך. ההמלצה לאורח חיים בריא מן הסתם תעזור, אבל היא הייתה עוזרת בכל מקרה, אבל את עיקר העבודה תעשה האמונה שקיבלת תרופה אמיתית שתעזור לך.
אני חושב שאני צריך לייסד ענף פארא-רפואי חדש. נקרא לו PET (כי באנגלית זה נשמע טוב יותר) - Placebo Enhancing Treatment. הטיפול מגביר הפלאצבו הוא בדיוק כמו הומיאופתיה, אולם הוא לא מתיימר לעשות משהו פרט להגברת אפק הפלאצבו אצל המטופלים. גם לנו תהיה מרפאה יפה ופקידת קבלה צעירה ויפה, ומטפל נשוא פנים ורציני שיקשיב למטופלים ויהנהן ויביע אמפתיה. ואפילו יהיו לנו אחוזי הצלחה. אני שואף ל-32%

למה דנה קמה?

לאחרונה, ניתן לשמוע ברדיו את דנה, שמציגה את עצמה: "Hi, I'm Dana" ואז מספרת לנו ש: "When people ask me, why i speak such a good english, i tell them its from wall street". מדובר בפרסומת לוול-סטריט, בית הספר ללימוד אנגלית.
מה שהפריע לי בפרסומת, פרט לפתיחה הלא כל-כך מקובלת - אא"ט נהוג לפתוח ב: "Hi, my name is Dana" - הייתה השאלה: "why i speak such a good english". הבעיה היא שהשאלה Why, לא מתאימה לשאר השאלה. השאלה היא בקשה להסבר, כיצד ניתן לרכוש אנגלית טובה כל-כך, בעוד מילת השאלה Why דורשת סיבה, ולא הסבר. על מנת לקבל הסבר כגון: "It's from Wall Street", יש לשאול "How come you speak such a good english".
בהתחלה, חשבתי שזה סתם לא נשמע טוב, אחר כך חשבתי שה-Why הוא תרגום ישיר מדי מעברית, טעות שמתרגמים עושים מפעם לפעם. הבעיה היא, שגם בעברית השימוש ב-"למה" הוא שגוי. גם בעברית, שואלים "איך זה שהאנגלית שלך טובה כל-כך?" ולא "למה האנגלית שלך טובה כל-כך". מסתבר, כי זו פשוט עילגות. מה שמפתיע אותי, זה שהחל מהפרסומאי שכתב את הטקסט הזה, דרך המנהלים שלו בחברת הפרסום ועד מנהל השיווק של וול-סטריט (בית-ספר ללימוד שפה, להזכירכם), אף אחד לא עלה על העובדה המוזרה והדי ברורה, שהמשפט שדנה אומרת בפרסומת, שגוי.

חוסך שבטו

לפני מספר ימים, בעת שנסעתי עם אשתי באוטו, שמענו תוכנית רדיו שעסקה בהורות. בתוכנית, דיברה מאזינה שסיפרה כי בתה בת ה-14 מסוגרת, אלימה ואף מכה את אחיה בן השנתיים, וכי היא אובדת עצות. דומה כי היא אינה היחידה. הסבר אחד עשוי להיות כי בגלל זרימת המידע המהירה של ימינו, אנו נחשפים ליותר מקרים של אלימות ושל אין-אונות הורית, ממה שהורגלנו בעבר. הסבר אחר, ונראה לי כי הוא מדויק יותר, הוא כי אכן פחות ופחות ילדים, מפנימים פחות ופחות סט של ערכים והתנהגויות מקובלות.

"הנוער של היום, זה לא מה שהיה פעם" - בכל דור ודור, נשמעת האמירה הזו בפי מי שכבר אינם נערים, אודות בני התשחורת בהווה. וייתכן כי זהו המקרה גם כאן. ניתן להסביר תופעה זאת באמצעות מודל הדורות, לפי מודל זה, מתקיימם מחזוריות דורית בעלת זמן מחזור של כ-80 שנה. אולם אני רוצה לטעון, כי משהו מהותי השתנה בעשרות השנים האחרונות, משהו שגורם למשבר ההורות שאני עדים לו בימינו (ניתן לומר שהמשבר לא פוסח על מערכת החינוך בארץ, כפי שאראה, זוהי אותה הגברת בשינוי אדרת).

