עונג שבת.

אתמול הסתיים עוד סוף שבוע. החיים ממש לא דומים לאיך שהם היו רק לפני מספר שבועות. בשבת, ההורים של אשתי ערכו אירוע (בראנצ' מושקע) למשפחה ולחברים לכבוד הולדת בננו. לארוע הגיעו כ-90 איש בשתי קבוצות על מנת לחזות בפלא בן חמשת השבועות. האירוע היה מושקע להפליא, עם אוכל טוב, אווירה נפלאה, מזג אוויר מצוין ובעיקר חברה נעימה.
אנחנו הגענו בסביבות תשע וחצי, לעזור בהכנות האחרונות, וכמובן שהבאנו את מסמר הערב. האורחים התפעלו מהילד, ואין זה מפתיע שכן הוא אכן ילד מושלם (ואני אובייקטיבי, כמובן). הבן מצידו, התנהג למופת והיה הילד הנוח שאנחנו מכירים. בסופו של יום, בסביבות שלוש אחה"צ ארזנו את הילד (ואת המתנות) ושבנו למשכננו עייפים אך מרוצים. זהו, חשבנו לעצמנו, עכשיו מנוחת צהריים קצרה ונמשיך את היום בכיף.
הילד חשב אחרת. כבר כשיצאנו מהאוטו החלו התלונות שהתחלפו בבכי קורע לב כשנכנסנו הביתה. מסתבר שההתנהגות הטובה והסביבה רבת הגירויים גבו את מחירם מהילד שלא ישן מהבוקר. הוא היה כל-כך מותש עד שלא עזרו כל נסיונותינו להרדים אותו במשך כמעט שעה. אחרי שעה של נסיונות, החלטנו שעדיף להכניס את הילד לישון איתנו, כדי שנוכל לתת לו מוצץ במהירות ובלי לקום. אחרי עוד שעה של אין-שינה במיטה החלטנו לנסות להאכיל אותו.
בינגו!!! הילד אכל, התקלח ונרדם לארבע וחצי שעות.
ואנחנו...
אנחנו חווים מעט מהתשישות שתקפה אותו אתמול, כבר 5 שבועות. אז אפשר להגיד שאתמול הילד למד קצת מה עובר על ההורים שלו...

השבוע של משפחת כהן מרחובות

שלשום הודיע נגיד בנק ישראל על העלאת הריבית במשק ברבע אחוז. לפני מספר שבועות, אמרתי שכנראה שהריבית תעלה בטווח הקרוב (ותהיה בטווח של 3-4 אחוז בטווח הבינוני ארוך). ההשפעה של העלאת הריבית על משפחת כהן מרחובות מסתכמת במעט יותר מ-100 שקל בחודש, לא נעים. בניגוד למה שניתן לחשוב, אני לא טוען לקריאת מחשבותיו של סטנלי פישר. אבל זאת הזדמנות להסביר למה חשבתי שכשסטנלי פישר אומר שהריבית לא תעלה בקרוב, הוא לא מתכוון לזה.
לסיבה קוראים ריבית ריאלית שלילית. כדי להבין מה זה אומר, נסביר בקצרה את המושג אינפלציה. זהו נתון שתפקידו לתאר את השינוי בערך הכסף לאורך זמן. ז"א שאם לפני שנה יכולתי לקנות במאה שקלים כמות מסוימת של מצרכים,והאינפלציה בשנה האחרונה הייתה של 10 אחוז, הרי שהשנה אצטרך 110 שקלים ע"מ לקנות את אותה כמות של מצרכים.
הריבית הריאלית באה לתאר איזו ריבית קיבלתי על כספי במונחים של כוח קנייה. החישוב שלה פשוט, מפחיתים מהריבית שקיבלתי על ההשקעה את האינפלציה. אם האינפלציה גבוהה יותר מהריבית שקיבלתי מהבנק, אזי הריבית הריאלית שלילית - למרות שיש לי יותר כסף, כוח הקנייה שלי ירד.
זהו המצב ששורר בישראל בשנה האחרונה. בעוד הריבית חסרת הסיכון שקיבלנו מהבנק הייתה בסביבות אחוז בודד, האינפלציה עלתה ב-2.9 אחוז. משמעות הדבר היא שאם הפקדת בבנק 100 שקלים לפני שנה, תקבל היום 101 שקלים, אולם ע"מ לקנות היום את מה שיכולת לקנות לפני שנה ב-100 שקלים, תזדקק ל-102.9 שקלים. במילים אחרות, ריאלית הפסדת 1.9 ש"ח.
כיוון שאף אחד לא רוצה להפסיד כסף, מה שעשו הישראלים היה אחד משני דברים - להשקיע את הכסף באפיקים בעלי סיכון גבוה יותר או פחות (מניות, אג"ח קונצרני, נדל"ן להשקעה), או לצרוך (מוצרים, נדל"ן למגורים). הצריכה המוגברת גרמה ל... נכון, התגברות האינפלציה. כיוון שהנגיד הוא מי שאמור להילחם באינפלציה, העלאת הריבית נהייתה מתבקשת.
מדיניות של ריבית נמוכה מאוד, כמו שהייתה פה בשנה האחרונה, נקראת מדיניות מוניטרית מרחיבה, כיוון שהיא מרחיבה את הפעילות הכלכלית ע"י הגברת הצריכה. זו מדיניות טובה למלחמה במיתון, אבל כמו כל תרופה חזקה, צריך להיזהר במינון.

