הייתי רוצה...

הייתי רוצה להגיד שחזרתי.
עברו כמעט שנתיים מהפעם האחרונה שכתבתי כאן.
הייתי רוצה להגיד שחזרתי, אבל כמו שלמדתי בשלוש הפעמים האחרונות שבהן חזרתי לרוץ, זה יהיה יומרני להגיד שחזרתי לפני שאני מוכיח לכם ולי שהכתיבה מצליחה להשתלב באופן אמין ורציף בסגנון החיים שלי.
כמו שבטח הבנתם, הריצה לא ממש מצליחה להשתלב בחיי כרגע. ניסיתי כמה פעמים לחזור - פעם אחת, אפילו התמדתי במשך כמעט חודשיים. ואז נולד גיא, בני השני והנפלא.
אז הנה, אתם כבר יודעים שאני לא רץ, ושיש לני שני בנים נפלאים. מאז הפעם האחרונה ששמעתם ממני כאן, התקדמתי גם בעבודה. היום אני מנהל משהו כמו 20 עובדים (תלוי איך סופרים), מה שאומר שאני גם לא ישן כל כך טוב בלילה ;)
נו, אני לא מתלונן. נכון להיום, אני נמצא בסוג של איזון שברירי בין הבית לעבודה. שברירי כיוון שהוא יחזיק מעמד בערך עד הטלטלה הבאה, שאני מאמין שאני יודע מה היא תהיה (והיא תהיה לטובה), אבל אני לא יודע מתי היא תגיע. אחר כך, נצטרך למצוא נקודת איזון חדשה.
אז זהו לעכשיו, נראה אם אני מצליח להתמיד בכתיבה. אני מאמין שכן, אבל החיים מלמדים אותי צניעות, אז אני לא מתחייב. אם אצליח אז תשמעו ממני בקרוב. אם לא, אז תשמעו ממני כששוב ידגדג לי במקלדת, או בראש - מה שיבוא קודם,

ביי

בלי מילים

אני שוב חולה. ביום שלישי שעבר, נשארתי לשמור על הבן שלי, שהביא הביתה איזה וירוס מחמד מהגן. ביום רביעי התחלתי להיות מנוזל, וביום חמישי התחלתי להשתעל. למי שתוהה בעניין, מדובר באותם תסמינים כמו של הילד. מאז אני משתעל כמו חולה שחפת. אתמול גם הגיע החום - חיים טובים.
אחת הבעיות שבשיעול ממושך, היא שהקולות הרמים שמופקים במהלכו עלולים לגרום לצרידות. וכך, ביום ראשון, ככל שהתקדם היום גיליתי שקשה לי יותר ויותר לדבר. עכשיו, חשוב שתדעו שלמרות שזה מאוד נחמד לנסות לתקשר עם ילד בן 11 חודשים באמצעות פנטומימה, זה לא כל-כך יעיל. לכן, מצאתי את עצמי נאבק בכאב בעת הניסיון לשעשע את הילד במשך שעתיים, עד שאשתי הגיעה להושיעני.
לאור חוסר הנוחות הבולטת, החלטתי לנסות ולא לדבר ביתרת הערב. מדובר במשהו שהרבה יותר קל להחליט מאשר לבצע. הדיבור כל-כך נגיש ומהיר, עד שהניסיון לא לדבר דומה לניסיון לשחק כדורגל ולהשתמש רק ברגל החלשה שלך - זה יכול להצליח כל עוד אתה מרוכז בזה, אבל אז מגיע לך כדור לרגל החזקה והרפלקס משתלט עליך. השנייה שאחרי שאתה פוצח בדיבור ספונטני כזה בגלל שהייתה לך מחשבה כל-כך מבריקה שהיא פשוט לא יכלה לחכות, היא קצת כמו השנייה שאחרי שהכדור פגע לך בביצים - "אוי שיט, זה באמת היה כל-כך חשוב, לא יכולת להתאפק קצת, אייייייייי".
הקושי הזה, להתאפק מלדבר, מעיד במעט על הדרך שהמוח שלנו עובד. העובדה שכתיבה לא מהווה תחליף מספק לדיבור מראה לא רק על האינפורמציה הנוספת שעוברת בדיבור, פרט למילים עצמן (טון, אינטונציה, שפת גוף וכדומה), ולא עוברת בכתב, אלא גם על מהירות התגובה הנדרשת מאמצעי ההבעה שלנו. זה די מעליב, כי אילו המחשבות שלנו כל-כך חשובות, הרי ששווה שנהיה מסוגלים לזכור אותן ולנסח אותן גם בכתב. ואם הן לא כל-כך חשובות, נו טוב, אני לא אומר לא לדבר בכלל, אבל כשאין לך קול...