אם רוצים לקרוא למחולל המשבר בשם קצר, נוכל לקרוא לו "הומניזם". כעת, בואו נבהיר משהו לפני שנתחיל. אני הומניסט. אני חושב שהשינוי שההומניזם מביא לשיח ולתודעה הציבורית של ימינו הוא מבורך ואסור לוותר עליו. אבל חייבים להכיר בבעיות שהוא יצר. במשך מאות ואלפי שנים, נהגו בני האדם לאלף את צאצאיהם למצוות ולמעשים טובים. למה בחרתי במילה קשה כמו "לאלף"? כי חשוב להבין שזה מה שקרה. אתם בוודאי מכירים את שיטת המקל והגזר, את "אם לא תסיים לאכול מהצלחת יבוא שוטר" וכמובן את "חכה, חכה שאבא יבוא ואז תראה מה יהיה" הבלתי נגמר.

הרעיון שעומד מאחורי השיטות הללו הוא שכאשר הילד לא מתנהג כראוי, אנחנו נגרום לו לשנות את דרכיו באמצעות גרימה של אי נעימות, וכאשר הילד עושה דברים כראוי, נתגמל אותו בפרס. כיוון שאף אחד לא אוהב אי-נעימות, הילד יסגל לעצמו התנהגויות מקובלות וימנע מהתנהגויות בלתי מקובלות. זה עובד אותו דבר עם כלבים, וכיוון שסט ההתנהגויות הנדרשות מכלבים מצומצם הרבה יותר מזה שנדרש מילד שיגדל לבוגר, הרי שהתהליך עם הכלבים בד"כ מוצלח ומהיר יותר.

שתי הנחות, לא לגמרי מנותקות זו מזו, עומדות בבסיס הגישה שהייתה מקובלת עד לעשורים האחרונים של המאה העשרים. ההנחה הראשונה, היא כי הילד הוא רכושו של המבוגר. במאות קודמות, זה היה כך הלכה למעשה, אולם גם בימים אלה ניתן לשמוע משפטים כמו: "תדע כל אם עבריה, שמסרה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך". אם הילדים אינם רכוש האם, כיצד היא יכולה למסור את גורלם בידי מישהו?

ההנחה שבאה בצמידות להנחה כי הילד הוא רכוש הוריו, היא ההנחה שלהורים יש זכות לעשות לילדים מה שצריך על מנת לאלף אותם, וזה אומר גם לצעות , לקלל ולהכות. שתי ההנחות הללו, איפשרו להורים לאלף ילדים בהצלחה במשך מאות שנים.

ואז הגיע ההומניזם המעצבן הזה, וטען שהילד, בתוקף היותו בן-אדם, הוא בעל זכויות ואינו רכוש של הוריו. בתי המשפט, המחוקק והשיח הציבורי השתנו במהרה (ותודה לד"ר יצחק קדמן) במהלך שני העשורים האחרונים, ומההורים ניטל הכלי החזק ביותר בעזרתו הם יכולים לאלף את הילד - היכולת ללכת עד הסוף. האילוף עובד ע"י יצירת מאזן כוחות ברור. ברגע שהילד מבין שהוא לא יכול לנצח בעימות עם הוריו, האילוף הושלם. ברגע שההורה חש שהוא לא יכול לעשות הכל על-מנת לבסס את עליונותו, מהר מאוד גם הילד מבין זאת, ומכאן יש שתי אפשרויות: או שההורה ימצא דרך לא להתעמת עם הילד, או שההורה יתעמת עם הילד, ויפסיד.

אני בכוונה משתמש במונחים כוחניים כשאני מתאר את תהליך האילוף (ואני בכוונה מסרב לקרו לזה חינוך, כי זה לא), כיוון שזהו תהליך כוחני. זהו המצב שבו אנחנו נמצאים היום - הורים שהדרך היחידה שהם מכירים לגידול הילדים היא אילוף, מוצאים את עצמם בלא הכלים לבצע את האילוף ועומדים חסרי אונים מול הילדים.

