בלי מילים

אני שוב חולה. ביום שלישי שעבר, נשארתי לשמור על הבן שלי, שהביא הביתה איזה וירוס מחמד מהגן. ביום רביעי התחלתי להיות מנוזל, וביום חמישי התחלתי להשתעל. למי שתוהה בעניין, מדובר באותם תסמינים כמו של הילד. מאז אני משתעל כמו חולה שחפת. אתמול גם הגיע החום - חיים טובים.
אחת הבעיות שבשיעול ממושך, היא שהקולות הרמים שמופקים במהלכו עלולים לגרום לצרידות. וכך, ביום ראשון, ככל שהתקדם היום גיליתי שקשה לי יותר ויותר לדבר. עכשיו, חשוב שתדעו שלמרות שזה מאוד נחמד לנסות לתקשר עם ילד בן 11 חודשים באמצעות פנטומימה, זה לא כל-כך יעיל. לכן, מצאתי את עצמי נאבק בכאב בעת הניסיון לשעשע את הילד במשך שעתיים, עד שאשתי הגיעה להושיעני.
לאור חוסר הנוחות הבולטת, החלטתי לנסות ולא לדבר ביתרת הערב. מדובר במשהו שהרבה יותר קל להחליט מאשר לבצע. הדיבור כל-כך נגיש ומהיר, עד שהניסיון לא לדבר דומה לניסיון לשחק כדורגל ולהשתמש רק ברגל החלשה שלך - זה יכול להצליח כל עוד אתה מרוכז בזה, אבל אז מגיע לך כדור לרגל החזקה והרפלקס משתלט עליך. השנייה שאחרי שאתה פוצח בדיבור ספונטני כזה בגלל שהייתה לך מחשבה כל-כך מבריקה שהיא פשוט לא יכלה לחכות, היא קצת כמו השנייה שאחרי שהכדור פגע לך בביצים - "אוי שיט, זה באמת היה כל-כך חשוב, לא יכולת להתאפק קצת, אייייייייי".
הקושי הזה, להתאפק מלדבר, מעיד במעט על הדרך שהמוח שלנו עובד. העובדה שכתיבה לא מהווה תחליף מספק לדיבור מראה לא רק על האינפורמציה הנוספת שעוברת בדיבור, פרט למילים עצמן (טון, אינטונציה, שפת גוף וכדומה), ולא עוברת בכתב, אלא גם על מהירות התגובה הנדרשת מאמצעי ההבעה שלנו. זה די מעליב, כי אילו המחשבות שלנו כל-כך חשובות, הרי ששווה שנהיה מסוגלים לזכור אותן ולנסח אותן גם בכתב. ואם הן לא כל-כך חשובות, נו טוב, אני לא אומר לא לדבר בכלל, אבל כשאין לך קול...

ממעמקי הבאסה

המחלה הזו היא באסה רצינית. אז נכון שמצד אחד אני בבית עם כרטיס פתוח לימי מחלה מהרופא. ונכון שבד"כ למרות שאני לא יכול להגיד שאני מרגיש טוב (או שהרגשתי טוב בחודש האחרון), אני לא מרגיש כאבים נוראיים, או תופעות לוואי אחרות שעלולות להתלוות למחלות מסוימות. ונכון גם שירדתי החודש משהו כמו 2 קילו ואני לא יכול להגיד שסבלתי מרעב, אבל המחלה הזאת היא עדיין באסה.

זה באסה כי להיות בבית שבוע זה סבבה, ושבועיים זה גם נחמד, אבל תכל'ס כמה זמן אפשר להיות בבית ולנוח? בתור בן-אדם עובד (שלא היה מובטל יום אחד ב-11 השנים האחרונות - מאז הטיול לאוסטרליה), אני מתחיל להרגיש גירודים בגיד העבודה. וכנראה שגם העבודה שלי מתחילה להרגיש גירודים. חוץ מזה, אני בסך הכל די נהנה מהעבודה שלי.

וזה באסה כי אם כבר לרדת 2 קילו, אני מעדיף לעשות את זה בעזרת 5-6 ריצות בשבוע, ולא בעזרת הימנעות מאוכל. הצד הבעייתי יותר הוא שכבר חודש שלא נהניתי מאוכל - וזו אחת ההנאות שלי בחיים. בחודש האחרון או שאני מרגיש מלא מדי אחרי שאכלתי משהו בגודל של תפוח, או שיש לי טעם לוואי בפה שגורם לכל מה שאני אוכל להיות בעל טעם חזק מדי, או שאני סתם מרגיש הרגשה מגעילה בבטן.

ובעיקר זה באסה כי אמנם אני לא סובל, אבל אני עייף כל הזמן. אם אני מטייל עם הילד רבע שעה בעגלה, אני צריך שעה התאוששות. זה לא משנה כמה אני נח במהלך היום, בשבע בערב אני מרגיש כמו אחרי ריצת מרתון. וזה מבאס כי לבן שלי מגיע שלאבא שלו יהיה כוח - שהוא יוכל לשבת לשחק איתו ולהרים אותו על הידיים. וזה עוד יותר מבאס כי לאשתי מגיע שותף מלא בניהול חיי היומיום - ולא אחד כזה שצריך חצי שעה הפסקה אחרי שהוא הוריד את הפח. ואני נורא רוצה לתת להם את זה בחודש האחרון, כי מגיע להם - זו זכותם, אבל זה נורא קשה, כי אני כל הזמן עייף.

אני יודע אשתי מבינה. והיא מנסה להתחשב בי ולקחת יותר על עצמה, אבל גם כשאני לא חולה לא קל לה, ועכשיו אני לא יכול לעשות את כל מה שאני רוצה. לכן המחלה הזאת מבאסת. אני רוצה לחזור להיות בריא שוב, כי בריא זה הכי, אחי.