רגע של השראה

נחשון שוחט הוא כותב מוכר מהפורומים השונים העוסקים בריצה ובעיקר חבר פעיל במועדון ארוחת הבוקר. הוא רץ מוכשר וכותב מעולה. קבלו הפנייה לטקסט האחרון מפרי עטו: חופש פרדוקסאלי.
מי שיקרא, יוכל להבין גם אותי קצת יותר.

המאגר הביומטרי, למה אנחנו צריכים את זה

לאחרונה דנה הכנסת בחוק תעודות זהות ביומטריות. במסגרת החוק, שיזם השר לשעבר מאיר שיטרית ואושר בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, ושיאושר, כנראה, בקריאה שניה ושלישית בכנסת הנוכחית. הבעיה שהחוק בא לפתור היא הקלות הבלתי נסבלת של זיוף תעודות זהות בישראל. לפי תומכי החוק, מסתובבים בישראל כ-350 אלף אנשים המחזיקים בתעודות זהות מזויפות. זהו אכן מצב בלתי נסבל. קל מאוד לזייף תעודת זהות בישראל היום, והזיוף יכול לפגוע בכולנו, וכן בבטחון המדינה. עוד טיעונים תוכלו לקרוא במה שכתב אריה אלדד כאן.

השאלה שתומכי החוק מסרבים לענות עליה היא: מה עניין תעודת זהות ביומטרית למאגר נתונים ביומטריים של כל אזרחי ישראל? או במילים אחרות, אם המטרה היא למנוע זיופים של תעודות זהות, מדוע צריך לשמור מאגר ביומטרי של כל אזרחי ישראל (דבר שלא קיים באף מדינה בעולם המערבי)?
החסרונות שבהחזקת מאגר כזה הם ברורים. ראשית, יש פה פגיעה בזכות לפרטיות ופתיחת פתח לניצול לרעה של המאגר ע"י המדינה. שנית, מעצם קיומו של המאגר, קיימת הסכנה כי המאגר ייפרץ (כפי שקרה למאגר מירשם האוכלוסין לפני מספר שנים).
הדבר המוזר הוא, שלקח לי, ואני ממש לא מומחה בתחום (רק קצת מבין במחשבים), בערך חצי שעה לחשוב על פתרון שימנע את האפשרות לזייף תעודת זהות (ע"י זיהוי ביומטרי), ויחד עם זאת לא יצריך לשמור שום מידע ביומטרי במאגר מרכזי. אני אסביר את הפתרון בקצרה: הנתונים הביומטריים שנשמרים בצורה דיגיטלית לצורך זיהוי אינם תמונות. התמונות (או טביעות האצבע) מנותחות, ומופקים מהם מספר בדיד של פרמטרים שמאפשרים זיהוי וודאי של האדם (מרחק בין העיניים, גובה האוזניים, וכו' - נתונים שאינם משתנים עם הגיל). את הפרמטרים הללו ניתן להזין לפונקציה מתימטית שתפיק מספר בודד (נגיד בטווח 1-10000). כך ניתן לשמור בתעודה שני מספרים כאלו (אחד עבור הפנים והשני עבור טביעת האצבע). המספרים הללו ישמרו גם במאגר מרכזי. מה שיפה בשיטה, היא העובדה שלמספרים אין שום משמעות מלבד אימות הזהות. כאשר אדם מגיע עם התעודה, ניתן לבדוק האם המספר המקודד על התעודה מתאים לתמונת האדם, וכן האם המספר הזה זהה למספר ששמור במאגר - בדיקה כזו נותנת זיהוי וודאי של האדם. מצד שני, גם אם מישהו יפרוץ את המאגר, הוא לא יוכל לשנות את פניו כך שיפיקו גם הם את המספר הרצוי.