ישנן דרכים אחרות לגדל ילדים ולהעביר אותם את תהליכי החיברות בלי לאלף אותם. הבעיה היא שהדרכים הללו דורשות היכרות, ידע ותפיסת עולם מוצקה שמכירה בילד כבעל זכויות - הומניזם. אני לא אכנס כאן לדרכים האלה, חלקכם וודאי שמעתם על שיטת אדלר. אני לא בטוח שאני מת על השיטה הזו, אבל היא דוגמא לשיטה שמנסה לחנך את הילד שלא ע"י אילוף.

מכאן יש שתי אפשרויות, האופטימית, שלפיה הידע כיצד לגדל ילדים בלי לאלף אותם יופץ ויילמד ע"י יותר ויותר הורים, וכך הנוער של העתיד יהיה טוב יותר מהנוער של ימינו. האפשרות הפסימית, היא שנצטרך במידה רבה לוותר על השיח של זכויות הילד על מנת לאפשר להורים שליטה על ילדיהם. במקרה כזה, זכויות הילד יהיו בבחינת גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה. כולי תקווה שלא כך יהיו פני הדברים.

ובנושא אחר לגמרי, בשבוע שעבר רצתי מעט יותר מ-44 ק"מ בארבע ריצות.

תפוחי אדמה

בחיים לא למדתי כלכלה. אפילו לא בתיכון. כל מה שאני חושב שאני יודע על כלכלה למדתי מקריאה בעיתונים ובספרים כאלה ואחרים (אף אחד מהם לא היה ספר עיון בכלכלה). לא מזמן, כתבתי שברוב תחומי החיים, ניתן לנסח מספר מצומצם של משפטים שיכולים להסביר את התחום, או לפחות להפריד את המוץ מהתבן. אחד המשפטים שאני נוהג להשתמש בו לגבי כלכלה הוא: "מישהו חייב לגדל תפוחי אדמה".
המשפט הזה בה להזכיר לי, שלמרות שיש לנו הסכמי מימון מתוחכמים וניירות ערך שצריך תואר שני כדי להבין מה הם מייצגים ו"הנדסה פיננסית", בסופו של יום, אם לא יקומו מספיק חקלאים ויגדלו מספיק אוכל, שום דבר לא ישנה. יש דברים שלא ניתן להתחמק מהם. המציאות הפיזית היא דבר אחד כזה, והעובדה ששום דבר לא הולך לאיבוד היא עוד דבר.
הפעם, אני רוצה לדבר על המשבר הכלכלי שאנו נמצאים בעיצומו. בפעם אחרת, אני אדבר על "הנדסה פיננסית". הסיבה שאני שם את הביטוי במרכאות היא שאני מעריך מאוד מהנדסים (חסר לי שלא, אשתי מהנדסת), ואני חושב שהביטוי הזה מעליב את כל המהנדסים בכך שהוא רומז לקשר בין מה שהם עושים לבין מה שעושים "המהנדסים הפיננסיים".
לפני שאני אתחיל (זאת אכן פתיחה מאוד ארוכה - 'צטער), הנה עוד משפט שלמדתי מפרופסור יעל (יולי) תמיר: כלכלה זה לא מדע, זו אידיאולוגיה. אז נכון שפרופסור תמיר היא לא פרופסור לכלכלה, אבל מה שעומד מאחורי המשפט הזה הוא ההכרה שההחלטות הכלכליות שמקבלים המנהיגים שלנו הן בחירה אידיאולוגית מה לעשות עם מלאי משאבים מוגבל. הם בוחרים במה חשוב יותר להשקיע - זוהי בחירה אידיאולוגית, לא מדעית.
נתחיל לדבר על מה שקרה בעקבות קריסת כמה מוסדות פיננסיים גדולים: הסכנה שממנה חששו הקובעי המדיניות הכלכלית בארה"ב (החל מבן ברננקי וכלה בנשיא אובמה) הייתה של קיפאון אשראי שיגרור את המשק למיתון. חשוב להבין, גופים פיננסיים רבים בארה"ב, נקלעו למצוקה בעקבות משבר הסאב-פריים. אם לתמצת את הסיפור, אז כולם השקיעו בני"ע מגובי משכנתאות, וכאשר התברר שיותר מדי לווים לא עומדים בתשלום המשכנתא, הערך של ניירות הערך הללו צלל. במצב כזה, מי שהחזיק בניירות לא יכול להעניק אשראי לציבור כיוון שאין לו כסף.