תעצרו את העולם...

לא בכל יום, מסתכל אדם על סביבתו ומגלה כי העולם שהוא מכיר משתנה. לי זה קרה בשבוע שעבר. בזמנו, הסברתי על אפליקציות היברידיות. באותו הכנס, הוצגו נתונים שנאספו לאחרונה, לפיהם מאז יציאתם לשוק של מכשירי ה-IPhone והאנדרואיד הראשונים, עלתה תעבורת המידע (Data) דרך מכשירים סלולריים במאות אחוזים, כאשר מכשירים אלו אחראים, למרות נפח השוק המצומצם שלהם, לכתשעים אחוזים מהתעבורה.הפרויקט הראשון אותו הובלתי בעבודתי הנוכחים היה פיתוח של אפליקציית מסרים מיידים. השקעתי מאמץ רב בפיתוח מודל שישמור את נתוני המערכת (Data Model) כך שלאחר שנכנסנו למערכת, האפליקציה תקבל רק עדכונים על שינויים. כמו כן, השקענו מאמץ בהפחתת התעבורה של האפליקציה למינימום. תעבורה היא דבר יקר, אמר לנו הלקוח, ואנחנו לא רוצים להעמיס על המשתמש עלויות לא הכרחיות.
כל זה השתנה. התקשורת הפכה בשנים לזולה ומהירה הרבה יותר. לאחרונה, היה עלי לתכנן (בקווים כלליים) מגוון של אפליקציות שונות. פתאום הגיעה לי ההארה - הן כולן דומות באופן מפחיד, ושונות מאות מהאפליקציות שתכננתי לפני שלוש שנים.
בעבר, כללה אפליקציה סלולרית שמשתמשת בשרת מספר רכיבים: היה רכיב של תקשורת שיודע לשלוח ולקבל נתונים מהשרת. היה את רכיב ניהול הנתונים (שוב אותו Data Model), כמו כן היה אוסף של רכיבי ממשק למשתמש (UI), שאפשר הצגה בדרכים אלו או אחרות של נתונים למשתמש, ועל כולם ניצח רכיב של ניהול האפליקציה - הוא זה שמימש את הלוגיקה העסקית של האפליקציה.

האפליקציות החדשות שונות מאוד. מדובר באוסף של מסכי משתמש שכל אחד מהם מציג נתוני שאילתה שמגיעים מהשרת. כיוון שהתקשורת מהירה מספיק, הרי שזמן התגובה מהיר מספיק ע"מ לאפשר חווית משתמש טובה. במצב כזה, אין צורך בשמירת נתונים באפליקציה - כל מסך מקושר לשאילתה הרלוונטית, ובהגעת הנתונים הם מוצגים. השלב הבא הוא העברת ניהול האפליקציה למסכים - בדומה לאפליקציית רשת שבה המעבר בין מסכים נקבע ע"י קישורים. בסופו של דבר, מה שמבדיל אפליקציות כאלו זו מזו הוא העיצוב הפונקציונלי והיישום של ממשק המשתמש. מי שיישם ממשק משתמש נוח ומגניב יזכה להצלחה. נדרשת הרבה פחות השקעה בדרישות הלא-פונקציונליות של האפליקציה.