לא עוצר באדום

עמותת "אור ירוק" מייצרת אצלי אנטגוניזם לא קל בכלל. זה מוזר, כי העמותה מתעסקת בתחום חשוב - הבטיחות בדרכים. אולי זו העובדה שהעמותה מנסה להיכנס לתחומים שאמורים להיות באחריות הממשלה, ואולי זה בגלל שמוזר לי שההתנהלות של עמותה לשינוי תרבות הנהיגה בישראל היא כל-כך כוחנית. דוגמא לכוחניות הזו ראיתי במקרה בתוכנית של גיא מרוז ואורלי וילנאי שעסקה בנושא תאונות דרכים. בקטע שעסק בתאונות פגע וברח, דיבר יו"ר העמותה שמואל אבוהב וטען כי הפיתרון לבעיית הבריחה מזירות תאונה הוא החמרת הענישה, למרות שאין שום מחקר, ושום מומחה שיעיד כי החמרת הענישה תביא לירידה בכמות הבריחות.
דוגמא נוספת לכוחניות הזו אפשר לראות בקמפיין התשדירים ברדיו איתו יצאה העמותה לאחרונה. מדובר במספר תשדירים שבכל אחד מהם מדובר על תופעה בעייתית אחרת בנושא הבטיחות בדרכים - פעם זה אנשים שעושים מרוצי מכוניות על כבישי ישראל, ופעם אחרת זה על נהגים שיכורים (הידעתם שלפי העמותה ישראל היא המדינה המובילה בעולם מבחינת בדיקות אלכוהול?). התשדיר  מסתיים כשהקריין חמור הסבר, בקולו התקיף ביותר אומר: "שר התחבורה, ישראל כץ, באחריותך לדאוג ל-בלה בלה בלה". זה לא שאני משתגע על ישראל כץ, אבל מה קורה איתכם אנשים? מה, אם לא יהיו מספיק בדיקות אלכוהול אתם תבואו אליו הביתה עם לומים?
התשדיר האחרון בסדרה עסק בנושא חשוב שבד"כ אינו זוכה לכותרות: חילוץ מוסק. לפי טענת העמותה, מערך החילוץ המוסק בפריפריה נמצא בחוסר גדול של ציוד (מסוקים) ותקציב. אני מניח שהטענה הזו נכונה במידה רבה. כמו בתחומים רבים אחרים, חסר במדינה כסף. בהמשך התשדיר נטען כי החוסר במערך החילוץ המוסק יגרום ליותר הרוגים. גם טענה זו נשמעת לי הגיונית - אחרי הכל, בפציעות מסוימות, מהירות הגעת העזרה הראשונה ומהירות ההגעה לבית חולים עלולות להיות קריטיות לסיכויי ההחלמה (או השרידה) של הפצוע. אבל "אור ירוק" הולכת עוד צעד עבורנו - הם מספרים לנו כמה אנשים ימותו אם לא יתוגבר מערך החילוץ המוסק בפריפריה.
המספר בו הם נוקבים הוא: שני הרוגים בשבוע. נשמע יפה, נכון? אבל המספר הזה הדליק לי נורת אזהרה. ראשית, אודה, שאין בידי נתונים מדוייקים או מעודכנים בנושא, אבל יש לי קצת נתונים ישנים יותר (שאיני חישב שמשתנים בצורה משמעותית). ראשית, אני מאמין בעבודה על בסיס נתונים שכולנו מבינים. 2 הרוגים בשבוע זה כמו 100 הרוגים בשנה. בשנה שעברה נהרגו בכבישי ישראל 348 איש. אני מניח שהמספר הזה חריג לטובה, והשנה נראה משהו כמו 400 הרוגים, לכן, "אור ירוק" טוענת שכ-25 אחוז מההרוגים הצפויים השנה, ימותו כתוצאה מפינוי איטי מדי של תאונות בפריפריה.
אז הנה כמה מספרים שכן הצלחתי למצוא: בשנים 96' עד 02' תאונות בדרכים בין עירוניות היוו כ-55 אחוז מסך התאונות הקטלניות. אם אני עושה קצת מניפולציות לא מדעיות על המספרים, אני מגיע לסביבות 250 הרוגים בשנה בתאונות בדרכים בין עירוניות (לא רק פריפריה). לא מצאתי אומדן סביר לכמה מהתאונות הקטלניות קורות בפריפריה, כך שאיני יכול לדייק יותר, אבל "אור ירוק" אומרת לנו ש-40 אחוז מההרוגים האלה ימותו בגלל פינוי איטי מדי. כמובן שהאחוז גבוה יותר, כיוון שהמספר (250) כולל גם תאונות שהתרחשו במרכז - קרוב לבית חולים. בכל מקרה, מדובר במספרים מדהימים - הפתרון להורדת 25 אחוז ממספר ההרוגים בארץ בשנה הוא השקעה של כמה מליוני שקלים?
מה אם הייתי אומר לכם שממשלת ישראל הקציבה יותר מ-10 מיליארד שקל לבניית הפרדות מפלסיות בין כבישים ומסילות ברזל? ומה אם הייתי אומר לכם שבעשר השנים שקדמו להחלטה הזו נהרגו בישראל לא יותר מעשרים איש כתוצאה מתאונות שבהן הייתה מעורבת רכבת? ומה לדעתכם אמרו ב-"אור ירוק" על ההקצאה של המון כסף לפתרון בעיה שולית? (כמובן שבירכו על ההחלטה).
עכשיו, זה הולך ככה: אתה יכול להקציב 10 מיליארד ש"ח כדי להציל 2 אנשים בשנה, או להקציב 100 מיליון ש"ח (ואני נדיב) בשביל להציל 100 איש בשנה. מה עדיף? אם תשאלו את "אור ירוק", התשובה היא לאיים על שר התחבורה.

נ.ב.
חבר שלח לי את הקישור הבא. אין לי הרבה מה להוסיף.

נשיקות לכולם

אני חולה. בערך מתחילת יולי אני לא מרגיש טוב. בהתחלה חשבתי שמדובר באיזה וירוס חולף, רק שהוא לא חלף. יש לי חום, בדר"כ נמוך, כבר ארבעה שבועות. אחרי שבועיים בערך, קבעתי תור לרופא. הוא בדק אותי ואמר לי שאם זה ממשיך עוד שבוע לחזור אליו. זה לא רק המשיך, אלא שהרגשתי עוד פחות טוב. הוא שלח אותי לסדרת בדיקות מקיפה, ובדיקות הדם הראו בעיה באנזימי הכבד.

ביום רביעי, אחרי חוות דעת שניה על הבדיקות, נכנסתי למרפאה וביקשתי לדבר עם רופאה (הרופא שלי לא עובד במרפאה בימי ד'), אמרתי לה שאני מודאג, ואחרי בדיקה היא הפנתה אותי למיון. אני חייב להגיד שהופתעתי לטובה מהיחס והשרות בבית החולים. תוך בערך שעתיים הופנתי למחלקה פנימית לאישפוז. גם שם, הצוות היה אדיב ומסביר פנים. בבית החולים נשארתי ללילה, ובבוקר המחרת הגיעה רופאה עם מזרק ארוך וכחמש עשרה מבחנות.
היא לקחה לי איזה ליטר דם לבדיקות. בביקור רופאים, הרופאה הראשית אחרה שהם חושדים במחלת הנשיקה, אבל בינתיים הם בודקים עוד כמה דברים.כיוון שקבעו לי בדיקה, הייתי בצום עד הצהריים, ואז הגיעה הרופאה ואמרה לי שהבדיקה לא תהיה היום, ושאני יכול לאכול. התאכזבתי מעצם המחשבה להישאר עוד לילה בבית חולים.בערך בשלוש, אשתי האהובה הייתה אמורה לבוא לבקר, ואני החלטתי לצאת ולחכות לה בלובי. בעודי בדרכי החוצה, תופסת אותי האחות ואומרת: "חדשות טובות, הגיעה לך תשובה חיובית לאחת הבדיקות". היא הכניסה אותי לדבר עם אחת הרופאות שאישרה בפני שאכן יש לי מחלת הנשיקה, אחרי שהבדיקה ל-CMV חזרה חיובית.
תוך משהו כמו שעה, השתחררנו מבית החולים עם המלצה למנוחה ואישור למסכנות. את הימים/שבועות הקרובים אני אבלה בנסיון להתאושש ולחזור לעצמי. כרגע, אני רק רוצה להרגיש טוב יותר, נמשיך משם.