מה שבחר הנשיא לעשות הוא חבילת תמריצים להצלת המגזר הפיננסי. הנשיא לקח כסף ציבורי ועשה איתו מספר דברים - הלאים חברות, הזרים כספי סיוע וקנה נכסים רעילים. הוא עשה את זה כדי להציל חברות שהוא האמין שאסור לתת להן ליפול. מה שהוא בעצם עשה, היה להעביר את החובות ואת הנכסים הרעילים מהחברות (שנמצאות בבעלות בעלי המניות) לכלל הציבור האמריקאי. חשוב להבין את המהלך הזה - אם בילי בוב מאיידהו חסך כל חייו והשקיע בחווה שלו, ולא התקרב לבורסה, פתאום בא הנשיא אובמה וגרם לזה שבילי בוב מחזיק בנכסים בעלי ערך נחות, שאולי לא ייפדו, וגם חייב כסף לסינים.
בסופו של דבר, המשק האמריקאי כן נכנס למיתון. האבטלה הגיעה ל-10% והעדויות לצמיחה ששומעים עליהן מפעם לפעם נובעות ממבצעים כמו מבצע "מזומנים עבור גרוטאות" שנערך ברבעון השלישי בשנה שעברה. מה שעוד קרה, הוא שהחוב של ארה"ב צמח למימדים חסרי תקדים. עד כדי כך חסרי תקדים, עד שסוכנויות דירוג האשראי שוקלות להוריד את דירוג האשראי של אג"ח של ממשלת ארה"ב מהדירוג המושלם לדירוג נמוך יותר. הורדת דירוג כזו תגרום לנזק עצום לכל מחזיקי אגרות החוב האמריקאיות (שזה בעיקר הסינים), אבל יותר מכך היא תגרות לזה שכאשר ארה"ב תרצה לגייס עוד כסף, היא תצטרך לשלם ריבית גבוהה יותר.
כדי לסכם, אני אזכיר לכם ששום דבר לא הולך לאיבוד, ומישהו צריך לגדל תפוחי אדמה. בסופו של דבר, ארה"ב תצטרך לשלם את החוב העצום שלה, וכדי לעשות את זה - היא תצטרך להעלות את המיסים שהיא גובה מבילי בוב. אז קודם בילי בוב מימן את המוסדות הפיננסיים הכושלים, ועכשיו הוא משלם את החשבון מכספי המיסים שלו (בתנאי שנשארה לו עבודה). איך אמר מאיר אריאל: "מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה".
עד היום, הכלכלה האמריקאית פרחה בזכות תרבות הצריכה הידועה לשימצה שלה. העלאת מיסים, ואת זה גם ביבי יגיד לכם, פוגעת בצמיחה, כי לציבור יש פחות כסף על מנת לצרוך. נראה לי, שהמיתון הזה בארה"ב, יישאר איתנו עוד כמה שנים.
אף פעם לא נוכל לדעת מה היה קורה אילו אובמה היה נותן לבנקים הגדולים לקרוס. הוא הציל אותם כדי למנוע מיתון. במקרה הזה, נראה שהוא גם אכל את הדג המסריח, וגם גורש מהעיר.

האדם כתכלית

"האדם וכל יצור בעל תבונה בכלל ישנו בתור תכלית לעצמה: לא רק אמצעי הוא, שרצון זה או אחר יוכל להשתמש בו כחפצו, אלא, הוא צריך להיחשב גם כתכלית" (עמנואל קאנט)
הרי לכם תורת מוסר במשפט אחד. כל השאר זה פרשנות. כמה פרשנויות:

• מי שיפנים את משמעות המשפט הזה, יחיה את חייו כגנן.
• מול כל הפושעים הנאצים שניסו לטעון כי הם פעלו לפי תורת המוסר של קאנט (הציווי הקטגורי וגו') - מספיק היה לצטט את המשפט הזה - אין שום דרך להבין אותו אחרת.
• עמנואל קאנט - ללא ספק גאון, אפילו עם שם של שחקנית פורנו.