התהליך הזה, שמונע ע"י נגישות רבה לרשת ונפח תעבורה גדול הרבה יותר, מאפשר להפוך את פיתוח האפליקציות הסלולריות לפשוט הרבה יותר. האפליקציות בסך הכל משקפות באמצעות ממשק המשתמש את הנתונים שמגיעים מהשרת. וכאשר האפליקציות פשוטות, לא צריך תואר שני במדעי המחשב ע"מ לפתח אפליקציות כאלו - הן בעצם אפליקציות רשת במסווה - מן סוג של אפליקציה היברידית במסווה.

על ההיבטים העסקיים של שינויי כזה, אני אדון כשאספר לכם על "העולם הוא שטוח" - ספר שכתב תומאס פרידמן, מהפובליציסטים המשפיעים בעולם, על הגלובליזציה.

להיות עם חופשי

הארץ סוערת סביב שאלת גירוש ילדי העובדים הזרים. יובל דרור כתב על זה וזכה לשלל תגובות. אחת מהן הוא פירסם כפוסט אורח בגלוב. מומלץ לקרוא את התגובות - ניתן ללמוד מהן הרבה. אני רוצה להתעכב על נקודה שנמצאת בשולי הוויכוח, אם כי היא מעסיקה אותי זמן רב. השאלה האם מדינת ישראל צריכה/יכולה להיות מדינה דמוקרטית, קרי מדינת כל אזרחיה.
משום מה, הביטוי "מדינת כל אזרחיה" מעורר חלחלה בחלקים נרחבים מהציבור בישראל - כולל אנשים שקוראים לעצמם ליברלים או שמאלנים. מה שאני אנסה לעשות כאן הוא לבחון מה כל-כך מפחיד אותנו (טוב, לא אותי, אבל כה רבים בציבור) במדינה שמגנה על זכויות האדם של כל אזרחיה בצורה שווה, ולנסות להראות דרך שבה מדינת ישראל תוכל גם להפסיק לרמוס את זכויות אזרחיה וגם להמשיך לשמש כבית לעם היהודי.
עיקר הקושי מגיע, כמובן, מהשואה. השואה נצרבה בתודעה היהודית/ישראלית כאירוע שהמחיש את העובדה שהיהודים אינם מוגנים בשום מקום בעולם כל עוד לא קיימת מדינה יהודית שתשמש להם בית. אני לא אתווכח על נכונות התחושה הזאת (יהודי ארה"ב נראים לי די בטוחים), כיוון שזה לא חשוב. מה שקובע הוא שהציבור מאמין שללא מדינת ישראל כבית לאומי ליהודים - העם היהודי בסכנה.
הצעד הבא בפרנויה נובע מלוגיקת הכל או כלום של עקרונות פילוסופיים. אם מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה, הרי שיהיה עליה לוותר על חוקים היוצרים אפליה בין אזרחים על רקע דתי או לאומי, כמו חוק השבות. כמו כן, היא תצטרך לקבוע איזושהי מדיניות הגירה אחרת. מדיניות כזו תהיה אחת מהשניים - או שנאפשר ללא יהודים להגר לארץ, ואז יש סכנה לרוב היהודי בארץ, או שלא ניתן לאף אחד להיכנס, ואז גם לא נשמש בית לאומי לכל יהודי העולם, וגם יש סכנה לרוב היהודי, כי הערבית מתרבים יותר מאיתנו (ואסור להרוג אותם כי זה נוגד את זכויותיהם הבסיסיות). בכל מקרה, עוד כמה שנים, לא יהיה פה רב יהודי וכיוון שהמדינה תהיה דמוקרטית, הרי שהגויים ישלטו בפרלמנט וכולנו נמצא את עצמנו שוב בגטו.
חשוב להכיר שמדינת ישראל כמדינה יהודית תאו-אתנוקרטית מתבססת על כמה עקרונות שאין ברירה אלא לקרוא להם גזעניים (בעבר חשבתי לכתוב פוסט הבוחן האם בישראל יש אפרטהייד - התשובה היא כנראה שלא, אבל הבדיקה מדליקה כמה נורות אזהרה). הלוגיקה שבפסקה הקודמת גורסת ישי שני מצבים אפשריים: או שאתה גזען, או שאתה לא גזען. כמובן שהעולם מורכב הרבה יותר. יש גזענים פחות, יש גזענים יותר ויש את היטלר. הפתרון שאני מציע תוקף את לוגיקת הכל או כלום שבפסקה הקודמת. תפקידה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי, מצריך סוג של אפליה על רקע גזעי, אבל ניתן לצמצם את האפליה הזו למינימום ההכרחי.
הפתרון שלי הוא פשוט. תפקידה של המדינה כבית לאומי לעם היהודי יעוגן בחוקה. את החוקה יהיה כמעט בלתי אפשרי לשנות (רוב מיוחס). הסעיפים העוסקים באופיה היהודי של המדינה יוכלו להשתנות רק באישור משאל בקרב אזרחי המדינה היהודים. המדינה תקבע חוקי הגירה ברורים שיאפשרו למי שקושר את גורלו בגורלנו להצטרף אלינו כאזרח (האם צריך להזכיר לכם שאם לפני שלושת אלפים שנה היה חוק השבות בארץ, דוד המלך לא היה נולד?). המדינה תנתק את עצמה ממוסדות הדת ותאפשר חופש דת לכל אזרחיה - העובדה שאין נישואין אזרחיים בארץ היא שערוריה לכל הפחות.
אני מודע לעובדה שהקורא הביקורתי ימצא וודאי בעיות אין-ספור בתכנית שלי. זה לא יפתיע אותי, כיוון שהגיתי אותו בחמש דקות של השראה. הנקודות החשובות בפוסט הזה הן שהמדינה היהודית שלנו סובלת מאפליה מובנית וחמורה נגד אלו שאינם יהודים. את האפליה הזו נוהגים להצדיק בצורך לבית לאומי לעם היהודי. אבל גם אם מכירים בצורך הזה (ואני מכיר בו), אפשר לעשות המון כדי לצמצם את האפליה הזו למינימום (מי מכם שיקרא את "אלטנוילנד", יגלה שחוזה המדינה שלנו גרס כי יש לאפשר לכאלה שאינם בני העם היהודי - חברות מלאה ושווה בחברה היהודית, ובלבד שיקיימו את כל תנאי החברות). העניין הוא שמרבית התומכים במדינה יהודית, לא חושבים שקיפוח זכויות המיעוט הוא בעיה. הם זוכרים מה קרה לעם שלנו לפני אלפיים שנה, אבל שוכחים מה קרה לו לפני 70.