על העילגות...

אתמול, בזמן טיול עם אשתי ועם הילד נתקלנו בשלט החוצות הבא: "נהג, ילדינו בחופשה. נהג בזהירות, שמור עלינו". בקרוב, אני מקווה לכתוב את דעתי על המאבק בתאונות הדרכים, אבל הפעם אני רוצה להתעכב על השפה. אני לא יודע מי כתב את המודעה הזו (כנראה שהעירייה) אבל... נו, באמת.
מה אתם ילדים בגן? צריך ללמד אתכם שלמשפט יש רק דובר אחד? זה נראה לכם הגיוני שתתחילו משפט כהורים מבוגרים, ותסיימו אותו כילדי בית ספר?
אני מניח שבבית הספר לפרסום של מכללת המועצה המקומית שלומי (ללא כוונת דעות קדומות), לימדו אתכם שמשפטים שנאמרים ע"י ילדים מעוררים אמפטיה. אולי זה נכון, אבל לא כשהמשפט התחיל כאילו מבוגר מדבר.
ונשאלת השאלה: אף אחד בעירייה לא עובר על השלטים האלה לפני שמפרסמים אותם?

כמה זה שלוש שנים?

בטח קראתם את הכותרת הזו וחשבתם: "כוס אמק על השופטים האלה". אנשים דורסים ילד למוות (טוב הוא צמח ולא מת, אבל זה קרוב מספיק), בורחים מזירת התאונה, מנסים להסתיר את הראיות, ובסוף מקבלים עונש קל - כמו זורק הנעל על בייניש. "עונש קל?", אני אשאל אתכם, "שלוש שנים בכלא זה לא קל". "עונש קל", אתם תענו לי - "הם הרגו ילד בן 12".
ומה אם תגלו פתאום שהם בכלל לא פגעו בו - הוא פגע בהם. כן, גם המשטרה וגם בוחן התנועה שלה טוענים שהם לא אשמים בתאונה. נו, תשאלו: "מה זאת אומרת הם לא פגעו בו? הרי היה כתוב בעיתון.". הם אכן היו מעורבים בתאונה, אבל הם ממש לא אשמים - הילד, אמיר בלחסן, פגע בהם. ומה אם תגלו שגם אם הם היו נשארים שם לנסות לעזור לו (הם הרי מוסמכים בנוירו-כירורגיה, כמוני), זה לא היה משנה כלום - הוא הובהל לבית חולים בתוך דקות. עכשיו בואו נגיד עוד כמה דברים:
בואו נגיד שהילד נסע על קורקינט ממונע (אני חושד שמהסוג שאינו חוקי בארץ - אולם איני בטוח). ובואו נגיד שהוא נסע עליו בלי קסדה. התמונה שמתקבלת עכשיו, היא שלזוג הזה לא הייתה שום השפעה על מצבו של הילד בעקבות התאונה, פרט לחוסר המזל שהילד נכנס בהם ולא במישהו אחר.
נכון, הם ברחו מזירת התאונה וזו עברה על החוק בישראל. אבל זו עברה שמבוצעת בד"כ תחת השפעה של טראומה. יום אחד אולי נשאל מה עושים עם אדם שהפר חוק אבל הוא חסר הכישורים המנטליים לקיים את החוק (אחריות מופחתת?). והם צריכים להיענש על העברה הזו. אבל כשחושבים על העובדה שלמעט הבריחה, התאונה יותר קרתה להם מאשר הם היו שותפים לה, נראה ששלוש שנים מאסר על החלטה שגויה תחת לחץ - זה קצת יותר מדי.
לעיתים, כשאני שומע סיפורי פלילים בחדשות, אני מנסה לשים את עצמי במקום האשם ולחשוב מה הסיכוי שאני אנהג כמוה באותה סיטואציה. לרוב, הסיכוי הוא אפסי. במקרה הזה, אני לא יכול להגיד את זה, והמחשבה של לבלות 3 שנים בכלא, מפחידה אותי.

השופט...

זהו. נגמר המונדיאל. היה כיף גדול. אני חולה על המשחק הזה. אמנם הולנד שוב הפסידה בגמר, והאכזבה גדולה, אבל לפחות זה לא היה לארגנטינה או גרמניה - נחמה פורתא. במונדיאל הזה, פרט למיעוט השערים המדאיג, התגלתה תופעה מטרידה עוד יותר - ההשפעה של השופטים על תוצאות המשחקים. החוכמה המקובלת, יענו, Common Sense, אומרת ששופט טוב הוא שופט שאף אחד לא זוכר אותו בסוף המשחק. לצערי, יותר מדי שופטים, יותר מדי פעמים טעו טעויות שהשפיעו על תוצאת המשחק בצורה ישירה.
כדי שלא תגידו שאני משוחד, אני לא אדבר על האוורד ווב, ששפט (לא טוב, לטעמי) בגמר. הנה רק כמה שאני ראיתי במו עיני: לנבחרת ארה"ב נפסלו שני שערים חוקיים בשני משחקים בבית המוקדם. לנבחרת אנגליה נפסל שער חוקי בשמינית הגמר נגד גרמניה (שהיה יכול לשנות את המשחק לגמרי). בגול השני של ברזיל מול חוף השנהב, לואיס פביאנו משתמש פעמיים בידו. קרלוס טבס כבש את השער הראשון לטובת ארגנטינה מעמדת נבדל ברורה.
אל תחשבו שאני חסיד שוטה שמאמין ששופט יכול לשפוט ללא טעויות. אני גם חושב שטעויות שיפוט הן חלק ממה שעושה את המשחק מעניין יותר. אבל יש טעויות שיפוט, ויש טעויות שיפוט שמכריעות משחקים. הבעיה העיקרית עם האחרונות, היא שהן גורמות לנו לדבר עליהן במקום על המשחק, ובזה הן ממאיסות על הקהל את המשחק. וזה כבר ממש מסוכן לכדורגל.
בכדורסל, ההשפעה שיש לשופטים על המשחק בד"כ גבוהה הרבה יותר. התאחדות הכדורסל האירופאית, באמצעות הפוליטיזציה הבוטה של השיפוט (ועל זה אני מוכן לדבר בהזדמנות אחרת), הצליחה להפוך את אליפות אירופה בכדורסל לאירוע שולי, בו המשחקים משוחקים מול אולמות ריקים. אפילו בישראל, שמשחקת באליפות אירופה בכדורסל באופן קבוע, פחות אנשים צופים באליפות אירופה בכדורסל מאשר בכדורגל. זה ממש לא מקרי. מי רוצה לראות ספורט שהתוצאה בו ידועה מראש?
אני לא יודע מה קרה מאז המונדיאל הקודם. המשחק לא השתנה, אבל טעויות השיפוט עשו קפיצת מדרגה. אולי זה מקרה, אבל לקרדיט של הצופים יש סוף. אולי זה בגלל שהשחקנים רצים יותר, ואולי זה בגלל שהכיסוי הטלוויזיוני טוב יותר (זה כנראה לא זה), אבל אם זו מגמה, האנשים בפיפ"א יהיו חייבים לנקוט בפעולה. לשתוק זה נחמד, אבל כשהמונדיאל יהפוך לאירוע שולי, זה יהיה הרבה יותר מסובך לשנות.