גן החיים

אפשר לדמות את הדרך שאדם חי בה את חייו לעבודתו של הגנן - זה מהגינות, לא מהילדים. המון דברים סביבנו דורשים טיפוח, הכוונה, גידול - אהבה. והאדם מסתובב בגן חייו, בין האנשים שמקיפים אותו, ומציע חיוך, מילה טובה, טיפונת השראה - זוהי מלאכת החיים - מלאכתו של הגנן.
מלאכתו של הגנן היא מורכבת. ראשית, עליו לרצות לטפח את הגן - עליו לשאוב סיפוק מפריחת הפרחים במועדם, או בריח צמחי התבלין. הוא חייב לשמוח בחוסנו של העץ ובצילו העבות. שנית, הגנן חייב לרכוש ידע, הוא צריך לדעת מתי להשקות וכמה. כיצד, היכן ואת אילו צמחם עליו לגזום, ומתי יש לדלל את הפרי.
העבודה אינה קלה. נדרשת השקעה והתמדה, והתוצאות אינן תמיד ניראות לעין. אחרי הכל, לצמחים כח חיות ניכר, והם צומחים גם בלא עזרת הגנן. נכון, שבמקרים מסוימים יכול הגנן לראות את פרי עבודתי בבירור, למשל כשגינה נשארת ירוקה בקיץ הישראלי הלוהט, אולם רב המקרים אינם כאלה. הצמחים גדלים בטבע ללא כל סיוע מגנן זה או אחר. את פירות עבודתו של הגנן ברב המקרים, ניתן לראות רק לאחר בחינה מדוקדקת של הפרטים.
לכן, כאשר אנו באים לבחון את השפעתו של האדם על סביבתו, על האנשים שמסביבו, יש להתעמק בפרטים. סביר שהאנשים שסביבו ימשיכו לחיות גם בלעדיו, אולם אין הדבר אומר כי אין בכוחו של האדם לעשות הבדל, ולעיתים גם הבדל משמעותי בחיי זולתו. והאדם הפועל כגנן, אכן משפיע לטובה על סביבתו, וכך ראוי לו לעשות.
כאן, עלי להיפרד מהמטאפורה של הגנן והגינה. אודה לה, למטאפורה על כי שרתה אותי היטב להבהרת העניין. הסיבה שעליי לזנוח את המטאפורה היא שגם כשאדם חי את חייו כגנן, הוא עדיין נשאר גם הצמח. גם הוא זקוק לטיפול המסור של סביבתו, לחיוך, למילה טובה, לטיפונת השראה.