חלומות

הלילה, חלמתי שאני רץ.
הייתי ביער אורנים על שביל כורכר נעים, ורצתי.
מזג האוויר היה נעים, רוב השביל היה מוצל, ורצתי.
למרות שידעתי שזו ריצה ראשונה אחרי המון זמן, לא הייתה לי בעיה להמשיך לרוץ, ואפילו רצתי מהר.
רצתי והרגשתי חופשי.
כשקמתי, הרגשתי את שרירי התאומים תפוסים.

ממעמקי הבאסה

המחלה הזו היא באסה רצינית. אז נכון שמצד אחד אני בבית עם כרטיס פתוח לימי מחלה מהרופא. ונכון שבד"כ למרות שאני לא יכול להגיד שאני מרגיש טוב (או שהרגשתי טוב בחודש האחרון), אני לא מרגיש כאבים נוראיים, או תופעות לוואי אחרות שעלולות להתלוות למחלות מסוימות. ונכון גם שירדתי החודש משהו כמו 2 קילו ואני לא יכול להגיד שסבלתי מרעב, אבל המחלה הזאת היא עדיין באסה.

זה באסה כי להיות בבית שבוע זה סבבה, ושבועיים זה גם נחמד, אבל תכל'ס כמה זמן אפשר להיות בבית ולנוח? בתור בן-אדם עובד (שלא היה מובטל יום אחד ב-11 השנים האחרונות - מאז הטיול לאוסטרליה), אני מתחיל להרגיש גירודים בגיד העבודה. וכנראה שגם העבודה שלי מתחילה להרגיש גירודים. חוץ מזה, אני בסך הכל די נהנה מהעבודה שלי.