פקטור צפון

השבוע היינו בחופשה. הילד ישן אצל הסבים שלו, ואנחנו נהנינו מכמה ימים של מנוחה. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו בצפון - לפחות פעם בשנה אנחנו מגיעים לאיזה נופש או לפחות סופ"ש. אנחנו די מחבבים את הצפון, כך שעל סמך אוסף התצפיות הללו מהשנים האחרונות, הגענו למסקנה אודות קיומו של פקטור הצפון בתחום המסעדות.
העניין הוא כזה: אתה נוסע לצפון. אתה רוצה לצאת לאכול במסעדה טובה. אתה מחפש באינטרנט/ שואל חברים/ מבקש המלצות. ואת מספרים לך על מסעדה במצפה חור, או בעין תקווה או משהו כזה. האוכל, כך אומרים, גורמה ממש - לא מהעולם הזה. אתה מתלהב, לא שוכח להזמין מקומות מראש, אחרי הכל הצפון לא כזה גדול ומקומות טובים נתפסים במהירות.
ואז מגיע ערב הארוחה. אתם מתלבשים יפה, נכנסים לאוטו ונוסעים בחושך. מחפשים את המקום, אחרי הכל, מצפה חור לא ממש גדול. אתם מגיעים ומארחת חיננית מקבלת את פניכם בסבר פנים יפות. מושיבה אתכם ומגישה את התפריט. אתם מסתכלים בתפריט ומבינים - המחירים הם אכן גורמה. לפעמים גם המנות נראות מעניינות. אתם חושבים לעצמכם: "החציל בלאדי הזה, בטח נקטף היום מהמשק של השכן בעין תקווה. ואת השומשום לטחינה טחנו פה בחצר עם אבן".
ואז מגיע האוכל. ובואו נגיד, האוכל טוב. הוא טוב, אבל הוא ממש לא מעיף אתכם לשמיים. פה מנה מפוספסת, ושם רוטב לא מאוזן. ובדרך כלל זה בסדר, אבל המחיר.
במחיר הזה במרכז, אתה נכנס למסעדת יוקרה. כזו שהשרות בה הוא ללא רבב והאוכל מדויק כאילו התאמנו עליו כמה פעמים לפני שהגישו לך. זה פקטור הצפון. המסעדות בצפון מקבלות פקטור בגלל שהן בצפון. הפקטור בא לידי ביטוי במחיר גבוה מדי, באוכל מוערך מדי, או בזה שכל הקינוחים הם ווריאציה על כנאפה. שלא תבינו אותי לא נכון, יש בצפון מסעדות שנותנות תמורה לכסף, השבוע אפילו אכלנו באחת - "פוקאצ'ה" במתחם אלונית ליד הפנייה לקיבוץ הגושרים, אבל נתקלנו כבר ביותר ממסעדה אחת שנהנות מפקטור הצפון. כנראה אנשים חושבים שאם הם נוסעים שעתיים בשביל אוכל, הוא חייב להיות מדהים.

למה אני שונא את ארגנטינה?

מונדיאל עכשיו. זה זמן קסם. בתור חולה כדורגל, יש לי חודש של כיף פעם בשנתיים - המונדיאל ואליפות אירופה. הולנד היא הנבחרת האהובה עליי, אבל אני אשקר אם אגיד שכך היה תמיד. ב-82' הייתי בן 7, ולא ידעתי מה הולך. ב-86' הולנד שוב לא הייתה במונדיאל, ומצאתי מחליפה בשם דנמרק. היה מאכזב לקרוא על החמישיה שהיא חטפה מספרד בשמינית. כשראיתי את הולנד ב-88' התאהבתי.
אבל דבר אחד אני זוכר עוד מ-82' - שאני שונא את ארגנטינה. אני חושב שקיבלתי את זה בעיקר מאחי, ואני חושב שעבורו זה התחיל בגמר של 78'. משחק הפתיחה במונדיאל בספרד הפגיש את בלגיה (סיפרתי לכם שסבא שלי נולד בבלגיה? המשפחה במקור מהולנד) וארגנטינה. זה נגמר 1:0 לבלגיה - איזה אושר. במשחק עם ברזיל זה קרה:

מאז אני שונא את מרדונה. נכון שהשנאה שלי לארגנטינה (נכון, רק בכדורגל - טיילתי שם עם אשתי וזו ארץ נפלאה) התחילה עוד לפני שהבנתי משהו מהחיים שלי, אבל נבחרת ארגנטינה עשתה הכל במשך שנים כדי להצדיק את מה שתמיד חשבתי עליה. במונדיאל שנערך בארגנטינה החונטה קנתה את המשחק עם פרו (במקום אחר קראתי ש-35 אלף טון חיטה ואשראי של 50 מיליון דולר גם עזרו). את מה שקרה ב-82' כבר ראיתם.
במקסיקו, ב-86' כולנו ראינו את זה:

אני לא אוסיף על האיש שקרא לעצמו אלוהים בזכות מעשה רמאות מגעיל.
ואז הגיע מונדיאל 90' באיטליה (שאולי היה המונדיאל המגעיל ביותר שאני זוכר). ובשמינית הגמר, ארגנטינה פוגשת את ברזיל. אחרי בונקר במשך שמונים דקות, ארגנטינה מבקיעה שער ניצחון במתפרצת, ועוברות להן עוד 14 שנים עד שאנחנו מגלים את האמת על מה שקרה במשחק הזה. נכון זה נשמע הזוי? אבל איזה אינטרס יש לקרלוס בילארדו, המאמן של ארגנטינה באותה תקופה להגיד משהו כזה?
במונדיאל בארה"ב מראדונה עושה את הקאמבק שלו אחרי פרשת הקוקאין, רק כדי לגלות שההשעיה שלו עברה אבל ההתמכרות לא. ד"א הוא השחקן האחרון שנתפס על שימוש בסמים בבדיקות שנערכו במונדיאלים. מאז, ארגנטינה לא עשתה יותר מדי במונדיאלים, חוץ מהפרובוקציה הזו על שחקן אנגלי צעיר ב-98':

השנה, חוץ ממתנה מהשופט בשמינית, ארגנטינה לא עשתה שום דבר לא הוגן (עדיין, אל תשכחו מי המאמן שלה), אבל אולי מישהו יסביר לי למה הטעויות של השופטים אף פעם לא הולכות לטובת הקבוצה שאני אוהד?

מעשה בחמישה בלונים

אנחנו אוהבים לקרוא לילד סיפורים. גם אשתי וגם אני מכירים את "איה פלוטו" בעל פה. עד כדי כך שכשאני מקריא לו את "איה פלוטו" אני נותן לו את הספר ומקריא לו מהזיכרון. על רקע זה, אני חייב להתוודות שאני לא סובל את "מעשה בחמישה בלונים". ולא, זה לא בגלל שיש לי בעיה עם המסר של הסיפור, ואפילו לא בגלל שמתייחסים לאחד הילדים שם בשם "רוני-רון" - שם שסר חינו לאחר שהתברר שרוני רון הוא שמו של רוצח מתועב.
לאחרונה אנחנו נתקלים פעמים רבות במוצרים זולים באיכות ירודה המיובאים בעיקר ממזרח אסיה. התחושה שאופפת אותי כשאני בא במגע עם מוצרים כאלה היא של אומנות רעה (אין לי תרגום טוב יותר ל-Bad Craftmanship). נתקלים באומנות רעה גם בדברים אחרים בחיים, לפעמים תו"כ עבודה, ולפעמים בפרסומות. המגע עם אומנות רעה תמיד מפריע לי. ב"מעשה בחמישה בלונים" אני נתקל באומנות רעה וזה מטריף אותי.
אחרי שבלון מתפוצץ - בלון נקרע, מגיע חרוז ניחומים. אני מחבב את החזרות המבניות בטקסט. לאורי אומרים לה להצטער, הוא יקבל בלון אחר. ומה אומרים לרון? שזה סופו של כל בלון. עד פה, הכל בסדר. מקורי, חינוכי מעניין. ואז אנחנו מגיעים לסיגלית. סיגלית המסכנה. לא רק שהבלון שלה התפוצץ - הבלון נקרע, אבל המחברת לא מוצאת אפילו חרוז מקורי בשבילה: "כך קרה גם לרון, זה סופו של כל בלון". זהו. נגמרו החרוזים. תצטער - אחר. רון - בלון. ואין יותר חרוזים בעברית. (וזה בלי לציין ש"תצטער" ו"אחר" זה לא חרוז אמיתי וגם לא "רון" ו"בלון"). וכדי להוסיף חטא על פשע רותי מקבלת בדיוק את אותו חרוז כמו סיגלית.
ועל זה אני אומר. אם אתה לא טוב בחרוזים, אז או שתכתוב בלי חרוזים, או שאל תכתוב כי אתה לא טוב בזה. אם אתה מחליט שכל ילד מקבל חרוז משלו, אז אל תמחזר. זה ממש מעליב. צר לי, אם הילד רוצה לשמוע את "מעשה בחמישה בלונים" שיבקש מאמא שלו. אני לא מסוגל.

בהזדמנות זאת, אני מבקש מכם המלצות לספרי ילדים - אבל איכותיים, כן? אני לא מקריא לילד שלי בררה.

רכיכה

מאז שהילד נולד, נהייתי רכיכה.
יש דברים שאתה מצפה שיקרו לך כשנולד לך ילד. לי, למשל, לא היה מושג מה עושים עם תינוק שרק נולד. למען האמת, גם עכשיו קשה לי עם תינוקות שהם לא הבן שלי. זה נראה כאילו אני מכיר רק תינוקות עד גיל 7 חודשים. אם להיות יותר מדויק, אין לי מושג מה עושים עם תינוקות אחרים. כל מה שאני יודע על תינוקות, למדתי מהבן שלי.
עד כאן, זה צפוי. העניין המוזר הוא שמאז שהילד נולד, נהייתי הרבה יותר רגיש לכל הנושא הזה של תינוקות. בטח תאמרו: "גם זה צפוי. מה אתה מצפה ממי שכל עולמו הרוחני הפך להיות חיתולים, עגלות ותמ"לים*". אבל העניין הרבה יותר נרחב ומדאיג מזה. אם זה היה נגמר בשיחות בעבודה על למי יש יותר גדול (התינוק, סוטים שכמותכם, על מה עוד נדבר בעבודה?), עוד הייתי חי עם זה בכיף, אבל אני מדבר על משהו הרבה יותר עמוק.
מאז שהילד נולד - אני לא מסוגל לשמוע תינוק בוכה. אם בטלוויזיה רואים תינוק צורח בצורה משכנעת מדי - אני ממש סובל. כשבחדשות מדברים על התעללות בילדים - אני מתמלא בכעס, או יותר נכון זעם. תגובה רגשית כל-כך אינטנסיבית בלתי אפשרית בלי מעורבות רגשית חזקה. אני מודה שאני חולה על הבן שלי, אבל מה הסיפור עם כל האחרים?
מאוד קשה לי עם מערבולת הרגשות שתוקפת אותי בחודשים האחרונים. בתור מישהו שמחפש שלוות נפש, עולמי מעורער כל פעם שמספרים על איזה טינופת שהרביץ לילד שלו בגלל שאיזה אידיוט אמר לו שככה צריך לחנך ילדים. איך אפשר לפגוע במישהו כל-כך תמים וחסר ישע?
אמרתי לכם, רכיכה.

נ.ב.
סחרחרת הרגשות הזו נגרמת בעיקר בגלל האוקסיטוצין. זה הורמון שמעורב בלידה ובהנקה, אבל לאחרונה גילו שהוא מופרש גם אצל גברים סמוך ללידת התינוקות שלהם. מדובר כנראה במנגנון אבולוציוני שקושר את האבא לתינוק (וכך מגביר את סיכויי השרידות שלו).