נו, אז צריך לבצע את העסקה? - חלק 1

ביום שישי הייתי עד לוויכוח ער ולוהט אודות העסקה הנרקמת לשחרור גלעד שליט. כיוון שאני מחשיב את עצמי כבר דעת ובעל הגיון בריא, וכיוון שהוויכוח התלהט עד מהרה, נמנעתי מלהביע את דעתי. מהבעת דעה זו אמנע גם כעת משני טעמים עיקריים (אם כי חדי האבחנה שביניכם יוכלו אולי להבחין בה). ראשית, דעתי אינה חשובה יותר מדעתו של כל פלוני שתפגשו ברחוב. שנית, אני חושב שדעתו של אדם בנושא נובעת בעיקר משיקולים ערכיים ולאו דווקא משיקולים רציונאליים, ועל כך אמר פרופסור ישעיהו ליבוביץ' שעל ערכים לא מתווכחים, על ערכים נלחמים.
מה שאני כן מתכוון לעשות כאן, זה לנסות ולהתחיל להניח את הבסיס לדיון הרציונלי אודות העסקה. את התמחור של כל אופציה, אני אשאיר לכם, אבל אני אנסה לסמן את המקומות שבהם עליכם למלא את התמחור שלכם. לשם הניתוח, אני אשתמש בעקרונות מתורת המשחקים כפי שפירטתי אותם לפני זמן מה.
השלב הראשון בדרך לפתרון הוא להבין האם אנו עומדים בפני אירוע חד פעמי, או בפני אירוע חוזר. האם חטיפת גלעד שליט, והעסקה לשיחרורו היא ארוע יחיד מסוגו, או שמה הוא עוד פרק בסדרה של ארועים דומים. ההבנה הזו היא קריטית. בארוע חד פעמי, ההחלטה שלנו אמורה למקסם את הרווח מהארוע - עלינו לשקול את הרווח משחרור גלעד שליט אל מול הנזק שייגרם לנו משחרור הטרוריסטים ולהחליט, וזו אינה החלטה קלה כלל ועיקר, מה גובר על מה. בארוע שהינו חלק מסידרה של אירועים, נוספים שיקולים נוספים. בארועים חוזרים ניתן להעביר בהחלטה שלך איתות לצד השני לגבי ההחלטות הבאות שלך וכך להשפיע אולי על התנהגותו.
בפוסט זה, אתייחס למקרה של גלעד שליט כאל אירוע חד-פעמי. את ההתייחסות לסדרה של אירועים אני דוחה לפוסט אחר (משיקולי אורך). באופן עקרוני, ניתן לחלק את השיקולים שיביאו אותנו לקבלת ההחלטה לשני סוגים: שיקולים חיצוניים - אלו הם הערכות מה יהיו התוצאות של ההחלטה שנקבל על הצד שמנגד ובעקבות כך מה מידת הנזק או התועלת שהצד השני יגרום לנו. שיקולים פנימיים - מה הנזק או התועלת שכל החלטה תגרום לחברה בישראל.
השיקולים החיצוניים שעלינו להביא בחשבון, כוללים את הערכת הפגועים לכוחותינו ולאזרחי ישראל כתוצאה משחרור מאות טרוריסטים. לפי סטטיסטיקה ששמעתי, המחבלים ששוחררו בעסקת אלחנן טננבוים, אחראים מאז שחרורם למותם של 34 אזרחים ישראלים. כמובן שהערכות אלו אמורות להסתמך גם על מקום חייהם החדש של הטרוריסטים. מחבל ששוחרר לעזה נחשב פחות מסוכן ממחבל שישוחרר לגדה, ומחבל שישוחרר לאוסטרליה הוא עוד פחות מסוכן. כמו כן, יש לנסות להעריך כיצד נתפסת העסקה ברחוב הפלסטיני וכיצד היא תשפיע על מעמד החמאס.
מבחינה פנימית, ישנם שני שיקולים עיקריים: ההשפעה של ביצוע/דחיית העסקה על חוסנה של החברה בישראל - דחיית העסקה עלולה לגרום לירידה דרמטית במוטיבציה של המתגייסים החדשים לשרת בצבא, כיוון שאם המדינה אינה מחוייבת לשחרר את שבוייה, מדוע על החיילים לסכן את עצמם. כמו כן, יש לשקול את השפעת ההחלטה על לכידות החברה בישראל.
לאחר שסקרתי את השיקולים העיקריים בהם יש להתחשב, אם ברצוננו לקבל החלטה מושכלת, אעיר שתי הערות: ראשית, כאשר חושבים על העסקה לשחרור גלעד שליט כעל חלק מסדרת ארועים, ניתוח השיקולים מסתבך, ואני ארחיב על כך בעתיד. שנית, עבור אנשים רבים, השיקול ה"מוסרי" לפיו חובת המדינה כלפי החייל השבוי גוברת על כל שיקול "תועלתני" כמו אלו שפירטתי. במקרה כזה, הוויכוח, כמו גם הדיון התוצאות הוא עקר. אישית, אני חושב שאין זה מוסרי שלא לדון בהשלכות העסקה, אבל כזה אני.

על חיים ומשחקים

רבים מכם בוודאי מכירים את דילמת האסיר (מי שלא, יוכל לקרוא עליה בלינק). הדילמה משמשת הרבה פעמים כדוגמא לסוג הבעיות שבהן עוסקים בתורת המשחקים. כפי שקראתם בוודאי, תורת המשחקים עוסקת במודלים מופשטים על מנת לנתח את האינטראקציה בין השחקנים במשחק. אני אנסה להגיד משהו על ההפשטה הזו, ועל איך ניתן, אם בכלל, לייצר מתודה שתאפשר ליישם את המודלים הללו בחיים האמיתיים.