וזה באסה כי אם כבר לרדת 2 קילו, אני מעדיף לעשות את זה בעזרת 5-6 ריצות בשבוע, ולא בעזרת הימנעות מאוכל. הצד הבעייתי יותר הוא שכבר חודש שלא נהניתי מאוכל - וזו אחת ההנאות שלי בחיים. בחודש האחרון או שאני מרגיש מלא מדי אחרי שאכלתי משהו בגודל של תפוח, או שיש לי טעם לוואי בפה שגורם לכל מה שאני אוכל להיות בעל טעם חזק מדי, או שאני סתם מרגיש הרגשה מגעילה בבטן.

ובעיקר זה באסה כי אמנם אני לא סובל, אבל אני עייף כל הזמן. אם אני מטייל עם הילד רבע שעה בעגלה, אני צריך שעה התאוששות. זה לא משנה כמה אני נח במהלך היום, בשבע בערב אני מרגיש כמו אחרי ריצת מרתון. וזה מבאס כי לבן שלי מגיע שלאבא שלו יהיה כוח - שהוא יוכל לשבת לשחק איתו ולהרים אותו על הידיים. וזה עוד יותר מבאס כי לאשתי מגיע שותף מלא בניהול חיי היומיום - ולא אחד כזה שצריך חצי שעה הפסקה אחרי שהוא הוריד את הפח. ואני נורא רוצה לתת להם את זה בחודש האחרון, כי מגיע להם - זו זכותם, אבל זה נורא קשה, כי אני כל הזמן עייף.

אני יודע אשתי מבינה. והיא מנסה להתחשב בי ולקחת יותר על עצמה, אבל גם כשאני לא חולה לא קל לה, ועכשיו אני לא יכול לעשות את כל מה שאני רוצה. לכן המחלה הזאת מבאסת. אני רוצה לחזור להיות בריא שוב, כי בריא זה הכי, אחי.