* תמ"ל - תרכובת מזון לתינוקות

צחוקים

הילד שלי יודע לצחוק. יש אנשים, אמא שלו היא דוגמא מצויינת, שמסוגלים להצחיק אותו כמעט בכל מצב. אותי, מצד שני, הילד לא מוצא כמשעשע. זה לא שהוא לא שמח לקראתי, אבל כשאני מנסה לעשות משהו שהרגע אשתי עשתה ושגרם לו להתפקע מצחוק, הוא מביט בי במבט של "בדיחה צריך לדעת לספר".
לאחרונה, הילד התחיל לצחוק גם סתם. הבוקר למשל כשלקחתי אותו לטיפת חלב, הוא ראה איזו ילדה בת 4 בערך במעלית והתחיל להתפקע מצחוק, כאילו אמא שלו התעטשה. "מספיק", אמרתי לו, "זה לא מנומס". כנראה שהוא לא הבין אותי, כי הוא המשיך לצחוק ממנה.
הבעיה היא שהילד חסר טקט לחלוטין. אתמול נכנסתי איתו ועם אמא שלו למעלית. בגלל שהיה קצת צפוף, אתם יודעים, מעלית קטנה ועגלת תינוק בפנים, דרכתי בטעות על הרגל של אשתי. היא פלטה אנקת כאב, והילד התחיל לצחוק כאילו מונטי פייטון מבצעים את הקרב עם האביר השחור ממש מולו. מובן שניצלנו את המומנטום להצחיק אותו עוד כמה דקות.
הילד עוד רק בן 7 חודשים, אבל עד מתי יסלחו לו בזכות הפרצוף היפה שלו?

פיטר מה?

חלקכם וודאי שמע על העקרון הפיטרי.למי שלא שמע, נסביר בקצרה. העקרון הפיטרי טוען שבארגון היררכי, אדם מתקדם כל עוד הוא מצליח בתפקידו. כאשר האדם מגיע לתפקיד שהוא אינו מוכשר בו, הוא נשאר בו (כיוון שלא מורידים אף אחד בדרגה).
הערב, בארוחת הערב המשפחתית, עלה במוחי הרעיון שהעקרון הזה נכון גם לגבי הורות. זוג מביא לעולם ילד. ילד אחד זה נחמד, אז הם מחליטים להביא עוד ילד. גם שני ילדים זה לא רע, אז הם מביאים עוד אחד וכן הלאה, עד שיש להם יותר ילדים ממה שהם נהנים ממנו, ואז הם נעצרים.
כיוון, ואת זה מגלים כבר בילד הראשון, שברגע שנולד ילד - אין דרך חזרה, הרי שבסופו של דבר, למעט אלו שהתחילו עם כל העסק מאוחר מספיק, ו/או אלו שתמיד ידעו מראש כמה ילדים הם רוצים, כולנו חשופים לעקרון הפיטרי בהורות.
וזה מסביר למה אנשים תמיד מתלוננים על הילדים שלהם.

בוקר

בשבוע שעבר גיליתי שיטה לשיפור איכות חיי. כל בוקר, הילד מתעורר בסביבות חמישה לשש כשהוא רעב בטירוף (רעב בטירוף הוא סוג הרעב שמתפתח לבכי\צרחות בתוך דקות ספורות). בבוקר ראשון, הילד התחיל להתעורר בעשרה לשש. החזרתי לו את המוצץ, ולקחתי את הבקבוק ואת האבקה שלו לסלון כדי לא להעיר אותו סופית, ואחרי שהכנתי לו את האוכל, ננחתי את הבקבוק ליד כורסת ההאכלה.
השלב הבא, היה להשחיל יד מתחת לילד, ולהרים אותו כשהוא עדיין מנומנם. לקחתי אותו לכורסא, התיישבתי ונתתי לו לאכול. הילד פקח עיניים כדי לראות מי הוא מיטיבו, ולאחר שהשתכנע כי האוכל הוא אותו אוכל, הוא חזר לנקר על הבקבוק. אחרי כ-10 דקות של ניקורים, הילד פשוט נרדם. אחרי שווידאתי שהוא לא אוכל, הוצאתי לו את הבקבוק, החזרתי את המוצץ והעברתי אותו, עדיין שוכב למיטה.
חשבתי שהוא יישן עוד איזה חצי שעה, אז חזרתי לישון. התעוררתי בחמישה לשמונה. הילד עדיין ישן. התלבשתי בבהילות, לפני שהמטפלת תגיע. בימים הבאים, אמנם לא הצלחתי לשחזר את העובדה שהילד לא התעורר, אבל השיטה עובדת. כשהילד חוזר למיטה, אחרי שלא טילטלתי אותו יותר מדי, הוא נרדם בתוך דקות וישן עוד כשעתיים.
בעוד שהתגלית הזו מאוד משמחת, בעיקר בסופי שבוע (אם כי משום מה, בסופ"ש הוא מתעורר סופית בשבע וחצי), יש לה תופעת לוואי מצערת. אני רואה את הילד הרבה פחות. הוא ישן עד שאני צריך לצאת לעבודה, ובערב, אני רואה אותו במקרה הטוב שעה. כל שעת האיכות שהייתה לנו בכל בוקר התאדתה לה באחת.
זה קצת מבאס, אבל בקצב שהדברים משתנים, אני מקווה שעוד חודש, הוא ימשוך את הארוחה עד שבע, ואז יקום חייכן.

דוד לוי לא לבד :)

בשבוע שעבר, הילד נעלב בפעם הראשונה. ישבנו, אשתי ואני על הספה בסלון. הילד, שסיים לא מזמן לאכול ישב על אשתי והאווירה הייתה מבודחת. ואז קרה מה שקורה פעמים רבות קצת אחרי שהילד אוכל - הוא פלט. לא פליטה קטנה, אבל גם לא משהו שלא ראינו בעבר. כיוון שהוא היה על אשתי, הוא גם פלט עליה - מה לעשות, הילד רוצה לתרום בחזרה לחברה :-).
כיוון שהאווירה הייתה מבודחת, המשכנו לצחוק תוך כדי שאני מנסה לנגב את אשתי משארית הפליטה. הילד הסתכל על אשתי וראה שהיא צוחקת, ואז קרה דבר מדהים. זה נראה כמו הילוך איטי: הילד הסתכל קדימה ואז שרבב את השפה התחתונה למטה בפרצוף נעלב. למשך מספר שניות, ניתן היה לחשוב שהכל בסדר, אולם אז הילד פרץ בבכי קורע לב. חיבוק על הידיים וסבב התנצלויות כנות (גם אם קשה להישאר רציני במצב כזה) הרגיעו את הילד אחרי כדקה או שתיים.
מצד אחד, כאב לי לראות את הילד (עוד לא בן חצי שנה) ככה. כשראיתי אותו נזכרתי בכל הפעמים שאני נעלבתי בילדותי (והיו לא מעט כאלו), וכל מה שרציתי זה לנחם אותו ולהבטיח ששוב זה לא יקרה. אבל מצד שני, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הילד מגיב (גם אם לא התגובה המתאימה - אף אחד לא ניסה להעליב אותו) לסיטואציה שהיא לגמרי חברתית. הוא לא בכה כי כאב לו, או בגלל שהוא היה רעב. הוא בכה כי הוא היה בסיטואציה לא נעימה (אני מניח שלפלוט בחזרה אוכל זה לא עיסוק הפנאי המועדף עליו), והסביבה לא הקרינה את אותה המצוקה שהוא חש.
וזה מעליב,
צודק.