תורת המשחקים מניחה שתי הנחות בסיסיות בבואה לנתח משחק. ההנחה הראשונה היא הנחת הרציונליות - זוהי ההנחה כי כל אחד מהמשתתפים במשחק שואף למקסם את הרווחים שלו במשחק ויודע כיצד לעשות זאת. ההנחה השנייה שמניחה תורת המשחקים (לפחות בדילמת האסיר), היא שהמחירים (או הרווחים) ידועים מראש.

שתי ההנחות הללו מתגלות כבעייתיות כאשר אנחנו מנסים ליישם את תורת המשחקים במציאות. ראשית, לא תמיד המשתתפים במשחק החיים יודעים מה עליהם לעשות על מנת למקסם את הרווחים שלהם. שנית, הרווח (או הנזק) שרלוונטי לביצוע החישובים הינו הרווח הנתפס על ידי המשתתף, ולא רווח אובייקטיבי כלשהו.

אולם שתי ה"בעיות" הללו לא הופכות את השימוש בתורת המשחקים לחסר תועלת. להיפך, הן הופכות את היישום במציאות למעניין. החיים מעניינים כי קשה לנו להעריך את הרווח הנתפס עבור השחקן האחר, והם מעניינים עוד יותר כי לא תמיד השחקן יודע כיצד למקסם את רווחיו (בתורת משחקימית - השחקן לא תמיד רציונאלי).

עכשיו תשאלו בוודאי, למה אני מספר לכם את כל זה. ובכן, תורת המשחקים היא כלי שימושי להבנה של אינטראקציות בין אנשים, וניתוח סיטואציות באמצעותה יכול לסייע לנו להבין טוב יותר את מצבנו. אני מספר לכם את זה, כי בעתיד אני מתכוון להשתמש בכלי הזה בפוסטים שאכתוב. אבל אסיים בדוגמא:

בדילמת האסיר שראינו למעלה, המצב האידיאלי עבור שני האסירים כקבוצה הוא ששניהם ישתקו, אולם האסטרטגיה השולטת עבור כל אחד מהם בנפרד היא להלשין על חברו. זו עובדה. הדרך לפתור את הדילמה הזו, היא לשנות את הרווח הנתפס עבור האסיר בכל אחד מהמצבים. דרך אחת לעשות זאת היא ע"י חינוך והטמעת הערך שהלשנה היא דבר רע.

המתודה ליישום של תורת המשחקים בחיים האמיתיים חייבת לכן להתייחס לערך הנתפס של כל אחת מהתוצאות כלפי כל אחד מהמשתתפים, כך שהשלב הראשון בנסיון לפענח סיטואציה כזו בחיים, חייב להיות נסיון להבין מה מרגיש (והשימוש במילה "מרגיש" אינו מקרי) כל אחד מהצדדים כלפי כל אחת מהתוצאות האפשריות.

ר"ר - רשומה ראשונה

כבר כמה חודשים שאני נאבק ברעיון לפתוח בלוג. מצד אחד יש לי המון דברים להגיד, על ריצה, טכנולוגיה, החיים בארץ והחיים בכלל. מצד שני, לא תמיד קל לי לכתוב. לוקח לי הרבה זמן לגבש את מה שיש לי להגיד (ויש לי הרבה מה להגיד), לכדי קטע שראוי לכתוב אותו. אתם מבינים, אני מתייחס לכתיבה ברצינות. מצד שלישי (אני, רב-פנים אני), אין לי זמן - ולראיה, התחלתי לכתוב את הרשומה הזו לפני שבוע, ועכשיו אני כותב אותה מחדש. בין עבודה, תחביבים והילד החדש שאנו (אשתי ואני) חובקים, לא נשאר הרבה זמן לכתוב.