לא עוצר באדום

עמותת "אור ירוק" מייצרת אצלי אנטגוניזם לא קל בכלל. זה מוזר, כי העמותה מתעסקת בתחום חשוב - הבטיחות בדרכים. אולי זו העובדה שהעמותה מנסה להיכנס לתחומים שאמורים להיות באחריות הממשלה, ואולי זה בגלל שמוזר לי שההתנהלות של עמותה לשינוי תרבות הנהיגה בישראל היא כל-כך כוחנית. דוגמא לכוחניות הזו ראיתי במקרה בתוכנית של גיא מרוז ואורלי וילנאי שעסקה בנושא תאונות דרכים. בקטע שעסק בתאונות פגע וברח, דיבר יו"ר העמותה שמואל אבוהב וטען כי הפיתרון לבעיית הבריחה מזירות תאונה הוא החמרת הענישה, למרות שאין שום מחקר, ושום מומחה שיעיד כי החמרת הענישה תביא לירידה בכמות הבריחות.
דוגמא נוספת לכוחניות הזו אפשר לראות בקמפיין התשדירים ברדיו איתו יצאה העמותה לאחרונה. מדובר במספר תשדירים שבכל אחד מהם מדובר על תופעה בעייתית אחרת בנושא הבטיחות בדרכים - פעם זה אנשים שעושים מרוצי מכוניות על כבישי ישראל, ופעם אחרת זה על נהגים שיכורים (הידעתם שלפי העמותה ישראל היא המדינה המובילה בעולם מבחינת בדיקות אלכוהול?). התשדיר  מסתיים כשהקריין חמור הסבר, בקולו התקיף ביותר אומר: "שר התחבורה, ישראל כץ, באחריותך לדאוג ל-בלה בלה בלה". זה לא שאני משתגע על ישראל כץ, אבל מה קורה איתכם אנשים? מה, אם לא יהיו מספיק בדיקות אלכוהול אתם תבואו אליו הביתה עם לומים?
התשדיר האחרון בסדרה עסק בנושא חשוב שבד"כ אינו זוכה לכותרות: חילוץ מוסק. לפי טענת העמותה, מערך החילוץ המוסק בפריפריה נמצא בחוסר גדול של ציוד (מסוקים) ותקציב. אני מניח שהטענה הזו נכונה במידה רבה. כמו בתחומים רבים אחרים, חסר במדינה כסף. בהמשך התשדיר נטען כי החוסר במערך החילוץ המוסק יגרום ליותר הרוגים. גם טענה זו נשמעת לי הגיונית - אחרי הכל, בפציעות מסוימות, מהירות הגעת העזרה הראשונה ומהירות ההגעה לבית חולים עלולות להיות קריטיות לסיכויי ההחלמה (או השרידה) של הפצוע. אבל "אור ירוק" הולכת עוד צעד עבורנו - הם מספרים לנו כמה אנשים ימותו אם לא יתוגבר מערך החילוץ המוסק בפריפריה.
המספר בו הם נוקבים הוא: שני הרוגים בשבוע. נשמע יפה, נכון? אבל המספר הזה הדליק לי נורת אזהרה. ראשית, אודה, שאין בידי נתונים מדוייקים או מעודכנים בנושא, אבל יש לי קצת נתונים ישנים יותר (שאיני חישב שמשתנים בצורה משמעותית). ראשית, אני מאמין בעבודה על בסיס נתונים שכולנו מבינים. 2 הרוגים בשבוע זה כמו 100 הרוגים בשנה. בשנה שעברה נהרגו בכבישי ישראל 348 איש. אני מניח שהמספר הזה חריג לטובה, והשנה נראה משהו כמו 400 הרוגים, לכן, "אור ירוק" טוענת שכ-25 אחוז מההרוגים הצפויים השנה, ימותו כתוצאה מפינוי איטי מדי של תאונות בפריפריה.
אז הנה כמה מספרים שכן הצלחתי למצוא: בשנים 96' עד 02' תאונות בדרכים בין עירוניות היוו כ-55 אחוז מסך התאונות הקטלניות. אם אני עושה קצת מניפולציות לא מדעיות על המספרים, אני מגיע לסביבות 250 הרוגים בשנה בתאונות בדרכים בין עירוניות (לא רק פריפריה). לא מצאתי אומדן סביר לכמה מהתאונות הקטלניות קורות בפריפריה, כך שאיני יכול לדייק יותר, אבל "אור ירוק" אומרת לנו ש-40 אחוז מההרוגים האלה ימותו בגלל פינוי איטי מדי. כמובן שהאחוז גבוה יותר, כיוון שהמספר (250) כולל גם תאונות שהתרחשו במרכז - קרוב לבית חולים. בכל מקרה, מדובר במספרים מדהימים - הפתרון להורדת 25 אחוז ממספר ההרוגים בארץ בשנה הוא השקעה של כמה מליוני שקלים?
מה אם הייתי אומר לכם שממשלת ישראל הקציבה יותר מ-10 מיליארד שקל לבניית הפרדות מפלסיות בין כבישים ומסילות ברזל? ומה אם הייתי אומר לכם שבעשר השנים שקדמו להחלטה הזו נהרגו בישראל לא יותר מעשרים איש כתוצאה מתאונות שבהן הייתה מעורבת רכבת? ומה לדעתכם אמרו ב-"אור ירוק" על ההקצאה של המון כסף לפתרון בעיה שולית? (כמובן שבירכו על ההחלטה).
עכשיו, זה הולך ככה: אתה יכול להקציב 10 מיליארד ש"ח כדי להציל 2 אנשים בשנה, או להקציב 100 מיליון ש"ח (ואני נדיב) בשביל להציל 100 איש בשנה. מה עדיף? אם תשאלו את "אור ירוק", התשובה היא לאיים על שר התחבורה.

נ.ב.
חבר שלח לי את הקישור הבא. אין לי הרבה מה להוסיף.