הדבר שמטריד אותי ביותר בסיפור הזה הוא מדוע למחוקק הישראלי (במקרה הזה עומד מאחורי החוק ח"כ מאיר שיטרית, שמגן על החוק בלהט) יש יד קלה כל-כך על ההדק כאשר זכויות הפרט עלולות להירמס? ועוד יותר חמור הדבר כאשר יש פתרונות פשוטים, זולים, לא פחות טובים, ושאינם פוגעים בזכות לפרטיות. לא נותר לי, אלא לחשוב שהמצדדים בחוק נמנים על אחת מהקבוצות הבאות: אלו שזכויות הפרט אינן נר לרגליהם, אלו שאינם מבינים בנושא ואינם ששים ללמוד, או אלו הפועלים ממניעים זרים. עדיין לא החלטתי איזו מן הקבוצות אני רוצה פחות בכנסת.

על חיים ומשחקים

רבים מכם בוודאי מכירים את דילמת האסיר (מי שלא, יוכל לקרוא עליה בלינק). הדילמה משמשת הרבה פעמים כדוגמא לסוג הבעיות שבהן עוסקים בתורת המשחקים. כפי שקראתם בוודאי, תורת המשחקים עוסקת במודלים מופשטים על מנת לנתח את האינטראקציה בין השחקנים במשחק. אני אנסה להגיד משהו על ההפשטה הזו, ועל איך ניתן, אם בכלל, לייצר מתודה שתאפשר ליישם את המודלים הללו בחיים האמיתיים.

תורת המשחקים מניחה שתי הנחות בסיסיות בבואה לנתח משחק. ההנחה הראשונה היא הנחת הרציונליות - זוהי ההנחה כי כל אחד מהמשתתפים במשחק שואף למקסם את הרווחים שלו במשחק ויודע כיצד לעשות זאת. ההנחה השנייה שמניחה תורת המשחקים (לפחות בדילמת האסיר), היא שהמחירים (או הרווחים) ידועים מראש.

שתי ההנחות הללו מתגלות כבעייתיות כאשר אנחנו מנסים ליישם את תורת המשחקים במציאות. ראשית, לא תמיד המשתתפים במשחק החיים יודעים מה עליהם לעשות על מנת למקסם את הרווחים שלהם. שנית, הרווח (או הנזק) שרלוונטי לביצוע החישובים הינו הרווח הנתפס על ידי המשתתף, ולא רווח אובייקטיבי כלשהו.

אולם שתי ה"בעיות" הללו לא הופכות את השימוש בתורת המשחקים לחסר תועלת. להיפך, הן הופכות את היישום במציאות למעניין. החיים מעניינים כי קשה לנו להעריך את הרווח הנתפס עבור השחקן האחר, והם מעניינים עוד יותר כי לא תמיד השחקן יודע כיצד למקסם את רווחיו (בתורת משחקימית - השחקן לא תמיד רציונאלי).