ובכל זאת, כיוון שזו רשומה ראשונה בבלוג שלי, נראה לי ראוי לספר לכם (ולכן) באילו נושאים יעסוק הבלוג שלי. והריהם לפניכם, ללא כל סדר מחייב:

ריצה - אני רץ. כבר 13 שנים. אני רץ למרחקים ארוכים: מ-5000 מ' ועד מרתון. אני רץ כדי לקבוע תוצאות מהירות יותר ממה שקבעתי קודם. אני נהנה מזה. ממש נהנה מזה. אני רץ מהר יחסית לכלל האוכלוסיה, אבל אני מכיר הרבה אנשים שרצים מהר ממני. זה בסדר רוב הזמן, אבל לפעמים זה משמש לי מקור מוטיבציה. כן, אני מודע לעובדה שהמרדף הזה אחרי תוצאות הוא טפשי.
הוא טפשי כי הוא לעולם לא נגמר, אבל בעיקר הוא טפשי כי אין לו שום משמעות מחוץ לעצמו. הוא לא מביא לי עושר, כבוד, או תהילה (למעט בקרב קבוצה קטנה עד כדי גיחוך של אנשים נפלאים עד כדי גיחוך). העובדה שהמרדף הזה טפשי כל כך, היא מה שהופכת אותו לנפלא. המרדף הזה אחרי תוצאה נעשה רק לשם עצמו, ודברים כאלה, שנעשים לשם עצמם הם נפלאים. אני לא צריך סיבות בשביל לרוץ. אני צריך שהרגליים יהיו בריאות (והן לא תמיד), ואני על השבילים.
כפי שאתם רואים, יש לי המון מה לכתוב על ריצה, ואני מתכנן לכתוב גם על הפן המקצועי וגם על הפן הנפשי.

החיים (פילוסופיה בשנקל) - יש לי תואר ראשון בפילוסופיה. זה לא קרה סתם. אני מנסה להבין את העולם שבו אני חי. אני מרגיש שאני מתקדם בנסיון הזה, קרי, אני מבין את החיים היום טוב יותר מאשר הבנתי אותם לפני מספר שנים. יחד עם זאת, אני מודע לעובדה כי ייתכן שיקרו מקרים בעתיד (אולי אפילו הקרוב) שיגרמו לי לגרד בפדחתי בתמיהה.
אני חילוני, לגמרי. אני מאמין שאין אלוהים. אני מאמין שהגענו למצבנו היום בדרך של אבולוציה (מוטציות ולחצי ברירה), ואני חושב שניתן להגיע לתובנות על התנהגותנו באמצעות חשיבה אבולוציונית. אני מאמין גם שתורת המשחקים יכולה לעזור לנו להבין את המציאות - אם נצליח למלא את הפער שבין התיאוריה למעשה (אני מבטיח לכתוב על זה בקרוב).
אני מתכוון לנסח בפניכם את מחשבותיי במגוון נושאים, במטרה להסביר, לשכנע וללמוד (גם מכם, וגם מעצם התהליך).

טכנולוגיה - ב-15 השנים האחרונות אני עוסק בתכנות. בתחילה בצבא, ואחר כך באזרחות. כיום אני ראש צוות בחברה שמבצעת פרוייקטי פיתוח תוכנה. אני בהחלט לא טכנולוג. לשקוע בטכנולוגיה מסוימת ולרדת לפינות החשוכות שלה - ממש לא עושה לי את זה. אני איש של לוגיקה - של פתרון בעיות. יחד עם זאת, בשנה האחרונה, אני עוסק בפיתוח לטלפונים סלולריים שמבוססים על מערכת ההפעלה אנדרואיד. אני מרשה לעצמי להגיד שכנראה אין הרבה אנשים בארץ שמכירים את מערכת ההפעלה הזו טוב ממני. חוץ מזה, יש לי מה להגיד על התעשייה הזו שאני שייך אליה.
אני אכתוב גם על נושא זה בבלוג ואני מקווה להיות מעניין.

אני מקווה לכתוב מספיק (לפחות פעם בשבוע), ולהיות רהוט ומעניין. אני אשמח לשמוע תגובות על הבלוג, ועל מה שכתוב בו, מאנשים שאני מכיר, ומאנשים שאיני מכיר. חלק מהרצון שלי לכתוב בלוג נובע מהרצון להגיע לאנשים שאינם חלק מהסביבה המיידית שלי.

אתם מוזמנים,
תהנו