הרהור ליום השואה

מזה הרבה זמן, עוד מילדותי, נושא השואה היה נושא רגיש אצלי. זה לא שאני לא משתעשע מפעם לפעם במעט הומור שחור, אבל לדברים שאני שומע וקורא בנושא יש בהחלט את היכולת לזעזע אותי כל פעם מחדש. עדויות של ניצולים עדיין מדהימות ומזעזעות אותי (ושמעתי כבר הרבה). גם ספרים עשויים לעורר בי רגשות עזים. וכך, מדי שנה, בסביבות יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני מוצא את עצמי מהרהר בנושא.
אחת האמירות המקובלות בימינו היא ששוב השואה לא תקרה. אני רוצה לחלוק על האמירה הזו, או ליתר דיוק להוסיף לה שני סייגים. הסייג הראשון הוא ששנית השואה לא תקרה לנו, העם היהודי. הסייג השני הוא ששנית השואה לא תקרה לנו, העם היהודי, כרגע. זאת אומרת, כל עוד מדינת ישראל קיימת.
לפני שאמשיך, הרשו להסיר ספק מליבכם - עד היום, לא הייתה כשואת העם היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה. לא רצח העם שביצעו הטורקים בארמנים, לא הטבח ההמוני ברואנדה, וגם לא הטיהורים האתניים בבוסניה (וגם חבל דארפור בסודן לא מגיע לזה). אף אחד מהפשעים האלו לא מגיע לרמה של שואת העם היהודי. הם חסרים את האידיאולוגיה, התכנון, ההטעיה והיעילות המכאנית שהפכו את מכונת ההשמדה הגרמנית לנוראה כל-כך.
מה שמשותף לכל הפשעים הללו הוא שהם כולם התרחשו ללא התערבות משמעותית של הקהילה הבינלאומית בזמן אמת. בזמן מלחמת העולם השניה, צבאות בעלות הברית לא הפנו אפילו עשירית האחוז מהמאמץ המלחמתי שלהם על מנת לעצור את השמדת העם היהודי. אף מדינה בעולם לא נקטה (ולטענתי, גם לא תנקוט בעתיד) בפעולה על-מנת למנוע מעשים שאינם פוגעים באינטרסים שלה. כל מדינות העולם יכולות להתכנס בהאג ולקרוא למשהו פשע נגד האנושות, אבל אף אחת מהם לא תניע חייל אחד ע"מ לעזור לפני שמחנה פליטים ענק יוקם בשטחה.
הסיבה ששואת העם היהודי היא יחודית נובעת מזה שלא בני ההוטו, לא הטורקים ולא הסרבים (ולא אף אחד אחר, עד היום) לא היו חזקים ומאורגנים כמו הגרמנים. ברואנדה נטבחו כ-800 אלף איש בתוך 100 ימים. אבל ההוטו הפסידו בסופו של דבר במלחמת האזרחים. אם תקום אומת רוצחים חזקה ומאורגנת מספיק, היא תוכל לבצע רצח עם שיעמיד את השואה בצל.
אין לי ספק, שהעולם לא למד את הלקח. נכון, שהעם היהודי בטוח כל עוד מדינת ישראל קיימת, אבל גם אין לי ספק שאין שום אמת מידה מוסרית ברמה המדינית הבינלאומית (וזה שווה פוסט נוסף)

חזרתי

זה התחיל לפני יותר מחודש. כמה ימים של עומס, בעבודה ובבית. בהמשך, המחשב שלי החליט שחמש שנים זה די והותר בשבילו, והפסיק לעבוד. אני די הסכמתי איתו ואתמול, קניתי לי מחשב חדש. מדובר ב-Dell Inspiron. פרט לשדרוג קטן, שעשיתי לו לכונן הקשיח, מדובר במחשב מאוד סטנדרטי. בגלל שהוא חדש ועם מערכת הפעלה Windows 7, ובגלל שהמחשב הכי חדש שראיתי לאחרונה כבר מתקרב לגיל 3 (ומדובר על המחשב מהעבודה), השיפור בביצועים מאוד מורגש, כך שאני מאוד נהנה ממנו.
הנה תקציר של מה שעבר עלי בחודש האחרון, ככה, כדי שתהיו מעודכנים:
אשתי ואני חתמנו על זכרון דברים לרכישת דירה חדשה מקבלן. אני עוד אכתוב בעתיד, על ההחלטה ועל דרכי המימון שלה. אני יודע שיעניין אתכם לשמוע למה מישהו שטוען שמחירי הדירות הולכים לרדת, הולך וקונה דירה לפני שירידת המחירים מתממשת, אז אני אנסה להסביר את זה בהמשך. ד"א מהבדיקה הפרטית שלי, מחירי הדירות באזור שלנו אכן בירידה.
בנושא הריצה, התייצבתי על 4 ריצות בשבוע. כל ריצה נסגרת על משהו כמו 15 ק"מ. הייתי שמח עם ריצה חמישית של כ-20 ק"מ ויותר, אבל בהשוואה לחודשים שעברו, המצב משתפר. מה שמגביל את הריצות שלי כרגע זה זמן זריחת החמה והנכונות שלי לקום שעה קודם. אני עובד על לקום, והשמש עובדת על לזרוח מוקדם יותר.
הילד שלנו מתפתח בצעדי ענק. הוא מתהפך מהגב לבטן, אבל לא תמיד מצליח להתהפך בחזרה. הוא מקסים את אמא שלו כל יום מחדש, אבל את זה הוא עשה כבר מזמן. בקרוב, אני אכתוב על כמה דברים שהוא עשה, אבל תאלצו להזדיין בסבלנות.