עכשיו תשאלו בוודאי, למה אני מספר לכם את כל זה. ובכן, תורת המשחקים היא כלי שימושי להבנה של אינטראקציות בין אנשים, וניתוח סיטואציות באמצעותה יכול לסייע לנו להבין טוב יותר את מצבנו. אני מספר לכם את זה, כי בעתיד אני מתכוון להשתמש בכלי הזה בפוסטים שאכתוב. אבל אסיים בדוגמא:

בדילמת האסיר שראינו למעלה, המצב האידיאלי עבור שני האסירים כקבוצה הוא ששניהם ישתקו, אולם האסטרטגיה השולטת עבור כל אחד מהם בנפרד היא להלשין על חברו. זו עובדה. הדרך לפתור את הדילמה הזו, היא לשנות את הרווח הנתפס עבור האסיר בכל אחד מהמצבים. דרך אחת לעשות זאת היא ע"י חינוך והטמעת הערך שהלשנה היא דבר רע.

המתודה ליישום של תורת המשחקים בחיים האמיתיים חייבת לכן להתייחס לערך הנתפס של כל אחת מהתוצאות כלפי כל אחד מהמשתתפים, כך שהשלב הראשון בנסיון לפענח סיטואציה כזו בחיים, חייב להיות נסיון להבין מה מרגיש (והשימוש במילה "מרגיש" אינו מקרי) כל אחד מהצדדים כלפי כל אחת מהתוצאות האפשריות.

ריצה? אמור שנית...

הפעם האחרונה שרצתי הייתה לפני שבוע. תוכלו לקרוא על הריצה הזו כאן. רצתי 8 ק"מ. בשביל מישהו שרץ בחודש ספטמבר מעל 500 ק"מ, זה שינוי דרמטי. כשבוע לפני שבני נולד נפצעתי, כך שהמנוחה הייתה ברכה, אולם בשבועות האחרונים, אני מוצא את עצמי יותר ויותר פעמים מתכנן לצאת לרוץ, ואז מוותר.

זה לא רגיל אצלי. אני רואה את עצמי בדרך כלל כ"סוס עבודה". אני אוהב לרוץ. אני נהנה מהריצה עצמה, כמו גם מהתופעות הנלוות לה. אני נהנה להיות בחוץ, להרגיש את האוויר הקריר על הפנים, נכנס לריאות ומצנן אותי. אני נהנה מהמפגש עם הטבע - חיות בר שניקרות בדרכי - תופעות שרוב האנשים אינם מכירים. אני נהנה לראות את השינויים הקטנים שמתרחשים בין ריצה לריצה - השינויים שחלים בסביבה, והשינויים שחלים בי.

אבל אשקר אם אומר שהריצה היא רק אושר וצלצולים. כשאני אמור לרוץ אימון קשה, לבד ויורד ברד, אני מרגיש די מסכן. יש ריצות, בעיקר כאלה שמגיעות אחרי אימון קשה, שאני ממש צריך להכריח את עצמי לקום מהמיטה, ואז בקילומטרים הראשונים, אני מרגיש כמו תאונה (אבל ממשיך להתנהג רגיל). אבל אני נהנה גם מהימים הקשים. אני מרגיש שהם מחשלים אותי לקראת המטרה - ותמיד יש מטרה. עושים אותי חזק יותר ונחוש, ועוזרים לי לגלות מי אני כול להיות.

לאחרונה זה לא כך. אולי זה בגלל שאין לי כרגע מטרה - אין שום מרוץ שאני מתכונן אליו - אבל לא רק. משהו משמעותי השתנה בחיי מאז נולד העולל (האם יש קשר בין המילה עולל למילה עול?). אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, אבל אני מרגיש את השינוי בכל רגע של כל יום. אין לי רגע דל. תמיד יש כביסה, קניות, מדיח, סטריליזטור, החלפות... עושה רושם כאילו הנסיעות בפקקים לעבודה וממנה הם הזמן היחיד שיש לי לעצמי.

אבל הדבר העיקרי הוא השינוי בסדרי העדיפויות. הריצה ירדה מהמקום שמנסים למצוא לה את הזמן שיפריע הכי פחות למהלך החיים, אל המקום של משהו שעושים רק כשיש זמן. ובדרך כלל כשיש זמן - אין כח. וגם אם זה הייתי מסתדר אם הייתה מטרה. כי לצאת לרוץ בשש בבוקר אחרי 5 שעות שינה שמחולקות ל-3 בשביל מרתון עוד חודשיים זה דבר אחר לגמרי מלצאת לרוץ בשש בבוקר אחרי 5 שעות שינה שמחולקות ל-3.