זהו לעכשיו, חזרתי ואני מקווה להשלים את כל הפערים בכתיבה בקרוב. עד אז, טה-טה

אהבה זה כואב

אתמול בבוקר יצאתי לרוץ. היה אוויר טוב, קריר. הרגשתי לא רע. יצאתי מוקדם, אז תכננתי לרוץ 12 ק"מ. סוף סוף, לראשונה מאז חזרתי לרוץ, הריצה זרמה (גם אם הקצב לא היה מאוד מהיר) והרגשתי טוב.
זאת אומרת, הרגשתי טוב עד הקילומטר העשירי, שם רצתי בכניסה לפארק המדע מכיוון עוקף רחובות החדש. שם, סמוך למדרכה שמרוצפת בבלטות בטון של אקרשטיין, יש שדרת עצים ומתחתיה איזשהו עשב. אני נוהג לרוץ על העשב כיוון שהמשטח רך ונעים יותר. הכל היה בסדר, עד שהרגשתי דקירה חזקה ברגל שמאל, ממש לפני העקב.
מסתבר שלעצים שעיריית רחובות בחרה לשתול בשדרת הראשונים שלה יש ענפים דקים שמעוטרים בשורת קוצים באורך של כ-3 ס"מ. הקוצים האלה ארוכים, דקים וחזקים ומסודרים בצפיפות של קוץ כל 5 ס"מ בערך. עוד מסתבר, שהענפים הנפלאים הללו נוטים לנשור מהעצים ולנוח באין רואה בעשב, עד שמישהו, אדם או חיה, ידרוך עליהם.
הוצאתי את הקוץ, שחדר דרך הגפה לנעל ומשם לכף הרגל, מהרגל, והורדתי את הנעל על מנת לאמוד את הנזק. כבר על הגרב ראיתי את הדם, אבל הפצע לא דימם באופן פעיל. נותר שטף דם ברגל. עכשיו, התחלתי לדאוג, כי הייתי 3 ק"מ מהבית, וההיתי צריך לחזור עד עשרה לשבע. נעלתי את הנעל מחדש וניסיתי לרוץ. למזלי, הפצע לא נמצא במקום שאני דורך עליו ישירות אלא מעט במעלה הקשת. חזרתי הביתה בזמן.
תודה לעריית רחובות. אני אוהב לרוץ, והם הזכירו לי שלפעמים אהבה זה כואב.

בעניין שונה מעט, בשבוע שעבר רצתי מעט יותר מ-33 ק"מ בשלוש ריצות

השכבה

היום מלאו לילד ארבעה חודשים. המזל הטוב שלנו נמשך, והוא רק הולך ומשתפר. דבר ראשון הוא ילד מאוד סבלני (מעניין מאיפה הוא קיבל את זה), הוא נחמד לכולם ומאוד חייכן. הוא גם רגוע, וזה עושה גם את אמא שלו וגם אותי רגועים. אבלהכי חשוב, זה שהוא ישן ממש בסדר. הילד הולך לישון בשמונה בערב, וקם פעם אחת בלילה לאכול, ועוד פעם או פעמיים הוא רוצה מוצץ.

יש רק רגע אחד במהלך כל יום שאני חושש ממנו - ההשכבה. התהליך הוא כזה: אני חוזר הביתה, ואז אנחנו מקלחים אותו, ואם הוא לא עייף אני עושה לו עיסוי. בשלב מסוים, וזה יכול לקרות אחרי דקה עד עשרים דקות, אני שם לב שהילד התעייף. מכאן מתחיל מרוץ מורט עצבים - להלביש את הילד לפני שהוא מתחיל לישון. אם תפסתי אותו בזמן, והבגדים נוחים להלבשה, אז אפשר לערסל את הילד בזרועותי ולשים אותו במיטה אחרי דקה. מקסימום לחזור עוד פעם או פעמיים ולתת לו את המוצץ שהוא הפיל.

אבל אם הילד התחיל לבכות, אלו יכולות להיות גם עשר דקות ויותר של בכי קורע לב עד שהוא נרגע ומוכן ללכת לישון. זה פשוט קטע מבאס, כי תמיד הילד ביידים, והוא בוכה וזז ונהיה לי חם ואני רק רוצה שהוא יירגע, ואני חייב להישאר רגוע אבל זה ממש מבאס.

והקטע הכי מטריד הוא שאין לי מושג, כשאני מגיע הביתה, ואפילו לא בזמן המקלחת, איזו השכבה תהיה היום. וזה מה שהורג אותי. אם הייתי יודע שהילד יבכה אפילו שעה - הייתי מתמודד עם זה. הייתי סופר את הדקות אחורה ומנחם אותו ומחכה שזה יעבור. אבל אי הידיעה הזו - מבאסת אותי.

תמיד מזכירים לנו שילדים צריכים סדר יום ויציבות. שהם צריכים לדעת מה הולך לקרות, וזה מקנה להם שלווה וביטחון. מסתבר שגם הורים.

1984

בשבת האחרונה טיילתי עם המשפחה. את הטיול התחלנו ב"מיני ישראל". זהו מייצג מרשים שאמורלהכיל דגמים מיניאטורים של אתרים נבחרים מרחבי המדינה. אני חייב להודות שהרעיון מקסים, ושקיבלתי מספר רעיונות לטיולים שארצה לעשות בעתיד. מהביקור באתר, ניתן ללמוד הרבה על הקורה במדינתנו הקטנה.
למדתי למשל על בעיית השילוט בארץ:

אחד הדברים שצרמו לי מעט היה הדגש שקיבלו התורמים ל"מיני ישראל" במייצגים. זוהי מהדוגמאות הפחות בוטות:

כשנכנסתי עכשיו לאתר של "מיני ישראל" למדתי במדור השאלות הנפוצות ש: "אחת המשימות הקשות ביותר שעמדו בפנינו בעת בניית הפארק הייתה הבחירה באתרים שיוצגו בו, וכן באתרים שלא נוכל להציג. לשמחתנו, מדינת ישראל עישרה במקומות ואתרים מרהיבים הראויים להופיע בפארק מיני ישראל. לצערנו, לא נוכל לגדוש את הפארק יתר על המידה. על כן, נדגמו מספר אתרים מייצגים מכל אזור בארץ, ובהחלט יתכן כי ביום מן הימים יתווספו אתרים נוספים."
זה נכון, המדינה באמת מלאה לעייפה במקומות מדהימים. הר הבית, העיר העתיקה, ים המלח, הגנים הבאהיים, עכו העתיקה, קיסריה וגם:

בלא שום ספק, בית האח הגדול הוא מקום חשוב לפחות כמו כל המקומות שהזכרתי קודם.