הריצה נדחקה למקום האחרון בחיי. הריצה נדחקה למקום שבו אין לה מקום, ועד שלא אסדר את חיי (ואת הראש שלי) מחדש, היא מחכה לי בצד.

הצעת חוק חדשה - חופשת לידה.

לאחרונה, אושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת החוק הזו. ההצעה בעצם מאפשרת לנשים להאריך את חופשת הלידה שלהן למשך חצי שנה בלא חשש כי יפוטרו. ביטוח לאומי ימשיך לשלם לנשים עבור 14 שבועות (כשלושה חודשים).
אני מתנגד להצעת החוק, כיוון שהיא לא ממש עושה כלום למען נשים. ראשית, היא משמעותית רק עבור נשים שילדו בטרם השלימו שנה במקום עבודתן. נשים אלו מהוות רק אחוז קטן מהיולדות. שנית, על הנשים הללו גם כך מופעל לחץ מצד המעסיק ומי שהקריירה חשובה לה, או שזקוקה לכסף, תוותר על 12 השבועות הנוספים כדי לשמור על מעמדה בחברה.
במקום זאת, עלה לי רעיון להצעת חוק שכן תיטיב עם נשים יולדות במקומות עבודתן. הצעת החוק שלי היא כדלהלן: חופשת הלידה לנשים תישאר 14 שבועות כמו היום, אולם המדינה תשלם רק עבור 8 שבועות. בנוסף, יקבל האבא חופשת לידה של 6 שבועות בתשלום ע"י ביטוח לאומי. עבור נשים שאינן נשואות, המגדלות את הילד לבד, או כל וריאציה אחרת, חופשת הלידה תישאר כמות שהיא היום.
לכאורה, זה בטח נשמע לכן כמו הצעה שפוגעת בנשים, הרי אני לוקח חלק מתשלומי ביטוח לאומי המגיעים לאישה ומעביר אותם לגבר, אולם אני טוען שהצעה כזו תיטיב בעיקר עם הנשים (בעיקר עם הנשים שיולדות כחלק מתא משפחתי קלאסי - אשה, גבר, ילדים, אולם לא רק). ראשית, הצעה כזו תגרום לגברים רבים לקחת חופשת לידה של 6 שבועות. בששת השבועות הראשונים שלאחר הלידה, האשה נמצאת במשכב לידה - זהו פרק הזמן שלוקח לגוף לחזור למצבו לפני ההריון. זוהי התקופה הכי קשה לאישה - פרט להסתגלות הנדרשת לטיפול בוולד החדש, היא נמצאת במצב פיזי רעוע. נוכחות ועזרה של הבעל בתקופה זו היא הכרח. שנית, הטיפול של הבעל בתינוק יגרום להאצת תהליך ההיקשרות של האבא לתינוק. בואו נודה, בשבועות הראשונים התינוק אינו עושה דבר פרט ללישון, לאכול, ולעשות את צרכיו. קשה להיקשר אליו אם לא נמצאים לידו (נכון שגם רמה גבוהה של הורמונים יכולה לעזור, אבל בכל זאת...). הרווח השלישי שנפיק מהצעת החוק, הוא צמצום הפער התעסוקתי שבין גברים לנשים. נכון להיום, אחת הסיבות לקיפוח נשים במקומות העבודה היא שהאישה עלולה להיעדר לתקופה של 3-6 חודשי חופשת לידה בעוד גבר יעדר מקסימום שבוע. ע"י זה שנוציא את הגבר לששה שבועות חופשה נצמצם את הפער הזה ואולי נתקדם טיפה בתחום של שוויון הזדמנויות.

הייתי רוצה לשמוע את דעתכם בנוגע להצעת החוק הנ"ל. אני מודה שהיא צצה לי בסופ"ש האחרון, כך שלא עבדתי עליה הרבה, אבל אשמח לביקורת והצעות שיפור.